אל תטעו ביובל סגל. הכוכב הנוצץ שקורץ לכם כאן בתמונות, שמחייך אליכם מהמרקע, שנראה כאילו הכל בא לו בקלות, בכלל נמצא עכשיו בחיפוש מורכב. "חזרות זה תהליך קשה עבורי", מספר סגל כשהוא מגיע מחדר החזרות ל"הדוד וניה" של צ'כוב בקאמרי. "כולם אומרים 'אתה עושה הדוד וניה, אתה עושה את אסטרוב', אבל זה דבר מורכב. אתה צריך להתחיל לחפש, ולהיות בטוטאליות עם עצמך בתוך הדבר, ומצד שני להיות פתוח לבמאי, והכל מתערבב. עבורי זה לא תהליך שהולך חלק".
סגל, כבר הבנתם, מגלם בהצגה את ד"ר אסטרוב, "רופא שקצת מאס בעבודה, אדם שמחפש משמעות, ויש לו איזה פחד מלפגוש את עצמו באמת. הוא מגיע למלון, ואין לו לאן לברוח. ואז יש לו סיפור אהבה שבעצם יעמת אותו מול עצמו".
דמותו של אסטרוב, בעיבוד המחודש של איתי טיראן בבימויו של כפיר אזולאי, מתכתבת עם זו של סגל: הפחד שמלווה אותו מלפגוש את עצמו, האהבה שעזרה לו להתבסס ולמצוא אי מבטחים, והמשמעות והשמחה שהוא לא מפסיק לחפש. סגל מוכר כשחקן מוכשר שנע בין תפקידים דרמטיים ("פרשת השבוע", "פאודה") לקומיים ("קצרים", "טקסי דרייבר" שגם יצר) ובין הצגות תיאטרון להפסקות פרסומות, אבל בבית הוא לא מחייך מול המראה אחרי עוד יום מוצלח. "אין לי רגעים שאני טופח לעצמי על השכם", הוא מתוודה, "להפך – יש לי רגעים שאני יכול להתבאס ולהיות מתוסכל מהמקום שאני נמצא בו. אבל למדתי שהדברים הם דינמיים. אתה מתחיל לעשות חישובים: אוקיי, אני אקנה סירה, אני אשכיר את הבית, בסוף אני אחפש ואמצא את מה שעושה לי טוב בנשמה, כי זה מה שבעצם אני רוצה. אין לי משהו אוטומטי שהכי חשוב לי לעמוד על הבמה, ממש לא. בא לי להרגיש טוב, משוחרר, חופשי, מאושר, מאוורר, ואת זה אני מחפש. כשיש לי הפרעות כאלה, בא לי לאוורר אותן".
סמים והתקפי חרדה? מרגיש לי פתטי
עשרים וארבע שנים עברו מאז השינוי הגדול של חייו, מאז שנגמל מתקופה ממושכת ופרועה של סמים ואלכוהול. בעבר סיפר על ההתמכרות ועל התפרצות התקפי החרדה שבאה בעקבות הגמילה. היום, הוא אומר, "זה מרגיש לי כל כך פתטי. כולם עם שימוש בסמים וכולם עם התקפי חרדה. אין לי כוח להיות השחקן הזה שנורא מנסה להיות מעניין ועמוק. מצד שני, אני לא רוצה ולא יכול להסתיר. זו כאילו לא הנקודה, אבל זו כן".
אז מה הנקודה?
"הנקודה היא שבגיל 26 התחילו התקפי חרדה. זה פרק מאוד חשוב מסיפור חיי. אני לא מתכחש אליו, אני לא מתבייש בו. זה פשוט מאחוריי בדרך כזו או אחרת. אבל הנקודה העיקרית היא שאין לי בעיה לדבר על זה ואין לי בעיה לנסות ולהעביר מסר לכל מיני נערים שמתמסטלים וחושבים שזה לגיטימי. אני יודע מה ההשלכות של זה, מה התוצאות הרעות של הדבר הזה, ממש – אני באחוזי נכות. לא בהגדרה הרפואית, אבל נפצעתי מהדבר הזה ואני משלם מחיר, עד היום".
מה המחיר?
"אני שנים חייתי תחת מתקפות יומיומיות של התקפי חרדה, שבעה-שמונה ביום. אני שנים נמנעתי מלטוס בגלל ההתקפים. כשזה היה בעיצומו נמנעתי ממלא דברים, ברמה של לא לצאת מהבית או לשתות קפה, שלא פתאום ידליק לי".
מה שניהל אותך לא היה התוצאה של הפעולה, לשתות או לטוס, אלא הפחד ממה עלול לקרות?
"כן, בדיוק. אם אני מסתכל 20 שנה אחורה, החרדתיות משתנה: היא מתקהה בדברים מסוימים, מתחדדת בדברים אחרים. בסופו של דבר זו השאלה איך אתה מגיב להתקף הזה. זה כמו הפרעה שמטשטשת טיפה. יש דברים שבא לי להתגבר על הפחד מהם, שמרגיז אותי שהפחד מפריע לי בהם".
למשל?
"כשהגעתי לבית ספר למשחק הייתי בחרדה טוטאלית מהכל, מכל דבר קטן. בשנה ראשונה אתה צוות טכני של ההפקות של שנה ג', והיה שם רגע של החשכה, אז ניגשתי למנהל ואמרתי לו: 'אני לא יודע איך להגיד לך, אבל אני לא מסוגל להתמודד עם חושך'".
איך הפחד שלך התקבל?
"ניסו לעזור לי. יום אחד מורה למשחק שאני מאוד מעריך אמר לי 'בוא נעשה תרגיל. תביא את התקף החרדה שאתה כל כך מפחד ממנו'. פחדתי שתצא ממני מפלצת שתפרק את החלל, והוא אמר שזה בסדר גם אם היא תצא. אז ניסיתי להביא את ההתקף איזה שעה, והוא לא בא. ככה הבנתי שהפחד נמצא בציפייה".
ואיך מתמודדים אם יש חושך או התקפים?
"מאוד קשה. הייתי מביא כוסות מים, שיהיה לי מחוץ לבמה למקרה שלא ארגיש טוב באמצע. הייתה תקופה שפחדתי לצאת מרדיוס מסוים מהבית, כי אני לא יודע מה יהיה, הפחד מהלא-מוכר. אז כשהיינו נוסעים להצגות הייתי לומד את הדרך, שאם באמצע ההצגה אני לא מרגיש טוב, אני אירגע כי אני יודע את הדרך ויכול לחזור. כל מיני פתרונות שהמצאתי כדי להירגע".
מה מרגישים בהתקף חרדה?
"זה כל האלמנטים הפיזיים: הדופק המואץ, היובש בפה, השיתוק. רואים שחור ומרגישים שהולכים למות".
ואיך מתמודדים?
"כמו שזה בא אתה יודע שזה יחלוף. כמה שפחות להיאחז בזה. זה כמו שבא גל גדול על הראש, אז אתה צולל מתחת ומחכה שיעבור. אתה לא יכול להדוף את הגל. זה רגעי. אבל כשאתה בתוך זה – זה סיוט. זה כמו לעלות על רכבת הרים, וברור לך שזה ייגמר, אבל הרכבת עושה 360 והופכת אותך, ואתה אומר בלב 'די, די, תעצרו, תנו לרדת'".
למשחק הגיע סגל בעקבות הטיפול בהתמכרות. כשהמטפלת דרשה שיהיה במסגרת כלשהי כדי להבטיח את הצלחת הטיפול, הוא בחר בלימודי משחק. "היה לי אודישן מהיום להיום", הוא מספר. "באתי לא מוכן. בחיים לא הייתי בהצגת תיאטרון, בחיים לא קראתי מחזה, אין לי רקע כזה. באתי כדי להיות במסגרת, במקום להיות בכפר גמילה כמו שהמטפלת רצתה. אבל אם כבר התחלתי משהו, אני מנסה להעמיק ולעשות אותו הכי טוב שאפשר, וככה קרה. פתאום תפס אותי הדבר הזה. יש משהו מאוד ממכר במשחק. התוצאה היא מיידית, כל כמה חודשים אתה יכול לעשות את זה. זה מאוד מתאים לאופי שלי".
אבל לא תמיד התוצאה חיובית.
"מבחינתי לא משנה אם התוצאה טובה או לא. זה שאני יודע מה התוצאה – זה מה שחשוב. אתה עושה משהו ומיד מגיע פידבק. בתיאטרון כל יום הוא כזה. יש יום טוב ויש יום חרא, יש יום שאתה מרגיש שפיצחת משהו ויום למחרת הוא יכול להתחרבש, אבל אין מונוטוניות, וזה מה שטוב לי".
רק תבוא, בלי אודישן. אתה סמל מין
סגל נולד לפני 50 שנה בעפולה וגדל בכפר סבא, בן שלישי מתוך ארבעה. "אבא שלי היה מדביק לי את הנעליים עם קלמרות", הוא מספר. "אתה לא משחק כדורגל עם נעליים חדשות – מביאים לך מקלקיליה נעליים. 'פאמה', לא 'פומה'. כשאתה מקבל חוג זה אירוע".
החוג של סגל היה סיף, בו הפך לספורטאי מצטיין ולאלוף ישראל. "הייתי מפוצץ אנרגיות, כולי טעון, והספורט תיעל לי את זה, היה לי איפה לפרוק. גם החינוך לא היה כמו היום. אבא לא אומר לך 'אני אוהב אותך', אתה אחד מארבעה ילדים. ופתאום בספורט אתה מקבל יחס ואהבה, ואתה עושה פעולה ויש לה תגמול".
מה קיבלת מההצלחה בספורט?
"זה עזר לי להתרומם מהמקום שבו הייתי, כי ידעתי מה זאת חוויית הצלחה. בן אדם צריך שיהיו לו הצלחות, שיוכל להישען עליהן ברגעים כושלים. זה שהיום אנחנו מקלים על הילדים ברגעים קשים זה לאו דווקא לטובתם. בילדות שלי זה לא היה. פשוט גדלת".
מההצטיינות בסיף עבר סגל להצטיינות בעולם הדוגמנות. ב-1996 הוא אף זכה בפרס דוגמן השנה בטקס פרסי האופנה. "הייתי דודי בלסר לפני דודי בלסר", הוא צוחק.
אהבת את תקופת הדוגמנות?
"זו תקופה שנסכה בי ביטחון. לא הייתי בן אדם עם ביטחון במראה. וגם, בתפיסה העצמית שלי, כל מי שתקע נאד בטלוויזיה היה מוכתר לסמל מין. אני זוכר ששאלו אותי איך זה להיות סמל מין, ואמרתי שזה סתם תופעת לוואי של מי שבטלוויזיה, ואם אני הולך בחוץ לארץ אף אחד לא מסובב את הראש".
ולא סובבו אחריך את הראש בחוץ לארץ? קשה לי להאמין.
"בגלל ההתקפים בכלל לא טסתי, אז אני לא באמת יודע. אבל זה פשוט ההכתרה. גם היום נורא נהנים להכתיר פה, יש גם היום כוכבים. אני מכיר את זה, הייתה לי תקופה שהייתי צריך לברור מה אני רוצה. רק תבחר, בלי אודישן, בלי כלום, רק תבוא, אתה סמל מין. אבל בוא נקלף רגע את כל העטיפה הנוצצת הזאת, נשים את הבן-אדם הזה במקום אחר – אתה לא כזה איי-איי-איי".
את היותו סמל מין הציג סגל ב-2003 בעירום מלא בסרט "מתנה משמיים" של דובר קוסאשווילי. היום, הוא אומר כאיש משפחה (נשוי למיה ישראלי ואב למיכאל בן ה-18, אלונה בת ה-16 ונעמי בת ה-11), לא בטוח שזה היה יכול לקרות. "הייתי בתחילת הזוגיות, זה היה רגע שהפכתי לאיש משפחה. היום אני במקום אחר, יש לי שלושה ילדים, זה יביך אותם. יש להם חברים בבית ספר, ומה הם יגידו? 'ראינו את הבולבול של אבא שלך בטלוויזיה'? זה לא פשוט. יכול להיות שיהיה סרט שבו כן אעשה את זה, אבל ברור לי במה זה כרוך".
הילדים לא ראו את הסרט עד עכשיו?
"אני לא חושב. מיכאל לא בא לשום דבר שאני עושה, לא להפליג איתי. אין לו ראש אליי".
לא מגניב אותם שיש להם אבא מפורסם?
"הם לא רואים את האבא הזה, הם רואים אבא שאומר 'אסור' ואבא שכועס. גם תמיד יגיע הרגע שאתה רוצה להראות לילדים שלך כמה שאתה מגניב, 'יש לי סרטון טיקטוק עם מיליון צפיות', ועדיין הם עושים לך פרצוף על כמה אתה מעפן".
איזה אבא אתה?
"אבא כן מאוד, אבא מעורב, דואג. אני עושה טעויות, היו לי התפרצויות, אבל אני מאוד אוהב את הילדים שלי, הם מאוד חשובים לי. כשנולד לי הילד הראשון, נולדתי גם כאבא. גם אני גדל כאבא ככל שהם גדלים".
איך זה להיות אבא לנערות היום?
"ההורות לבן ולבנות הבהירה לי דברים בסיסיים. יש בי משהו שמאוד נזהר חלילה לפגוע בנשיות שלהן, וברור לי שאם אני יוצא מול מיכאל זה אחרת מאם אני קשה מול הבנות. זה כאילו שהן פיתחו לי רגישות יותר גדולה כלפי נשיות".
יש חשש מגיל ההתבגרות, מהתנסויות? רצון לשמור עליהם ילדים?
"זה מורכב. הייתי נער, עשיתי דברים, והם מסתובבים איפה שאני הסתובבתי, ואני יודע מה יש שם ואני יודע שלא הייתי 100 אחוז תמים. יש דברים שלא בשליטתי. הם כבר גדולים. הם מכירים את סיפור חיי, הכל הכי פתוח שיכול להיות".
יש לך חשש שהם ילכו בדרכך?
"אני מקווה שלא. אני רואה את הנוער היום, אני לא עיוור. המצב בארץ הוא קטסטרופה. זה שחושבים שלגיטימי לעשות סמים כשעוד אין אישיות ברורה בכלל. ממה אתה מתאוורר? מה אתה מפרק?".
ים יבשה
המקום היציב בחייו המקצועיים של סגל, התיאטרון, התערער בעקבות הקורונה. לפני המגפה הוא הספיק להופיע שש פעמים ב"אלוהי הקטל" שביים גדי רול בקאמרי – מחזה מאת יסמינה רזא הצרפתית (שעובד גם לקולנוע על ידי רומן פולנסקי) אשר במרכזו מפגש בין שני זוגות בורגנים בעקבות קטטה בין ילדיהם. "זה מחזה שמעביר ביקורת על האיפוק הפלצני ועל הפוליטיקלי-קורקט", מספר סגל על ההצגה שחוזרת כעת לבמות. "יש הרבה הומור, אבל הוא גם מאוד גורם לחשוב". סגל משחק בהצגה לצד אולה שור-סלקטר (שמגלמת את אשתו), אוהד שחר וקרן מור, שכבר הפכה מאז "קצרים" ועד לפרסומות ה"לפנק לפנק לפנק" לקולגה כמעט בלתי נפרדת. "קרן מדהימה, היא חד-פעמית. היא אחות שלי, ממש ככה. היא יודעת דברים מאוד אינטימיים עליי, היא אוזן קשבת עבורי ואני עבורה. מאוד סומך עליה, על הטעם שלה על הפסיכולוגיה שלה. אנחנו חברים מאוד טובים".
זה היה ככה מהרגע הראשון?
"ב'קצרים' לא הסתדרנו, ממש לא. אבל זה שלי. מספיק שבן אדם מסתכל עליי ואני ישר אשליך על זה דברים, מה הוא חושב עליי, הוא לא אוהב אותי. ולפעמים זה אצלי, הוא סתם מסתכל".
איך עברת את המגפה?
"דווקא היה לי נחמד בקורונה. זמן בבית ביחד, כל המשפחה. לאכול צוהריים ביחד, עם אשתי בעיקר, כי אנחנו לא מגיעים לאכול ביחד אף פעם. ומבחינת עשייה, יצרתי סדרת מערכונים באינסטגרם, ממש סדרת רשת שליוותה את הקורונה. שנה וחצי עברו לי סבבה".
היה פשוט להוריד פתאום את הרגל מהגז?
"זה לא שאני עם הרגל על הגז, להפך. בשנים האחרונות אני הרבה בים. אני אוהב את הזמן הפנוי הרבה יותר מהעבודה".
חברת האשראי החליטה לפני כמה חודשים להיפרד מקרן וממך. זה לא מדאיג?
"עכשיו זה סיפור אחר. עכשיו אני צריך פרנסה אז אני קצת מודאג. אבל אז זה החזיק אותי".
נחמד לשמוע שתקופת הקורונה דווקא עברה בסדר על שחקן תיאטרון עם התקפי חרדה.
"יש חרדות. זה לא התקפי חרדה. זה פחדים, חששות ודאגות. חרדה זה כשאתה חרד לבית, למשפחה, לילדים, לעתיד. תמיד יש סיבות וחששות. אני עשיתי קפיצה מטורפת, ואני זוקף הרבה מזה לים".
היום אתה טס?
"בטח, אפילו למקומות רחוקים. אבל אני צריך מישהו שיהיה איתי. אני עדיין לא משוחרר מזה לגמרי. שלא תטעי – אני עדיין לא שותה אלכוהול, לא מתמסטל, שום דבר שעלול להציף את התחושות הרעות. אני עדיין משלם מחיר. עכשיו התחלתי טיפול בשביל להשתחרר מדברים, כמו התקפי זעם שיש לי. לעלות על מטוס לבד – זה עוד לא קורה. אני כן מרגיש שמחכים לי דברים גדולים בדרך ואני צריך לבוא מוכן. אם אני חלילה מקבל תפקיד בצילומים בחו"ל זה סיפור – אני צריך שאשתי תבוא, תשים אותי במלון, תבוא לקחת אותי. לא יהיה לי פשוט. אבל במידה ויקרה, נטפל בזה".
אתה רוצה לעבוד בחו"ל?
"נורא. בא לי לעבוד, להרוויח יותר כסף מהמסע הזה. בכלל, אני בשל להתרחב, לצאת למסע. אני מרגיש שיובל כרגע הוא 30 אחוז מיובל, ושיש 70 אחוז שעוד צריכים להיפתח".
מה מרגישים בפעם הראשונה שטסים?
"אני זוכר את היום שיצאתי מהבית ואמרתי 'רגע, מה שכחתי לקחת – אה, נכון, את החרדה'. אבל זה לא שאני אומר 'הנה החלמתי'. זה תמיד איתי, כמו עוד איבר בגוף. אני לא חי באשליות שזה יכול להיעלם, פשוט לומדים לחיות עם זה. והוא לא דופק בדלת, זו בעיטה בדלת ובום – הוא שם".
מה עם טיפול תרופתי? כדורים?
"לא לקחתי אף פעם. בגלל שהגעתי לסיטואציה הזאת בגלל נטילה של כדורים, אז חלק מהטיפול היה למצוא בסיס אמיתי בלי פתרונות חיצוניים. הדרך הייתה ארוכה וסיזיפית וספרטנית".
מה עזר להירפא?
"הזמן. תחשבי שאת בים ובסערת אימים, וכל מה שאת יכולה לעשות זה לחכות שהים יפלוט אותך החוצה. זה מה שהייתי צריך. לצוף. המון זמן, ואתה בכלל לא רואה יבשה באופק, כי אין יבשה. אבל אי אפשר לחתור. אז אתה שוכב, ובסוף מגיע ליבשה, ובהתחלה היא נראית מאיימת, ובסוף בסוף אתה מגיע לאי נחמד. היום אני גם יכול להגיד שהוא אפילו אקזוטי, נחמד, מזג אוויר טוב".
האי הזה הוא גם המשפחה?
"כן. אתה פחות עסוק בעצמך כשיש משפחה וילדים. כשאתה עסוק בעצמך אז כל תחושה לא טובה מקבלת מקום, אבל כשאתה עסוק בבעיות של אחרים אתה פועל החוצה. במקום לשבת ולהיות מבועת מהחרדה, אתה צריך ללכת להכין ארוחת צוהריים ולהוציא את הילדים מהגן".
איך מצליחים לשמור על זוגיות יציבה בתוך קושי כזה?
"בגדול, כל האירוע הנפשי הזה שם את החיים בפרופורציות של מה באמת חשוב. אני מרגיש לפעמים שיש זליגות, אבל בסוף יש מקום של שקט שאתה מחבק אותו. זאת היבשה, ואני נזהר לא להתרחק יותר מדי".
אחרי כל זה אולי נפליג לאיזה אי
את הזמן הפנוי, כפי שניתן להבין מעולם הדימויים שלו, מעביר סגל בים. "בים זה הספורט שלי: או שאני רץ, שוחה או גולש, או שאני מפליג. יש לי אנשים שאני אוהב סביבי שם, זה שקט, מקום שמזין אותי בטוב. הוא גם יכול לתסכל אותי, כן?".
למה?
"אני לא נולדתי עם גלשן בים. אני גולש עשור. אבל אני פרפקציוניסט. יכול להיות מצב שאני אבוא לים, והים יחזיר לי מראה מאוד ברורה על כמה אני שווה ומה אני שווה. אני אוהב להעמיק בתוכו, להגיע למצב של כמעט שליטה, אבל הים לא נותן לך להיות בשליטה".
כמו שרצית לשלוט במקומות של חוסר שליטה, של הסמים והאלכוהול, ככה אתה מנסה להשתלט על הים?
"אני לא יודע לקחת דברים כתחביב. המטפלת שלי אומרת שהפרפקציוניזם זה אובססיביות שיושבת על חרדתיות".
ומה קורה בים?
"בזכות הים פגשתי אנשים מדהימים שקרובים אליי באמת, ומצאתי פעילות ספורטיבית. הייתי ספורטאי אולימפי, וכשהייתי בתוך הבלגן הנפשי המטפלת אמרה לי 'אתה בא מספורט, אז תעשה ספורט'. לא היה לי כוח בכלל לשמוע על ספורט אחרי 200 שנה שהייתי מתאמן שלושה אימונים ביום. והנה עכשיו מצאתי תירוץ לקום ולעשות משהו. אני יכול להרגיש את הגיל על הגוף, על הגמישות והכבדות וההתאוששות, ולא בא לי. אני שמח כשאני בא לידי ביטוי במקומות הפיזיים שלי וזה דבר שהייתי רוצה לשמור עליו".
איך היה להגיע לגיל 50?
"היה לא פשוט, היו רגעים שלא היינו בטוחים שנגיע (צוחק). כל עוד אין קושי פיזי אני לא נבהל מהמספר, בטח שלא מסתיר את המספר. אני רואה את הצדדים הטובים: זה טיפה ממתן אותי, טיפה יותר סבלנות, טיפה יותר הכלה. כרגע זה רק טיפה, מקווה שעם השנים זה ילך ויגדל".
איפה אתה מרגיש את המתינות והשינוי?
"בעיקר בעבודה. יש דברים שאתה יכול להיות יותר סלחני כלפי עצמך, כלפי התוצאה. אבל לא תמיד אני מצליח לקיים את זה. בחזרות אני יכול להתבאס, להתרגז, לדאוג. ההבנה שלי לפעמים אומרת 'עזוב, אולי זה לא מושלם, תרפה, תסמוך, ואולי זה כן מושלם אבל רק אתה חושב שזה לא מושלם'. יש לי כבר את המילים האלה, אבל הן לא תמיד הן יורדות לגוף".
אתה מצליח לראות כמה אנשים מסתכלים עליך בהערצה, על זה שמהרגע שנכנסת לעולם הזה לא הפסקת לעבוד?
"נשבע לך שלא. ואני לא אומר את זה מתוך צניעות. אני הרבה פעמים יכול לחשוב שהם פשוט עוד לא מכירים אותי, אז בהסתמך על מה הם אוהבים אותי? אני בתוך מקצוע שניזון מפידבק, שאתה חושב שאולי לא כל כך מעריכים ואולי לא באמת מחזיקים ממך. ואז אני הולך לים. כשיש לי קשיים אני חותר לעומק-לעומק, בוכה את עצמי, ואחרי שרוקנתי את עצמי, אני חוזר. זה לא שהדברים השתנו בינתיים, אבל השגרה הברורה בים מרככת. זה נותן לי נחת, לא להתעסק במקום שאני נמצא, כי כמו שהפיי-אוף נורא מהיר ככה הוא גם מקרין לך איפה אתה נמצא ומה הערך שלך".
אבל אתה אחד השחקנים הכי עסוקים בתעשייה. גם אתה עסוק בהשוואות?
"מספיק שאתה נכנס לפייסבוק ורואה איך כולם עושים את העבודות הכי מבוקשות ומטיילים במקומות הכי יפים בעולם ואתה נמצא במקום אחר".
איך עובדים על זה?
"יש דברים שאין להם פתרון. אני אדם רגיש, והעצב שלי מאוד חשוף, ואני מסתובב באזורים שאני כל פעם חוטף שפיצים. מדי פעם אני אומר די, אני עוזב את המקצוע המסריח הזה, אני אקנה לי סירה, אשוט לי ליוון, לא צריך אף אחד".
זה יכול לקרות?
"לא יודע, נבר סיי נבר. אם לפני עשר שנים היית אומרת לי שאני אהיה כל יום בים ואשיט יאכטה גדולה הייתי אומר לך מה פתאום, כי זה לא אני באופי".
מי אתה באופי?
"אני לא בן אדם קליל נוח וזורם".
בים התמודדת גם עם פחד של הרבה מאוד אנשים – להיות לבד.
"אני וחבר הבאנו את הסירה ממלטה ליוון. הפלגנו בלילה. הסתכלתי למעלה, ראיתי ים של כוכבים ואמרתי לעצמי 'בואנה יובל, עשית רישיון לסקיפר, אתה שט לבד בלב ים, בלילה – כל הכבוד לך'. בסדר, את זה אני יכול להגיד. במקצוע אני מרגיש שעוד לא השתחררו הכבלים".
יש דברים שאתה מתחרט עליהם לאורך השנים והקריירה?
"לא תמיד הייתי נעים לסביבה בעבודה. שום דבר לא נבע מזלזול, אלא מתסכול פנימי. גם בזה אני משתכלל ומשתפר ומקווה להשתפר. גם בחזרות עכשיו ל'דוד וניה' היו לי רגעים של תסכול. לפני שיצאתי לריאיון אמרתי לכולם 'חבר'ה, אם ביאסתי מישהו אני מתנצל'. ויש התנהגויות מסוימות שלי בהפקות, נגיד ב'פאודה' – הייתי יכול להיות יותר סובלני ויותר מעל הסיטואציה, ולבוא יותר מקצועי, אבל בחרתי לבוא בחוסר חשק וזה הידרדר לריב עם הבמאי ולהתבצרות שלי. הרבה מהאשמה באווירה הלא טובה שהייתה לי – זה עליי. בכלל, אם הייתי יכול ליהנות מהדברים שאני עושה – את זה הייתי רוצה".
מה דרוש כדי שתיהנה?
"לשחרר, לסמוך על עצמי יותר. אין לי לגמרי את התשובה, אבל בתוצאה הייתי שמח שיהיה טיפה יותר נעים, טיפה יותר קל. הייתי שמח לסיים הפקה ושיגידו 'איזה כיף איתו, אנחנו רוצים עוד פעם'. לא תמיד זה ככה".
צילום: מאיר כהן | סטיילינג: זוהר מאירי | איפור ושיער: רונאל גושן | הפקה: רותם פנחס | התמונות צולמו במועדון השיט yachtime במרינה בהרצליה