לפני מספר חודשים החליטו באוניברסיטת אוטווה שבקנדה לבטל את שיעורי היוגה החינמיים שמהם נהנו הסטודנטים, ביניהם סטודנטים הסובלים מנכויות גופניות. הסיבה: מדובר ב"ניכוס תרבותי" – כלומר, גניבת קניין רוחני מהודו, שסבלה מדיכוי, קולוניאליזם ו"רצח עם תרבותי", בשביל שכמה חבר'ה לבנים יוכלו לעשות כלב מביט למטה ולחוש רוחניים. חודש לאחר מכן, באוברלין קולג' (אחת האוניברסיטאות היקרות בארה"ב), מחו סטודנטים על כך שבקפיטריה מוגש סושי. גם הפעם, הטיעון היה זהה: מדובר בלקיחת מאפיין מסורתי מהתרבות היפנית, שינויו כך שיתאים לאנשים מערביים והצגתו כ"אותנטי" באופן מזלזל ופוגעני. מעניין מה הם היו אומרים על סושי עם גבינת שמנת, סלמון צלוי וספייסי מיונז.
אז ברוכים הבאים לשנת הניכוס התרבותי, או באנגלית: Cultural Appropriation - המונח הסוציו-תרבותי הלוהט של 2016 (שהחליף את "חפצון" מהשנה שעברה). פירושו: אימוץ אלמנטים מתרבות שונה, לרוב מדוכאת ונחשלת, הוצאתם מהקשר, ניצולם ומסחור אינטנסיבי שלהם – והלכה למעשה, בריאת צורה נוספת של דיכוי. פירוש נוסף: פוליטיקלי קורקט שיצא לגמרי משליטה ובמסגרתו כולם נעלבים מהכל. אפשר להגיד שמדובר בצעד חברתי קריטי בדרך להענקת כבודן האבוד של תרבויות שהמערב דאג לסרס במשך שנים. אפשר גם להגיד שמדובר בזהירות יתר שמוציאה את הכיף מיותר מדי דברים.
יאק, תיקי דרקון של טומי הילפיגר
בואו נתחיל מההיגיון שבבסיס כל המגמה הזאת, הכוח שמניע את ההתנגדות לניכוס התרבותי. את ה"בלאקפייס" אתם כבר מכירים: פעם צביעת פנים לבנות בשחור הייתה מקובלת במגוון מופעים והצגות, והיום היא נחשבת לגזענות ולביזוי של תרבות אחרת. כש"מה קשור" עשו את זה בקליפ "איילון דרום" לא מזמן, כבר מעטים חשבו שזה מגניב. לאט לאט, הגישה הזאת מחלחלת למקומות נוספים, ויותר ויותר תרבויות מתנגדות לדרך שבה אנשים אחרים (בדרך כלל לבנים, עשירים ומיוחסים) נוגסים בהן מתי שמתחשק ומנכסים לעצמם את המאפיינים שלהן. הן טוענות שאימוץ אלמנטים אסתטיים מהתרבות ההודית או האפריקאית זה אולי דבר אופנתי, אבל המשמעות שלו היא גניבת מורשת ללא ניסיון אמיתי להבין אותה ובלי מתן קרדיט לתרבות שממנה היא נלקחה. לא לגיטימי להציג ברשתות אופנה שרשראות מלחמה אינדיאניות כי עבור אוכלוסיה שלמה מדובר באביזר דתי, ומאותה סיבה גם לא לגיטימי להציג צעיף שדומה באופן חשוד לטלית.
אלו שנלחמים בניכוס התרבותי, מתעקשים שלכל אחד מהמהלכים הקטנים האלה יש משמעות רבה: הם מונעים גיוון תרבותי אמיתי ומשמרים סטריאוטיפים לא נכונים על קבוצות אוכלוסייה שלמות. כשקייטי פרי התחפשה באחד הקליפים שלה לגיישה וטענה שמדובר ב"הומאז' לנשים אסייאתיות", נשים אסייאתיות דווקא לא הרגישו שהיא מכבדת אותן וכינו את זה "יילופייס", על בסיס בלאקפייס. כלומר, פרי אולי טוענת שהיא עושה להן מחווה, אך למעשה מציגה דמות פסיבית, צייתנית, שתסבול כל התעללות ואחת שאוהבת "ללא תנאים" (זה גם שם השיר) ובכך מקבעת את הסטריאוטיפ.
ויש גם את כל הנושא של בורות. כלומר, אם אתה שואב השראה מתרבות מסוימת, לפחות תעשה את זה כמו שצריך ותיתן לה את הכבוד הראוי. נושא המט גאלה האחרון (הגאלה של מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק, אירוע מתוקשר ועמוס סלבס) היה "סין: מבעד למראה" – והכוכבות, כצפוי, התלבשו בהתאם. ובהתאם הכוונה לכל הסטריאוטיפים שעולים לכם בראש כשאתם חושבים על סין. נגיד - צ'ופסטיקים בשיער, תיקי דרקון של טומי הילפיגר וגם את ליידי גאגא, שהלכה בכלל על קימונו. כי סינים, יפנים, מה כבר ההבדל. היחידה שיצאה בסדר מכל העסק הזה הייתה ריהאנה, שפשוט הזמינה שמלה ממעצב סיני. כלומר, לא סתם התחפשה לסינית, אלא הפגינה כבוד לתרבות ונסמכה על מישהו שבאמת מייצג אותה.
גייז, הפסיקו להתנהג כמו נשים שחורות
הטיעונים שמאחורי ההתנגדות לניכוס תרבותי נכונים – הרי גם ב-2016 אמריקאים ישמחו לשבת במשרד ולקלוע זה לזה צמות, אבל יתקשו קצת יותר לקבל לעבודה אדם שחור – ועדיין, לפעמים הם מקצינים לכדי נודניקיות מוחלטת. קחו למשל את התגובה ההיסטרית של אנשים לקליפ של ביונסה וקולדפליי hymn for the weekend, אשר צולם בהודו ומציג אותה כמקום צבעוני וקסום. כלומר, כמו באלפי סרטים וסדרות אחרות, גם כאן העוני והנחשלות שחווים רבים במדינה מוצגים בצורה רומנטית וקסומה. ועדיין, מי שהקפיצה במיוחד את אנשי הפוליטיקלי קורקט הייתה התלבושת ההודית שביונסה לבשה בקליפ, כולל הטיקה המסורתית. במילים אחרות: אנשים לבנים מתעצבנים על אישה שחורה שלובשת בגדים של הודים.
וזאת לא רק הטיקה, או הודו. בארה"ב, אם את לא אפרו אמריקאית, הסתובבות עם צמות בשיער או כל פריזורה אחרת שנחשבת ל"סגנון שיער שחור", מוגדרת כניכוס תרבותי, כפי שחוותה לאחרונה על בשרה קיילי ג'נר, שחטפה אש לאחר העלתה לאינסטגרם תמונה עם צמות בשיער. אגב, במדינות רבות בארצות הברית גם לא תמצאו יותר ילדים שמתחפשים בהאלווין ליפנית או למקסיקני, פשוט כי זה כבר לא פוליטיקלי קורקט, וגם סתם לחבוש סומבררו היתולי באיזה קאג פארטי בקולג' לא יעבור בשקט. דוגמה קיצונית במיוחד התרחשה במרץ האחרון, כשסטודנטים בבריטניה העבירו עצומה הקוראת לגייז להפסיק "להתנהג כמו נשים שחורות" כי מדובר בניכוס תרבותי. ואז מה אם שניהם מיעוטים מדוכאים ואם לכל אחד יש את הזכות להרגיש כמו אישה שחורה.
ביקורת חריפה נשמעה גם על מיילי סיירוס לאחר טקס פרסי המוזיקה של MTV ב-2013, שבו העיזה לעלות על הבמה ולעשות טוורקינג, כלומר לנכס לעצמה "ריקוד של שחורים". גם להצהיר על עצמה כי מבפנים היא מרגישה כמו ליל קים ושהיא אוהבת מוזיקה "מהשכונה" לא ממש עזר, ורק גרם לשחורים רבים לתהות לאיזה שכונה היא בדיוק מתכוונת, הרי מדובר בנערה לבנה עשירה מטנסי. אפרו אמריקנים שנפגעו מסיירוס טענו שלא מדובר במחווה, אלא בחיקוי וביזוי, ושמיילי חמסה מאפיין של תרבות שחורה וקיבלה את כל הפוקוס על הריקוד בזמן שהרקדנים שלה, השחורים באמת, נותרו ברקע. המחמירים אפילו טוענים שלאנשים לבנים אסור לעשות היפ הופ, כי זאת מוזיקה שנולדה ממצוקות של שחורים בגטאות ואנשים לבנים עלולים לבזות אותה.
וזה הזמן לתהות – יכול להיות שכל העסק הזה יצא מפרופורציה? האם אנחנו, בישראל, אמורים להפסיק לאכול חומוס או להפסיק לקלל בערבית? ואיך בכלל נבדיל בין מה שלנו ושל אחרים? במצב כזה, חצי מהמסעדות בעיר אמורות להיסגר. תרבות היא דבר נזיל ואורגני שמשתנה מדקה לדקה, גם תרבויות מסורתיות הן ניכוס של תרבויות מסורתיות שלפניהן, ואי אפשר לנכס אותן כי הן לא שייכות לאף אחד. לאכול פסטה זה לא לנכס תרבות איטלקית כי המקור שלה הוא בכלל בסין, וגם מסעדה מקסיקנית קוריאנית שמופעלת על ידי ישראלים לא באמת מנכסת שום דבר.
צריך להבדיל גם בין ניכוס להשראה. איך תרבות אמורה להתפתח אם היא לא לומדת ומושפעת מהסביבה? אם כולנו נישאר בתחומי הגזע והתרבות שאליהם נולדנו, אנחנו פשוט ניתקע במקום. קולינרית, אופנתית, תרבותית ואינטלקטואלית. אנחנו חיים בעולם של מהגרים ושל פליטים ובעיקר של אינטרנט. אין שום אפשרות לשמירה על גבולות סטריליים בין אנשים, זה רק יגביר את החשדנות והגזענות.
דיברנו כבר על איך הפוליטיקלי קורקט מגביל, במקרים רבים, את חופש הביטוי. עם הניכוס התרבותי, מתברר שזה גם כולל גם את החופש ליצור, להתלבש או סתם לדבר כמו נשים שחורות אם אתה גיי. הסטודנטים בארה"ב, נושאי הדגל הקיצוניים ביותר של הפוליטיקלי קורקט, לא יכולים לשמוע מוזיקה או לאכול משהו בלי לחשוב האם זה תקין פוליטית או שאולי יש כאן סיבה למחאה ומשבר זהות. יש להם אפילו מדריך מיוחד שמסייע להם להיות "פודיז" בלי ניכוס תרבותי, שכולל עצות כמו "אל תחפש משהו 'אקזוטי' או 'אותנטי'". אלוהים אדירים, תפסיקו לעשות עניין, אתם משלמים 46 אלף דולר לשנה לאוניברסיטה יוקרתית וסבא שלכם החזיק עבדים – הנודלס האלה לא יהפכו אתכם לחסרי רגישות.
כמו כל דבר, גם לניכוס התרבותי יש גרעין נכון וטוב, אבל כזה שיצא לגמרי משליטה והפך מתופעה חברתית שמנסה לתקן לתופעה שבעיקר מגבילה, ממשטרת ומבדלת. במקום לשמור על כבודן של תרבויות אחרות, ללמוד ולהתפתח מהן, היא מרחיקה אנשים מודעים ונאורים שסתם לא בא להם להיות גזענים. וחבל, כי אמנם אף אחד לא צריך להופיע עם בלאקפייס - אבל אם יש משהו שיכול לעזור, להרגיע ולשפר את חיי כולם, מכל גזע או מגזר, זה אימון יוגה טוב. וסושי.
