"אני לא מקבל את הטענה הזאת שיש ספרות סדנאות", אומר אשכול נבו. הוא אחד הסופרים הנמכרים ביותר בישראל, יש לו כמה דברים להתגאות בהם, אבל כשהוא מגיע לדבר על המקום החדש שלו עיניו באמת נוצצות. אחרי 13 שנה שהוא והמשוררת אורית גידלי נודדים עם סדנת הכתיבה שלהם ("סדנאות הבית") מסלון לסלון, בחודש שעבר הם פתחו סוף סוף בית ספר לכתיבה בשוק הפשפשים ביפו. אחוז תשוקה והתלהבות הוא מפציר בי לבוא איתו לשוק לראות את המקום.
"גדלתי בסדנה של יעל הדיה", הוא אומר. "רוב הסופרים בישראל עברו באיזושהי סדנה של מאסטר. הייתי גם בסדנאות אצל עמוס עוז, חיים באר, נורית זרחי, אורי ברנשטיין - כל אחד מהם נתן לי משהו. אנשים הולכים ללמוד בבצלאל, אז יש אמנות בצלאל? יש הרבה אנשים שמגיעים בציפייה לקבל כללים, אבל אי אפשר לנסח כללים לגבי כתיבה, כי כל פעם יבוא הספר שיפריך אותם. אנחנו נותנים כלים שיעזרו להם לפתח את מה שהם עובדים עליו".
את הסדנה הראשונה הם פתחו בשלב מוקדם בקריירה - אחרי שנבו פרסם את ספרו הראשון וגידלי עוד לא פרסמה אפילו ספר אחד. "הביקוש הלך וגדל, אבל מבחינת ההיצע לא יכולנו לגדול הרבה כי היינו רק שני אנשים. יכולנו לקבל בשנה כ-100 אנשים לעומת 900 שרצו להירשם. הרגשנו רע עם זה שאנחנו כל הזמן אומרים לאנשים לא, וניסינו לחשוב איך לפתור את זה". לקראת פתיחת הסטודיו החדש הם גייסו שמונה תלמידי עבר שלהם שיצטרפו למעגל מנחי הסדנאות, כדי לעמוד בביקוש: שרי שביט, עידן גרינברג, ליאור אנגלמן, אילנה זיידמן, יותם טולוב, רוני גלבפיש, רענן שקד ועומר ברק.
לא לכולם יש את הכישרון להיות סופרים. איך אומרים לתלמיד שיוותר?
"אני מדבר רק על הטקסטים, לא על אנשים. למדתי להיות צנוע ביחס ליכולת שלי להעריך את גבול הפוטנציאל של אנשים. אתה לא תמיד יודע מה הגבול של הבן אדם שאתה עובד איתו, זה מאוד יומרני לקבוע משהו כזה לגבי מישהו. חלק מהבוגרים שהוציאו ספרים נהדרים, אפילו בין זוכי הפרסים, לא ראיתי את זה בא".
"אני לא נפגע מביקורת"
14 שנים עברו מאז פרסם אשכול נבו את ספרו הראשון, אסופת הסיפורים הקצרים "צימר בגבעתיים". מאז הוא הוציא תחת ידו לא מעט רבי מכר, והפך לאחד הסופרים הנמכרים בארץ. חלק מהספרים, כמו "ארבעה בתים וגעגוע", "נוילנד" ו"משאלה אחת ימינה" אף תורגמו לשפות זרות וזכו להצלחה מעבר לים. גם ספרו האחרון, "המקווה האחרון בסיביר", עבר ללא קושי את רף הפלטינה (40,000 עותקים). אבל בזמן שהקהל גומע את ספריו, מבקרי הספרות בדרך כלל קוטלים אותם, נוטים להכריז על כתיבתו כספרות רכה מדי, שמנסה לרצות את הקורא. "באופן כללי אני לא נפגע", הוא אומר. "אם היית אומר לי לפני 17 שנה, כשהייתי תלמיד בסדנה של יעל הדיה, שאני אכתוב לכל כך הרבה אנשים, ושזה יהיה משמעותי בשבילם ושיהיו כל כך הרבה תגובות חזקות - לא חשבתי שלשם זה ילך. יש התייחסות רבה וזה כשלעצמו לא מובן מאליו. אותו ספר יכול לקבל תגובות אחרות לחלוטין מתוך המקום של מי שקורא את זה. גם בתרגום, לפעמים אני מקבל תגובות הפוכות מאלה שאני מקבל בארץ. לפעמים אני מרגיש ששתי התגובות לא קשורות למה שאני התכוונתי, אבל זה נותן לך פרספקטיבה לגבי כמה שהקריאה היא סובייקטיבית".
היום, כשאתה יודע שספר שלך לא מגיע לחנויות כעוד ספר, אלא כספר של אשכול נבו עם כל הציפיות שהשם מביא איתו, זה משפיע על הכתיבה שלך?
"האתגר הוא להתנתק מהכל בזמן שאתה כותב. לכתוב את הספר שאתה רוצה לכתוב מתוך הנאה. הספר האחרון ("המקווה האחרון בסיביר") שונה מהספרים האחרים והיו על זה תלונות, אבל אם הייתי מתעסק בזה בזמן הכתיבה זה היה הורס את התהליך. תהליך הכתיבה צריך להישאר נקי, גם נקי מהביקורת הפומבית וגם מהלא פומבית".
מול הטענה שההצלחה של נבו נובעת בחלקה גם מההנחות שהוא עושה לקוראיו, אי אפשר להתחמק מזה שהוא כן נוגע בספרים שלו בנושאים בוערים ושנויים במחלוקת בחברה הישראלית: הנכבה ב"ארבעה בתים וגעגוע", ירידה מהארץ ב"נוילנד" וקליטת עלייה ב"המקווה האחרון בסיביר". אחרי רצח מחמוד אבו ח'דיר אמר בראיון ל"גלובס", "אסור שרצח הנער יודחק או יטושטש, כי מדובר באירוע מכונן. נקודת שפל נוראה שאמורה להוות קריאת השכמה לחברה הישראלית: זה מה שהפכנו להיות, זה הפרצוף שלנו, זה המחיר המוסרי שאנחנו משלמים על חוסר היכולת שלנו להיפרד מהפלסטינים".
"זה היה בעיקר תחושה של זעזוע, של חבטה, של שפל על זה שדבר כזה יכול לקרות כאן, לצאת לפועל מתוך קבוצה שאני שייך אליה. זה לא גורם לי לתחושה של ניכור, להפך - זה גורם לי לרצות לתקן. יש בחברה הישראלית כמה זרמים עכורים מאוד, ואם אכפת לך, אז התרומה שלך היא לא להתנער מהחברה כולה, להגיד 'מה לי ולזה', אלא להשמיע את הקול האחר שלך, לא להירתע מלהשמיע אותו. אני לא מיואש, לא חושב שהלכה לי המדינה, אני יותר מדי נטוע במקום הזה בשביל להרגיש ככה. אבל בהחלט יש זרמים בחברה הישראלית שאני מאוד מוטרד מהם, ואני מנסה בכל מה שאני עושה - בכתיבה ובהוראה - להילחם בהם. ללכת נגד הזרם של הגסות בדיבור, ביחס בין האדם לאחר, נגד חוסר הקשב, השנאה, נגד אי הכרת האחר ומתוך זה התפיסה שלו כמשהו מאיים".
ביותר מספר אחד שלך חוזר העיסוק בתופעת ה"יורדים".
"מישהו מהציונות הדתית היה אומר שזה המקום שהובטח לנו, אבל לי כחילוני אין את התשובה הזאת, גם בשביל עצמי וגם בשביל הגיבורים שלי. לכן אני ממשיך לחפש, למצוא תשובות שונות לשאלה הזאת. אני כותב מתוך אהבה למקום שאני חי בו, אני באמת לא רואה את עצמי חי בתרבות שאינה תרבות עברית. מהמקום הזה אני יוצא לשאול שאלות קשות, שלפעמים מרגיזות אנשים. זה לא מתחיל מאידיאולוגיה וממנה נגזר סיפור שמבטא אותה, זה מתחיל מסקרנות, מאכפתיות. אין עוד מקומות שאני אוכל לשמוע בהם שיר חדש של דודו טסה ולהתרגש כמו שאני מתרגש כשאני שומע אותו, או לשבת באולם קולנוע ולראות את 'אפס ביחסי אנוש' ולהתמוגג".
יש לך הצעה לפתרון?
"מעגל הלחימה החוזר על עצמו מול הפלסטינים הוא מלכוד שחייבים לשאוף לצאת ממנו. אני לא בטוח שההנהגה הנוכחית עושה מספיק כדי להיחלץ מהסבבים האומללים האלה. אין יוזמה מהצד שלנו, אין יצירתיות. אין ניסיון ליצור בריתות עם גורמים מתונים, להפך – יש תחושה של קבלת הדין. תחושה ש'ככה זה', לנצח נתכונן לסבב הבא. אבל המחירים בנפש ובגוף כל כך כבדים שאסור להשלים עם זה, להפך - צריכים לחתור כל הזמן להסדר. לפחות לנסות".