שלוש שנים עברו מאז חזר איתי תורג'מן מהאי, רזה מתמיד ורדוף טוקבקיסטים ששנאו את מה שראו. הוא מצא אהבה, אבל היא אבדה מאז, והתדמית ההיא דבקה בו – גברבר ברים תל אביבי, מניפולטור חסר תקנה, מן-מניאק. הזוגיות שלו ושל אנה ארונוב נתנה את הפוש התקשורתי, התלבושות הטווסיות שלו הוסיפו שמן למדורה, ואז הגיעו גם הראיונות של אנה, משובצים באמירות שוביניסטיות על מי צריך ללבוש את המכנסיים בבית ולמה היא כבר לא לובשת יותר מחשופים ותורג'י הפך למושמץ עוד יותר – חש את עצמו, חשוך, מתלהב.
שלוש שנים חלפו, והאיש מאחורי התדמית הבעייתית מתגלה כאדם אחר לגמרי. הוא מתייצב לראיון בבגדי לייקרה צמודים, אחרי אימון ספורטיבי יומי. דירתו מאכלסת חוץ ממנו גם שני זוגות אופניים, אחד לעיר ואחד לתחרויות, עשרות זוגות נעלי ספורט, קופסת קוואקר וחלב סויה ושלל ג'לים איזוטוניים שמשיבים את נפשו אחרי ריצות המרתון הממושכות שהוא עורך. הוא חביב, צנוע וחכם. מדבר על אחוזי שומן ואינטרוולים בהתלהבות ששמורה למכורים לספורט, ונראה ששגרת הלילה שלו, ברים ובחורות, התחלפה בשגרת יום נזירית כמעט, שכוללת עבודה ואימוני כושר מפרכים.
הפרס של תורג'מן מהריאליטי ההוא הייתה זוגיות פוטוגנית בת שנתיים עם הרקדנית היפיפייה. הם עברו לגור יחד, ניהלו מערכת יחסים צמודה, הזימו שמועות על הצעת נישואים אבל קנו דירה משותפת בפרויקט מתוכנן בצהלה. לפני שנה זה נגמר, הזוגיות התפרקה, ונראה שתורג'מן התאדה יחד איתה מהעין הציבורית. לא אירועי השקה, לא ברים בלילות, לא פפראצי בים עם בחורות. איפה תורג'י? חפשו טוב, כי זה מהיר מאוד, זה רץ, זה שוחה, זה מדווש – ואם תמצמצו, תפספסו.
"היא תהיה חייבת להיות ספורטאית"
מאז ארונוב לא הייתה לו אף אחד. את הריגוש שבנשיקה ראשונה עם בחורה חדשה הוא החליף באנדורפינים, ולטענתו הוא לא יצא לדייט אחד מאז הפרידה. "כשאני ואנה נפרדנו זה הדבר שהכי הפחיד אותי. לחזור ללילות האלה של הרווקות ולבחורות שאין לי באמת עניין בהן. אני גם לא יוצא לדייטים. אני לא משחק יותר, אני לא זורם יותר, אני לא חושב שאני אהנה מסיפור עם מישהי שאני יודע שזה לא ייגמר בחתונה. זה קצת כמו לחיות בפזרנות כשאתה במינוס, אתה לא באמת רגוע עם זה".
אז מה עושים?
"לא יודע. לא הייתה לי זוגיות מאז אנה. עברה שנה, ואני מרגיש שהנשמה שלי צריכה להירגע לפני שאני יוצא לסיבוב נוסף, כמו ביוץ אצל אישה. זה לא מבחירה, כי אני מאוד רוצה זוגיות ובית, גם כי אני מרגיש שאני פחות גבר בלי אישה וגם כי אני בנקודה שאני רוצה להעביר את עצמי החוצה. אני רוצה לחנך, ללמד, להתמודד. אני רוצה ילדים בטירוף".
וואלה?
"כן, ובגלל זה כל בחורה שאני פוגש אני ישר בוחן את החיבור ובודק אם זה יכול להחזיק מערכת אדמיניסטרטיבית מורכבת של בית וילדים ומשפחה. זה מדייק אותי, אבל דברים נחתכים מאוד מהר. אני לא במבערים פתוחים, רוב הערבים שלי הם פה על הספה, אבל אני מפנה לזה מקום בראש".
ואנה כבר מצאה לה מישהו.
"כן, אני מכיר אותו והוא אהוב עליי מאוד. הוא פשוט קסם של בחור והיא בחורה מושלמת ומדהימה ואני רוצה שיהיה לה טוב באמת. אני שמח בשבילה. זה מאוד לא גברי, וגם קארמתית מייצר חוב לא טוב, לא לרצות מישהו אבל גם לא לרצות שלאף אחד אחר יהיה אותו. כמובן שזה משנה מה הייתה הקונסטלציה של הפרידה, אבל אני באמת לא מבין את זה, ויש הרבה גברים שהם ככה עם האקסיות שלהן. אני חושב שהפרידה הסופית באמת קורית ברגע הזה, כשיש לה אהבה חדשה, וזהו, שחררנו, אנחנו במקום אחר".
מקום בו חולמים על מטרנה, מוצצים והחתלות?
"כן, ברור לי שאני צריך להיות גבר של משפחה. של אישה שאני דואג לה ואני לטובתה ולטובת הילדים שלנו. כל הפנאי הזה בלדאוג לעצמך יש בו אוננות כזו. נכון, אני נבנה ואני מלמד את עצמי ומעמיס את שק החוויות שלי, אבל יאללה, איכילוב מחלקת יולדות. אני רוצה להנחות את העונה הבאה של 'בייבי בום'".
אז הבחורה הבאה שתכנס איתך למיטה גם תצעד איתך לחופה. מה היא צריכה להיות?
"האידיאל הוא שתהיה אחדות בין הכימיה לראש. אנחנו קורבנות של הכימיה הזו, המשיכה, ואין לנו שליטה על זה ואני רוצה להיות שלם גם עם כל היתר. שתהיה אנרגטית וחכמה ושמחה ורגועה. ואני מתחיל לחשוב שהיא תהיה חייבת להיות ספורטאית, אחרת היא לא תבין, זה לוקח את הראש".
ושתתלבש צנוע. בלי מחשופים.
"זה לא נעים לאף גבר אם האישה שלו הולכת מאוד מאוד חשוף, אבל לא היו עניינים בבית סביב זה. לא ביקשתי את זה. כשאני בזוגיות התנאי הבסיסי שלי הוא התמסרות והתחייבות מוחלטת מצדי, וזו הדרך שלי ליהנות מהסיפור. אני מקדש את עצמי לטובת הפורמט, לא מפלרטט עם אחרות – לא במחשבה, ולא בכוונה ולא ביני לבין עצמי ואני מצפה לזה גם מבת הזוג שלי. אני ליברל רצח, סבבה ידידים, ותביאי בנים, ותצאי איתם לארוחות ערב – אבל אם המקור הוא חברות של לב ולא טיזינג מיני".
היא דיברה על מי לובש את המכנסיים, אבל זו דווקא השמלה שלבשת שעשתה הרבה רעש.
"השמלה שלבשתי לחתונה של ליאת אשורי? כן, טוב, זה עשה רעידת אדמה כאילו באתי עירום. זה כנראה לא הלוק הכי טוב שיצאתי איתו מהבית. אני מבטא את עצמי בכל מיני ערוצים ולהתלבש ככה זה עוד דרך לספר את עצמי, זה לא כדי לבלוט. אז עברתי משיק לשוק, אסון נוראי".
הישרדות? בהחלט מצטער על זה
הילד בן 30. 15 שנה הוא כבר על המסך שלכם, התחיל בגיל 15 ב"פלורנטין" ובגיל 18 כבר קטף את האוסקר הישראלי על "בית"ר פרובנס" וקיבל חוזה טאלנט בקאמרי לעשר שנים. הוא נחשב לאחד השחקנים הכי עסוקים בישראל, והספיק להשתתף בעשרות סדרות, סרטים והצגות תיאטרון, הנחיית תוכנית ריאליטי וגם כמתמודד בעצמו – הדבר היחיד שהוא מצטער עליו בכל הקריירה הענפה הזו.
"הייתי בטוח שאנשים יבינו שזה לא ממש הייתי אני שם, אבל אף אחד לא ממש הבין, וכן, סבלתי מהתגובות של הסביבה כתוצאה מזה. זה היה סבל טהור. 50 יום שבהם לא נותנים לך אוכל, ואתה הופך לאדם מוטרף. הפורמט הזה עובד רק כשאתה מוטרף בתוכו, והמערכת מנסה לשחק בך. הרעב שיבש בי את כל היסודות. רעב זה משהו שלא עובר בטלוויזיה, הייתי יושב עם אנה ורואה את התוכנית, ורואים אותנו כל הזמן אוכלים קוקוסים ואורז כאילו אנחנו במסעדה והייתי משתגע מזה, כי במציאות גססתי. את יודעת כמה פעמים הביאו לי רופא כי לא יכולתי לעמוד? מבחינה עסקית לא יכולתי לוותר על ההצעה הזו, כי אפילו שאני שחקן מאוד עסוק אני עובד גם מתוך מחשבה על פרנסה, אבל אני בהחלט מצטער על זה".
הוא נולד וגדל בקריית מלאכי ובגיל 15 הגיע לתל אביב לנשק את איילת זורר ב"פלורנטין". דילג בקלילות על בגרויות, צבא, בית ספר למשחק ולא הפסיק לעבוד לרגע. חי עם חברו הטוב אושרי כהן בדירה בדיזינגוף, בילה בברים וגם נכנס בהם כשותף, והמיס את בחורות העיר עם העיניים הנוצצות שלו, שבוערות מסקרנות.
בחייו החדשים היום שלו מתחיל באימון בוקר מוקדם עם מאמן הכושר שלו, רן שילון, בהמשך הוא רוכב בעיר על אופני "פיקסי" מיוחדים כ-50 ק"מ ואת הערב הוא מסיים עם ריצה של בין 15 ל-30 ק"מ. חוץ מזה הוא גם שוחה, מתאמן בבית על אופני טריאתלון נייחות ושותף בקבוצות ריצה וחיזוק ואירובי (שכוללת גם את עומר מילר, רוני דואני וטל טלמון) שנפגשת בפארק הירקון לאימון אורבני. בשישי בבוקר הוא קם לפני שש ונוסע ליער בן שמן, כדי לרוץ שם לבד, בלי מוזיקה אפילו, מרוכז כולו בנשימות ובטכניקה שתעזור לו לגמוע קילומטרים במהירות שיא ולהגיע למרתון או הטריאתלון הבא מוכן ככל האפשר. עין גדי? ירושלים? איפה שיש מרוץ הוא בא. רק תגידו.
נשמע כמו "הפריק של הדבר" מארץ נהדרת.
"לא בטוח, כי הוא עושה את זה מתוך בריחה, ואני עושה את זה מתוך אהבה אמיתית. החיבור שלי לריצה הוא חיבור מאוד עמוק, זה עניין רוחני ממש. עשיתי כבר את הסיבוב שלי של להסתובב בברים בלילות ולקום מאוחר, והפכתי את העיר איזה פעמיים ועשיתי כיף וזה מיצה את עצמו. הסיפורים האלה סיפקו את החיה שבי, ופחות את הנפש, והאפקט הנפשי הוא מאוד משמעותי".
אני מניחה שזה גם מחייב אותך לתזונה קפדנית. ואתה היית הרי גרגרן, בשלן, חובב אלכוהול.
"נכון, באופן טבעי זה מכתיב לי הרגלי שינה, תזונה ואלכוהול אחרים ממה שהיו לי. ההוצאות השתנו. זה תחביב יקר מאוד. זה טיסות, ואופניים ומסאז'ים ותוספי תזונה ומאמנים ואני מחליף נעלי ספורט כל 350-400 ק"מ, שזה אומר בערך פעם בחודש. היום אני מתייחס לאוכל כאל משהו פונקציונלי שנועד למקסם את איכויות הריצה שלי. אני צמחוני שאוכל דגים, אני משתדל להימנע משומן באוכל, ואחוז השומן שלי בגוף היום הוא שבעה אחוז, שזה כלום, ממש לא תקין. אם הייתי הולך היום לאיכילוב כנראה שהיו מאשפזים אותי, אבל אני חודשיים לפני מרתון אז אני מקפיד".
אז נו דרינקס פור יו.
"תראי, בהתחלה הלכתי עד הקצה, קמתי כל יום בשש ואסרתי על עצמי הכל, לא ראיתי חברים, הלכתי לישון מוקדם. אבל אז הבנתי שאי אפשר להחליף חיים, זה לא דמות שאני משחק ומצאתי את האיזון. היום אני לא קם כל יום כל כך מוקדם ואני רץ בשבע בערב, ויש לי את כל הערב לפני. אני כבר לא צריך לשתות שבע פעמים בשבוע, ולא את כל הבקבוק. כוס יין מספיקה לי".
ב-31 לחודש עולה העונה השלישית של "ניויורק" (א-ה 20:30 בערוץ yes Action ובבכורה ב yes VOD-מה- 28/8, שבת- רביעי 23:15 בערוץ yes Base), עוד 50 פרקים שתורג'י משחק בהם את לירון, עבריין חובב ודי טמבל, שמנסה לעשות מכה בניו יורק בכל מחיר. אחרי שניסה עם הסמים ולא ממש הצליח, השנה הוא עובר לדיגיטל. בעונה הזו הוא האקר של אפליקציות, ותורג'י מבטיח ש"העונה הכותבים ממש התרכזו בי, ואני חושב שזו העונה הכי טובה שהיתה עד כה". חוץ מיובל שרף ומגי אזרזר, הוא משחק עם חברו הטוב אושרי כהן ("הכל שטויות, לא קרה ביננו כלום. החייתיות בלשחק עם אושרי מעיפה לי את התחת. אושרי בא לסצנה כמו שמסי משחק כדורגל. הוא לא מתכנן באיזה דקה הוא יכניס את הגול, הוא פשוט יודע לשחק כדורגל ונכנס למגרש"). את הדרך לסט בפתח תקווה הוא גמע, איך לא, באופניים, ואת השהייה בניו יורק לצילומי החוץ הוא תיבל בריצות סביב הבלוק.
אחרי כל כך הרבה שנים בתעשייה, אתה לא מפחד שהגעת לתקרת הזכוכית של התפקידים בארץ? או שיימאס ממך?
"לא, כי כל תפקיד חדש שאני לוקח מעניין אותי ואין בי פחד להישרף – אני בן אדם אופטימי שלא חי בחרדות. אני לא עובד בזכות הפופולריות של הקהל אלא בזכות רלוונטיות לבימאים ותסריטאים, ובגלל שאנחנו חיים בישראל ואני מאוד ישראלי, נוח להם להלביש את המילים שלהם על הפרצוף שלי".
אז אם אתה ישראלי לפני הכל, מה יהיה עם הוליווד?
"אני רוצה. אבל בגלל שהעולם הרבה יותר קטן היום זה לא מחייב אותי לעשות מעשה דרמטי ולעזוב. אני שולח אודישנים מפה, בדיוק כמו איילת זורר ואלון אבוטבול. מצלם את האודישן עם המצלמה שלי פה על הספה, ותוך שתי דקות זה בלוס אנג'לס. אבל ברור לי ששם זה מוגבל, ושאני אף פעם לא אתחרה על תפקיד עם אמריקאי. הרבה יותר מרגש אותי לעשות כאן תפקיד ראשי מאשר להגיש קפה לג'וני דפ באיזה סרט".
מהצילומים בניו יורק הוא חזר עם אינסטגרם עמוס בתמונות רחוב אופייניות – מגרשי כדורסל מגודרים, טיפוסים עם ראסטות, גורדי שחקים. את תחביב הצילום הוא מטפח בכישרון בשנתיים האחרונות ומחזיק באלפי עוקבים שמלייקקים לו. גם את הבישול הוא לקח צעד אחד קדימה מהישיבה על הספה וריור מול "מאסטר שף".
"דברים שמעניינים אותי אני לוקח עד הסוף. הסקרנות מוליכה אותי. אין מסעדה בעיר שלא הייתי בה איזה עשרה ימים בסטאז', ובגלל שעומר איתי בקבוצת הריצה אני גם מבשל איתו בשבתות . למדתי במשך שנתיים מלא קורסים בצילום ועכשיו אני מקים סטודיו בבית עם רקע ופלאשים. רב הזמן אני עם המצלמה עליי, ובניו יורק זה היה נורא כיף כי כדי להיות צלם רחוב אתה חייב להיות שקוף, ופה אני לא יכול לעשות את זה. ברגע שאני מרים מצלמה ישר אנשים מסתכלים עליי ומזהים אותי ונהרס הרגע".
טיל בראש
עוד דבר שהורס רגע הוא מלחמה. צוק איתן דחה את עליית הסדרה, ודפק לנו פעמיים את הראיון. למרות שזה כבר נגמר, על תורג'י זה עדיין יושב כבד. "המצב הזה מאוד מדכא אותי, אני בכובד מטורף. עד היום במצבים כאלה – מלחמת המפרץ, לבנון השנייה – עוד הייתי ילד, לא לקחתי את זה קשה כל כך. אני חושב שלראשונה התערער פה משהו בביטחון של העם, והתוודענו לעוצמתו של האויב. אני באמת חשבתי שמדובר בחבורת צ'חצ'חים עם אבנים ופתאום קומנדו, וטילים ומנהרות, וזה לא נגמר, ויש לנו חמש לוויות ביום. וממש ממש כואב לי גם על התושבים בעזה, למרות שטיפת המוח שמנהלים עבורנו בשביל לעזור לנו לעשות את מה שאנחנו עושים מבחינה מצפונית. אני מאמין שיש גם שם הרבה אנשים שרק רוצים להתפרנס ולהניח אוכל על השולחן ולצחוק ולהעביר את החיים שלהם בסבבה, ואני חושב שהעולם צריך לעזור לעזה, לא מולנו אלא אל מול חמאס, ואם הם יהיו אנשי דמוקרטיה ושלום, אני בעצמי אפקיד כסף בחשבון שלהם".
תזהר, אם תשמע שמאלני מדי, יורידו אותך.
"אני מבין שאין מקום היום בשיח הציבורי לשמאלנות. אני מבין את זה כמו שאני מבין שלגנות השתמטות זה משהו חשוב ברמת המוראליות הלאומית. באסה שאני נפלתי קורבן לזה, אבל ברור לי שלא מדובר עליי באופן אישי. הייתי בן 18, והייתה לי נפש רגישה, התגייסתי ולא עמדתי בזה, ובשיחות עם אנשי מקצוע בצבא הם אלה ששתלו לי את הרעיון שאני יכול פשוט לעזוב. כל המשפחה שלי הם לוחמים. לאחי הקטן הייתה עכשיו איזו התלבטות אם להתגייס אמרתי לו 'בראב ראבאק אתה הולך לצבא'. גם אני הרגשתי שעוד שנייה אני שם נעלי צבא ורץ לעזה".
עזוב, תרוץ למרחב המוגן, יותר עדיף.
"אני אספר לך את האמת, אני לא הולך למרחב המוגן. אני לא מוכן שיורידו את עזריאלי, ולא יהיה לי את הפריים הזה. יש לי חצובה במרפסת ואני שם. ממש חס וחלילה אם זה יקרה, אני ממש לא מאחל לזה, אבל אם זה כבר יקרה, חשוב שיהיה לנו את זה בקטע הסברתי, ואני אביא את הפריים. זה מפגר, אני יודע, הסקרנות הזאת הייתה יכולה לעלות לי בטיל בראש".
סטיילינג: טל שרון | איפור: יאנה פרוביז | בגדים: בוטיק אמור 72 ה באייר כיכר המדינה, בוטיק 77 נווה צדק , ZARA, Adidas originals, Q Dorit Sharon הכפר 4 רשפון, Old Navy