אהוד ברק מאמין שהוא יודע מה השמאל צריך לעשות כדי לנצח. יש לו אסטרטגיה, טקטיקות, תכניות פעולה. הוא מדבר לא פעם בסיסמאות כמו "צריך להיאבק", שמנסות לתמצת ניתוחי עומק של החברה הישראלית. הוא מתבסס על חוויית הניצחון הפרטית שלו על בנימין נתניהו ב-1999 ועל הלקחים שהפיק מאז. הוא רוצה לראות את השמאל מפשיל שרוולים ועובד כאילו הבחירות כבר כאן.
"בפוליטיקה", הוא אומר, "יש רק שני כללים: הראשון הוא שאין כללים, והשני שהתזמון הוא הכל. אנשים שמסתכלים במבט שטחי אומרים: 'רגע, אם אין כללים והתזמון הוא הכל, לא צריך לעשות כלום עכשיו'. זה לא נכון. אם לא הכנת את זה מראש – זה לא קיים. אתה לא יכול לעשות את זה".
זו צוואתו הפוליטית של המנהיג בגמלאות לשמאל הישראלי – לעבוד עכשיו כדי להיות מוכנים לתזמון הנכון – אבל נדמה שאפשר להחיל אותה בראש ובראשונה על ברק עצמו. ייתכן שזו התשובה לדיון המתמיד בשאלת שובו האפשרי לפוליטיקה, שמתעורר בשנה האחרונה בכל פעם שהוא משמיע את דעותיו ותוכחותיו, או סתם מצולם פה ושם בתל אביב, חמוש בלוק המזוקן והחצי-היפסטרי שאימץ. מהראיון הזה עולה שהתזמון הנכון להסתערות על בלפור עדיין לא הגיע, ואולי גם לא יגיע, אבל אם כן – אהוד ברק יהיה שם. ואף על פי שהוא מסרב להתייחס לתרחישים היפותטיים, הוא כבר מנסח דיסקליימר, אמירה שמכשירה מראש כל מהלך שיעשה: "בפוליטיקה, כל מה שאני אומר לך נכון לזמן שאני אומר אותו".
לא מספיק להחליף את נתניהו, זה הכיוון שמסוכן
חידת אהוד ברק היא פאזל שחלקיו ניתנים לנו בקמצנות, אבל הפיסות הולכות ומתגבשות לכדי תמונה של מנהיג בן 75 שבבוא העת יהיה מוכן, כמו שנהגו לומר פעם, לקבל את דין התנועה. בחודש שעבר דיווח מתי טוכפלד ב"ישראל היום" שברק עומד מאחורי מהלך שינוי חוקת מפלגת העבודה שהוביל יו"ר המפלגה אבי גבאי, שהוא מעוניין בשריון ברשימה ושיהיה מועמדו של היו"ר למשרד הביטחון (ברק בתגובה: "להד"ם"). חיים לוינסון דיווח ב"הארץ" על עמותה שהקימו מקורבי ברק כתשתית פוליטית לחזרתו, ועדיין לא ברור מי עמד לפני שנה מאחורי קמפיין החוצות "ברק, אתה חייב לרוץ!" (חברו הטוב אבי טיומקין מכחיש קשר אפשרי).
אבל הטפחים לא נחשפים בפעילות מסתורית מאחורי הקלעים, שברק מכחיש כל קשר אליה, אלא בהתנהלותו התקשורתית והרשת-חברתית. בראיונות הוא ממחזר מסרים במיומנות של פוליטיקאי בקמפיין (שלושת יעדי השמאל, שעוד נגיע אליהם בהמשך), ומקפיד להזכיר שהוא האדם החי היחיד שניצח את נתניהו בבחירות (ושוכח את ציפי לבני, אף שהיא לא הצליחה להקים ממשלה). העובדה שאת ההשראה לפעילות הטוויטר הנמרצת והתוקפנית שלו הוא שואב מדונלד טראמפ – אדם שמינף ציוצים להישג פוליטי – רומזת שמאחורי כל טוויט שלוח רסן באישון לילה עומד אדם מפוכח עם תכנית למחר בבוקר. כשאנחנו נפרדים בסיום הראיון, הוא מבקש לוודא ששני דברים יוזכרו בכתבה: שהליכודניקים הם אנשים הגונים ושמדינת ישראל היא פרויקט שלא היה מוצלח ממנו במאה ה-20. ממרום ניסיונו הוא יודע שכדי להיבחר לראשות הממשלה משמאל צריך לגנוב קולות מהימין, ושאין להקל בחשיבות סטימנט הגאווה הציונית למטרה הזאת.
עד לאחרונה ברק דחה את אפשרות החזרה על הסף, לפחות באופן פומבי. במרץ 2016 אמר לענת דוידוב ב-103FM שהוא "חד-משמעית לא חוזר, התשובה לשאלה הזו בנויה משתי אותיות והראשונה היא ל'". שלושה חודשים מאוחר יותר הבהיר לדני קושמרו ב"אולפן שישי": "לא ארוץ לראשות הממשלה". גם בראיון ל"וואלה! News" בינואר האחרון חזר על הדברים. אם הייתם רוצים לשמוע את ברק מדבר על חזרה, הייתם צריכים להתקשר לחקיין יוסי וידר. אבל בשיחה בינינו הוא כבר נשמע מעט אחרת: עדיין לא מוכן להודות בפה מלא שהוא שוקל לשוב, אבל כבר לא שולל את האפשרות מכל וכל.
זה עדיין לא מרוץ פוליטי, אלא גישוש איטי, זהיר, מחושב. נראה שברק, שדרכו אצה לו כראש ממשלה (נסיגת הבזק מלבנון, שיחות השלום הכושלות עם סוריה ועם הפלסטינים, הניסיון לכונן "מהפכה אזרחית"), למד משהו בשנים שעבר מאז בפוליטיקה ובמדבר הפוליטי, אם אפשר לקרוא לחיים בחוג הסילון "מדבר". הוא בורר אלטרנטיבות ושומר על אופציות מילוט, אבל קשה להתעלם מהתחושה שיש לו תכנית לכיבוש מחודש של השלטון. בראיון שאנחנו מקיימים במגדל מגוריו בתל אביב, הקאמבק הפוליטי הוא כבר לא הפיל בחדר שברק מסרב להכיר בקיומו, אלא פסנתר הכנף המפורסם שמשקיף מהפינה זה שם, והשאלה היחידה היא אם הוא יחליט להתיישב על השרפרף.
מה המשימה הפוליטית הכי חשובה היום מבחינתך? להדיח את נתניהו?
"אני חושב שנתניהו הוא אמצעי. המשימה הכי חשובה היא לעצור את גלישתה של ישראל על המדרון החלקלק לכיוון מדינה אחת, עם רוב ערבי ועם מלחמת אזרחים תמידית, או מדינת אפרטהייד – אפילו אם זה לא בדיוק אפרטהייד – טבולה עד צוואר באלימות ובסכנת קריסה. ולכן היעד הוא לקחת את המדינה משם ולהביא לבחירת ממשלה חדשה. זה כרוך גם בהחלפת נתניהו, אבל החלפת נתניהו היא לא יעד מספיק, היא חלק מתמונה שלמה".
אמרת שנתניהו "מוכן לסכן את המדינה על מנת לשמור על כיסאו", שהוא מוביל ל"איום הכבד ביותר על מדינת ישראל בדורנו".
"נכון. האיום הקיומי היחיד על מדינת ישראל היום זה הכיוון שאליו מובילה הממשלה הזאת, ונתניהו אפילו לא המוביל האמיתי, הוא הנגרר. מי שמובילים באמת אלה נפתלי בנט ואיילת שקד".
אז אם זה האיום הכי גדול בעיניך, ויבואו ויגידו לך שאתה היחיד שיכול לעצור אותו – אתה תגיד "לא"?
"תבוא לראיין אותי כשזה יקרה ואענה לך. עכשיו אני לא עונה. אין דרך לענות על דברים כאלה. ככל שזה תלוי בי, אני אשמח מאוד אם לא ייווצר מצב שאני באמת אצטרך להתלבט בזה ברצינות. אני לא חושב שאני צריך לחזור לפוליטיקה, ואני לא בטוח שזה אפקטיבי להודיע שאני חוזר לפוליטיקה. אני לא בטוח שאם אני מחר מודיע שאני חוזר זה יעזור להשפעה שלי ולא יקטין אותה. לפי דעתי חלק גדול מההשפעה הזאת נובע מהעובדה שאני לא מבקש לעצמי כלום. אומרים: בכל זאת, הוא היה כבר בכל תפקיד אפשרי במדינה, והוא אומר דבר מה ולא מבקש לעצמו שום דבר, כדאי להקשיב".
לכאורה, ברק מנתב את דרכו הציבורית והתקשורתית לפי יעילותה – האופן שבו היא תתרום באופן המיטבי להחלפת נתניהו. אבל ישנה אופציה נוספת: אולי ברק מסרב להתחייב לקאמבק פוליטי כי הוא מעריך שייכשל.
מעבר לבעיה שתהיה לברק, ככל מנהיג שמאל, להעביר קולות מהימין, הוא ניצב בפני בעיה גדולה יותר – לזכות בקולות השמאל. ברק אמנם נהנה בשנה האחרונה מפופולריות מחודשת לאחר שהצליח להשיב קצת סומק ללחיי המחנה המנומנם, אבל בעיני רבים הוא עדיין נחשב לטראומה. זה האיש שנכנס למשרד ראש הממשלה כמושיע המבטיח "שחר של יום חדש" וסיים אותה, בתום הכהונה הקצרה בתולדות המדינה, כקברן של התקווה לשלום וכמנסח תפיסת ה"אין פרטנר" שרודפת את השמאל עד היום (ברק מדגיש שאמר "אין פרטנר לעת הזאת" וכיוון לערפאת). הוא הובס בידי אריאל שרון ב-2001, נשאר בממשלת אולמרט ב-2007 חרף התחייבותו בפריימריז לעזוב, הביא את מפלגת העבודה לשפל של 13 מנדטים בבחירות 2009, הצטרף לממשלת נתניהו אף שאמר שהבוחר גזר על העבודה להישאר באופוזיציה, ופילג את המפלגה ב-2011 כשהקים את "עצמאות".
משבר האמון של השמאל בברק ניכר גם בסקרים שפורסמו בשנה האחרונה: בסקר של ערוץ הכנסת מאוגוסט 2016 נמצא ש-68% מהנשאלים לא רוצים בשובו של ברק, ובהם 60% ממצביעי השמאל; סקר ערוץ 1 מספטמבר 2016 העניק לו שני אחוזי התאמה מעליבים לראשות הממשלה; וסקר של חדשות 2 ממאי האחרון העלה שברק מביא למחנה הציוני 15 מנדטים, רק שלושה יותר מהרצוג, ומובס בסעיף ההתאמה בידי נתניהו ולפיד. כל אלו מעלים את האפשרות שפוזיציית המתריע בשער היא לא המועדפת על ברק; זו פשוט הפוזיציה האפשרית.
אתה טוען שהיום אתה במקום שבו אתה משפיע, אבל אולי אתה לא באמת משפיע? קראת ביוני 2016 למחאה עממית – שום דבר לא קרה. ההפגנה בפתח תקווה לא נולדה בטוויטר. היא התגלגלה מכמה פנסיונרים.
"המחאה גדלה והולכת. אני זוכר גם את המחאה החברתית כשהתחילה וזה נראה כלום".
אולי, אבל אין באמת אופוזיציה בישראל. גם המעטים שמתנהלים כמוך – צועקים, מתווכחים, עומדים על דעתם – לא משיגים כמעט דבר. הטוויטרים מצייצים והשיירה עוברת.
"יש כיוונים מאוד בעייתיים שהמדינה מובלת אליהם על ידי ממשלת הימין הטהורה הזאת, וכשהתחלתי להיות יותר פעיל, לפני בערך שנה, מצאתי את זה משונה שאין תגובה מהאופוזיציה, שלא דופקים על השולחן. מה היה קורה אם האירוע סביב המגנומטרים בהר הבית, או המאבטח בירדן, היו מתרחשים תחת ממשלה בראשות בוז'י הרצוג וציפי לבני? הארץ הייתה מוצפת בהפגנות, היו שורפים צמיגים, שואגים. לא שני מגפונים ולא 500 מטר – 50 מטר מתחת לחלונות עם צעקות וקללות ובובות ושלטים. אבל אותם הדברים, כשהם קורים בממשלת ימין, מעוררים בשמאל תגובות הרבה יותר רכות".
למה התגובות יותר רכות?
"יש הבדל בין השמאל והימין בטמפרמנט. לא רק בארץ, בכל העולם. הימין הוא הרבה יותר אסרטיבי, תומכיו פועלים כמו אוהדי קבוצת כדורגל: הם כל הזמן עם הקבוצה שלהם, הם לא מחליפים אותה אם הם מפסידים שלוש פעמים, הם מוכנים בכל רגע להסתער על השופט ולהזכיר לו מה אמא שלו עושה. השמאל מתנהג כמו מועדון ויכוחים באוניברסיטת יוקרה: מתכנסים בחדרים מאווררים עם מיזוג אוויר, עם אנשים ברמה גבוהה אינטלקטואלית, ודנים דיון נורמטיבי על איך שהעולם היה צריך להיות, במקום לראות מה צריך לעשות בשביל לקחת את השלטון. את הגישה הזאת צריך לשנות. המרכז-שמאל בישראל ניצח רק פעמיים ב-40 השנים האחרונות. אני האדם החי היחידי שהביס את ביבי בבחירות".
אתה וציפי לבני.
"לא יודע אם ניצחה, אין לזה מובן של לנצח... אתה יודע מה, גם ציפי אם אתה רוצה. אלה מקרים בודדים. ובכל המקרים זה נבע מזה שבא בן אדם שלא מצטדק על שום דבר. רק ככה הגענו לשלטון בעבר. בעולם יש היום רגרסיה לכיוון פופוליזם ומידה מסוימת של לאומנות, אבל אתה רואה גם מקומות כמו צרפת, הולנד ואוסטריה שבהם התייצב מול הפופוליסטים מועמד דינמי, אנרגטי, לא מתבייש, מחזיר מהלומות, יוצא ממועדון הוויכוחים לשטח להיאבק על כל דבר. רק ככה מנצחים".
למה מפלגת העבודה לא התנהלה ככה עד עכשיו?
"קודם כל בגלל האופי של בוז'י. עומדת לו נקודת זכות כי הסתבר בדיעבד על מאמצי השלום לפסגה בעקבה, אז קשה להאשים אותו שהתנהג בצורה אחראית ואפילו באיזו מידה של אצילות. אלה נסיבות מקלות. אבל העובדה שהעבודה לא פעלה יצרה לגיטימציה ליאיר לפיד לצעוק 'אף אחד לא פועל'".
השמאל מסתכל על הערכים של הימין כדבר מפגר
לאהוד ברק הייתה עד לאחרונה היכרות שטחית בלבד עם המנהיג החדש של מפלגת העבודה. בדצמבר האחרון, בעקבות ראיון שהעניק אבי גבאי לאילנה דיין ב"עובדה", כתב ברק בפייסבוק שהוא "עשוי מחומרים של מנהיגות אמת". בסיבוב השני בפריימריז המפלגה הוא כבר התייצב מאחורי גבאי – בניגוד לרוב בכירי העבודה – וכעבור שבוע חגג את הניצחון.
ברק מכחיש במרץ את הדיווחים על מעורבותו בשינויי החוקה שהוביל גבאי, ונדמה שהוא באמת היה מעדיף תסריט אחר: כזה שבו גבאי מוביל ליצירת גוש מרכז-שמאל גדול – גרסה משודרגת ל"ישראל אחת" של ברק ב-99' – ואולי גם קורא לברק להצטרף אליו בעמדה מרכזית. זה נשמע כמו תרחיש פנטסטי מבחינות רבות (ובראשן – האגו של כמה מהמעורבים הפוטנציאליים), אבל כשברק מעלה את האפשרות שגבאי "יבחר לרוץ בגוש רחב", או כשהוא שולל אפשרות שהוא עצמו יצטרף "למפלגה קיימת", נדמה שזהו הכיוון שאליו היה רוצה לנתב את ספינת העבודה.
"לך תשמע את אבי גבאי מדבר עם אזרחים שהוא פוגש", מסביר ברק מה הוא מוצא ביו"ר החדש. "השמאל מסתכל בעליונות עמוסה בזלזול והתנשאות על ערכי הקהילה של הימין כדבר מפגר, שריד של העבר, משהו שייעלם. זה לא נכון, ועד שהשמאל לא ישתחרר מתחושת ההתנשאות הוא לא יוכל להיות אפקטיבי מבחינה פוליטית. מי שלא מסוגל לשוחח עם האנשים האלה בצורה אמיתית וטבעית, לא יכול להצליח. גבאי עושה את זה אינטואיטיבית".
וזה מספיק כדי שהוא ינצח את נתניהו?
"אי אפשר לנחש. אני מכיר את גבאי בסך הכל מאז שהוא עזב את הממשלה, הוא נראה לי איש ענייני, מוכשר. הוא לא עושה זיקוקין דינור ולא מתעתע. הוא בן אדם שצמח מלמטה ועשה את כל הדרך בהצטיינות, ואני חושב שהיה לו רגע של כריזמה מזוקקת בלילה שבו הוא נבחר, כשכל הנהגת המפלגה הצטופפה מסביב לעמיר פרץ – והוא ניצח. הרגע הזה נשאר, לפחות לעת הקרובה, בתודעה של אנשים. בפעם הבאה שאבי גבאי יתייצב מול מצב שלכאורה אין לו סיכוי לנצח בו, יזכרו שהוא יכול לעשות דברים שרגע לפני נראו בלתי אפשריים. צריך לקוות שזה יסתדר בתוך המפלגה".
וזה יסתדר במפלגה שידועה כאוכלת ראשיה?
"אני לא רוצה להיות פרשן של העבודה, אבל כמי שהיה היו"ר שלה הרבה שנים, היא לא פשוטה להובלה. זאת אולי המפלגה הכי דמוקרטית במדינה, והיא שומרת אמונים לחוקה ולתהליכים פנימיים. המתמודדים מול גבאי הם אנשים שאין מאחוריהם מנגנון, המפלגה היא מה שקורה בין האוזניים של המנהיג – כחלון, לפיד, ליברמן, מועצת גדולי התורה. הציבור, בעצם הצבעתו החוזרת למפלגות שאין בהן דמוקרטיה, מעיד שהנושא הזה לא חשוב לו בכלל. לכן צריך לראות שמשחררים את יו"ר מפלגת העבודה לרוץ, גם אם יבחר לרוץ באיזה גוש יותר רחב, ולהיות מסוגל לקבל החלטות. הרי הם יסלקו אותו מתפקידו אם הוא לא יביא אותם לשלטון או לנוכחות שוות ערך בממשלה. אז צריך לאפשר לו לנסות להצליח".
דיברת איתו מאז שנבחר? הוא התייעץ איתך?
"אני רואה אותו מפעם לפעם. אנחנו מחליפים לפעמים מחשבות, אבל אני לא מעורב בשום דרך אמיתית בעשייתו".
הרעיון שתשוריין לא הגיע אליך?
"הוא לא עלה בינינו מעולם. הביביתון מעלה את זה. אולי הם רוצים להכריח אותנו להגיב. אני הגבתי ישר, ואבי הגיב באותו אופן".
ומתוך המפלגה קיבלת מסרים כאלה?
"מדברים איתי הרבה מאוד אנשים, מהרבה מאוד מעגלים, גם מתוך המערכת הפוליטית וגם מחוצה לה. הייתי עשרים שנה בפוליטיקה, אני מכיר את כולם, אז אני משוחח עם כולם אבל מנסה לא להתערב".
גבאי מעלה באפו של ברק את ניחוחות הקמפיין מ-99'. "הייתה אז אותה הרגשה בדיוק", הוא נזכר. "תחזור לארכיונים ותמצא את 'ביבי הקוסם' ו'אי אפשר לנצח אותו' ו'תראו מה שהוא עשה לפרס' וכמה שהוא נהדר בטלוויזיה וכן הלאה. ואני אמרתי לאנשים: מה זה קוסם? מתי בפעם האחרונה ראית קוסם? כשהזמנת אותו ליום הולדת של הילד ואמרת לו לעשות איזו אחיזת עיניים. לא חשבת שבאמת יש שפן בתוך הכובע. אבל פה דיברו על 'קוסם'! עד שלושה שבועות לפני הבחירות הייתה הערכה כללית שנפסיד, עם מאמרי רחמנות: 'נפגשתי עם ברק באיזו חומוסייה, איזה מראה מכמיר, הבן-אדם לא מבין בכלל שאין לו סיכוי, איזה פתטי'. וניצחנו".
אז איך מנצחים שוב?
"ביבי הוא לא איזה קוטל קנים. הוא איש חושב, מעמיק, אופרטיבי. הוא יודע לעבוד. אבל אין לו כוחות על-טבעיים, יש לו כישרון לתעתע באנשים ולומר להם בטון רציני את מה שהם חפצים לשמוע באותו רגע בלי שיש מישהו מהצד שיקרע לו את המסכה. השמאל ליישר את מגרש המשחקים, ולהציב משנה סדורה ומדויקת של מה ההתמודדות, על מה הוויכוח ומה עמדתנו".
אתה באמת חושב שמה שהכריע את הבחירות האחרונות זה הוויכוח האידאולוגי?
"לא יודע. יש כאלה שאומרים שמי שבסוף נבחר מאז 67' זה תמיד מי שבאותו רגע, ביום של הבחירות, סיפק את המענה לחרדות העמוקות של הציבור, שביסודן הן חרדות ביטחוניות".
ובבחירות האחרונות אלו היו איראן ודאע"ש.
"נכון, וזה אומר שבנקודת הזמן ההיא ביבי נראה לציבור יותר מתאים מבוז'י לענות עליהן. אבל תסתכל מה קרה לדאע"ש. ממה הפחידו אותנו כל כך הרבה? הרי לפני שהמזרח התיכון התחיל להתקעקע, רק הסורים והעיראקים היו יותר ממיליון חיילים עם עשרות אלפי טנקים וארטילריה, עשרות רבות של דיביזיות כבדות, אלף מטוסי קרב מתקדמים. הם היו איום הרבה יותר רציני. מה זה דאע"ש? חמישים אלף איש על טנדרים של טויוטה עם נשק ממלחמת העולם השנייה? איזו דרמה עשו מהם. אבל הדרמה הזאת היא לא מקרה, ולכן אני חוזר ואומר שצריך להיאבק על יסוד האמת. אופוזיציה שלא נאבקת כל הזמן על כך שהעמדה שלה תשקע בתודעת הציבור לא תוכל לעשות את זה בבחירות".
הפוסט-אמת והפייק ניוז הומצאו בישראל
הדברים שכותב ברק בשנה האחרונה נראים לעתים קרובות לא כביטוי למאבק בין ימין ושמאל, אלא כמאבק אישי בינו לבין נתניהו. בתגרה הזאת ברק הסיר את הכפפות באופן שמעורר לעתים אי-נוחות: הוא אומר שנתניהו "איבד את זה", "ירד מהפסים", "חלש, חרדתי, ילדותי", "מתבכיין", "קורבני ואחוז חרדה", "מבוהל ורופס". כשמקורב מתקשר להודיע לו שראש הממשלה עומד לנאום בטקס הרמת כוסית של הליכוד, הוא מבקש לסיים את הראיון, כאילו מדובר בנאום של יריב פוליטי בעיצומה של מערכת בחירות. נתניהו, מצידו, משתף פעולה: בכנס התמיכה בו שנערך לפני חודש בגני התערוכה, היריב הפוליטי היחיד אליו התייחס ראש הממשלה היה ברק – "איש ישן עם זקן חדש". את גבאי ולפיד הוא בכלל לא סופר.
הנסיגה של ברק משלילה פומבית נחרצת של קאמבק פוליטי קשורה, אולי, לחקירות נתניהו. ברק הוא כריש פוליטי ותיק, וריח הדם הניגר מהקרסים שנועצים תיקי החקירה בראש הממשלה עולה בנחיריו. הוא מקפיד לאחל לנתניהו לצאת נקי מהחקירות, אבל הוא מדבר עליהן בשצף של זעם, בטמפרמנט לוהט. "ביבי היה צריך כבר היום לשקול לסיים את תפקידו, ואז יש סיכוי שיזכרו לו גם את הישגיו", הוא אומר, "כי האלטרנטיבה יכולה להיות שהוא יתרסק, ואני חושב שאף אחד לא ישמח על זה".
מה אתה חושב על ההפגנות בפתח תקווה?
"הן חשובות מאוד, וטוב שמנדלבליט ושי ניצן אמרו לבסוף שמדובר בזכות יסוד. אנחנו השתגענו? כשאני הייתי שר הביטחון היו לי הפגנות כל שבוע מתחת לבית במשך חודשים ארוכים בקשר לגלעד שליט, ושכנים התלוננו, ואנשים נכנסו לגינה ולפעמים צעקו ואתה שומע את זה. מה הסיפור?".
היועץ המשפטי מנדלבליט אומר: יש הרבה חומר, יש עדי מדינה, תנו לעבוד.
"היועץ המשפטי הוא תפקיד יותר חזק מרוב שרי הממשלה, אולי מכולם חוץ מראש הממשלה, ולכן מוצדק לבקר אותו ולהפגין מולו. הוא לא איזה אחראי במשרד ממשלתי על חלוקת רישיונות לבאסטות ברחוב. עכשיו, כל מי שמכיר את עולם המשפט מבין שהוא מלא בשיקולי דעת. עם אותו חומר ראייתי מנדלבליט יכול להוציא דו"ח ציבורי חריף, שמאוד מרשים ביום שהוא מתפרסם ושוכחים אותו אחרי שבוע, כמו שאליקים רובינשטיין הוציא לגבי ביבי לפני עשרים שנה (בפרשת עמדי). אבל עם אותו חומר עצמו ביבי גם יכול לגמור בבית סוהר כמו אולמרט. ובמקום שבו יש שיקול דעת, הכלי שמביא איתו היועץ המשפטי הוא אמון הציבור בו ובניקיון דעתו ושיקוליו. בגלל שהאמון הזה מתנדנד מתנהלות ההפגנות".
למה האמון מתנדנד?
"גם מנסיבות בחירתו. אני מכיר את תפקיד מזכיר הממשלה (שמנדלבליט מילא לפני תפקיד היועמ"ש) לפני ולפנים. זה תפקיד אינטימי, אתה מבצע שליחויות של ראש הממשלה. כשאתה עובד שנתיים ככה ואז הולך להיות יועץ משפטי יש מעליך מראש סימן שאלה. חוץ מזה, יש תופעות נקודתיות בלתי מוסברות. אף אחד לא יכול להבין מדוע אריה ויפה דרעי נחקרים ביחד ונתניהו ורעייתו לא. זה דוקר את העין.
"בבריטניה עלתה פעם השאלה אם טוני בלייר שיקר לציבור (בפרשת דייויד קלי ב-2003), ואני אומר לך שאם היה מסתבר שהוא שיקר – הוא היה מתפטר. משום שהנורמה באנגליה היא שאתה לא יכול להיות ראש ממשלה אם אתה משקר לציבור. לא כתב אישום, לא המלצה על כתב אישום, לא עבירה פלילית, לא מתנות במאות אלפי דולרים, לא חשדות לשוחד דרך ענייני שליטה ובטח לא שוחד מצוללות. דבר פשוט: מסתכל בעיניים של הציבור ומשקר לו. נו, נתניהו היה מחזיק ככה שבועיים? הנורמות שלנו לא שם. אז אי אפשר לא לברר את עד הסוף, וצריך – במידה ויש דברים, עם כל הכאב – לדרוש ענישה".
מה זה משנה מה מנדלבליט יקבע אם אתה לא סומך על שיקול הדעת שלו? כל החלטה שלו תתקבל כמוטה בידי אחד הצדדים.
"הייתי סומך עליו מאוד אם לא הייתי שומע בתקשורת הדלפות חוזרות ונשנות מהמשטרה שהוא יושב בתוך חדר החקירות ואומר להם איך לחקור. אומרים לחוקרים 'טוב, זה לא מספיק. תביאו גם את הדבר הזה כדי שנוכל לזוז הלאה', הם מביאים את הדבר הזה, ואז אומרים 'זה לא מספיק, תביאו עוד דברים'. למה צריך לחכות שמונה חודשים מהזמן שעניין הצוללות התפרסם ועד שמתחילים חקירה? למה צריך את דרוקר ואראל מרגלית כדי לחקור? אני לא מבין את זה. במקרה כזה פונים מיד לגרמנים, מקימים צוות חקירה משותף. למה צריך לחכות כל כך הרבה זמן? איזה אמון זה יוצר?
"וכשמדברים על מילצ'ן ופאקר – הרי אלה לא רק הם. מי הם עוד חצי תריסר האנשים שכמוהם היו מממנים באופן קבוע בכל יבשת שנתניהו היה נוחת את בילוייו, שהותו, כל צרכיו, כאשר הוא בתפקיד? למה לא חוקרים את כולם מיד? לפני שנה? אין לזה הסבר. והיועץ המשפטי והמשטרה לא יודעים על שלושה או ארבעה מיליארדרים שפנו אליהם לקנות את 'מעריב' או להיכנס כשותפים ב'ידיעות אחרונות'? למה מחכים? כל זה מעורר תחושה לא נוחה. להגיד לך שאני לא חושש שיש היום שיקולים שהם לא מגוף העניין? אני בפירוש חושש. במצב הזה אין דרך אלא להפגין בפתח תקווה".
כמי שכיהן בתפקיד הזה – ראש ממשלה עם כל כך הרבה חקירות נגדו יכול לתפקד כמו שצריך?
"למה אתה צריך את העדות שלי? קח את העדות של ביבי עצמו מתקופת אולמרט. הוא חשב שברגע שהחקירות מעמיקות יש קושי לתפקד. אני לא בוחן כליות ולב, אבל אין ספק שזה יושב עליו. מה, הוא בן אדם, זה יושב עליו כבד. ברמה האישית אני חש יותר אמפתיה לביבי מחלק מהאנשים שמקיפים אותו. אני חושב שהוא בן אדם בעל ערך. הוא תרם ליחסים עם חלק ממדינות העולם, הוא לא נגרר להרפתקאות צבאיות, אפילו המצב הכלכלי – אני חושב שחלק מהדברים הם למרות הממשלה, אבל אילו היה מצב כלכלי גרוע מאוד היינו אומרים 'איזו ממשלה זאת', אז צריך לתת לו קרדיט. אני מאחל לו שיסתבר שאין כלום כי לא היה כלום. אבל יש נורמות, והנורמה שצריך לחתור אליה היא לא לחכות לכתב אישום".
אולי חלק גדול מהציבור מסכים לנורמה פחות מחמירה ממך. אני קורא ושומע אנשי ימין שאומרים: "על סיגרים מפילים ראש ממשלה?". הם במפורש יכולים לחיות עם זה שנתניהו מושחת, כל עוד מאמינים שהוא ישמור על הביטחון.
"אני לא מקבל את זה. אני מכיר הרבה מאוד ליכודניקים, הליכודניקים לא אדישים לשחיתות. הם לא אוהבים שחיתות. זה נכון שלפעמים לוחצים אותם להביע תמיכה, יש בליכוד בהחלט לויאליות למנהיג שלא קיימת במפלגת העבודה, אבל הליכודניקים ביסודם הם אזרחים הגונים, רציניים. אני לא חושב שיש שם עבודת אלילים, שהם אדישים לא"ב של נורמות התנהגות".
אבל כמו שלך יש חוסר אמון במנדלבליט, גם להם יש חוסר אמון בממסד, באליטות ובתקשורת. אתה תחשוד אם מנדלבליט יסגור את כל החקירות, והם יחשדו אם הוא יגיש כתבי אישום.
"ולכן דרוש כל כך שיח מאזן. בימין יש מכונה שעובדת כל הזמן כדי לעצב השקפות. רואה את ההשתלחויות בי בטוקבקים, בטוויטר. זו פעולה מאורגנת, שיטתית, שעולה הרבה כסף. אתה רואה שהם עובדים כל הזמן – לשנות עמדות ציבוריות, לשנות ערכים בוויקיפדיה, לדאוג שבן אדם שלא יודע מה לחשוב בנושא מסוים יהיה מוצף בכמות של אינפורמציה שמספרת את הגרסה שלהם, ככל שהיא מופרכת או רחוקה מהאמת.
"הפוסט-אמת, העובדות האלטרנטיביות והפייק ניוז הם כלים מאוד אפקטיביים בשיווק, במיתוג, אבל אני חושב שסופם להיחלש. כשאתה מגיע לדברים האמיתיים שמכוחם האנושות מתקדמת, שמכוחם הגענו להישגים של המאה ה-21 – הם לא נובעים מפייק ניוז ועובדות אלטרנטיביות, אלא מעובדות. לפי דעתי תוך זמן מסוים המטוטלת תנוע חזרה, תהיה התפכחות. הטקטיקות האלה, שהעולם שם לב אליהן בשנתיים האחרונות ויותר חזק מאז הקמפיין של טראמפ – אלה דברים שביושר צריך להגיד שהומצאו אצלנו. נתניהו והימין עושים את זה כבר שנים".
למה הכוונה?
"נתניהו עושה בכישרון רב את הפוליטיקה הפופוליסטית, המפלגת, שמחפשת את האיומים הקיומיים מבחוץ ואת הבוגדים מבפנים. זו לאומנות אפלה שאין לה חזון פוזיטיבי, אז היא נאלצת לחפש את הזהות דרך האחר. שוטפים את הציבור לדעת ששמאלן זה דבר איום ונורא. בינתיים השמאל הוא זה שבנה את קיר הברזל, בנה את המדינה, ניהל את המערכות. בסוף רוב גיבורי המעשה, לא הדיבורים, שייכים לשמאל".
אתה מקבל את ההנחה שהעם זז ימינה?
"לא. בשמאל יש צורך אובססיבי בהיבדלות: אתה עומד במקום והליכוד מתקרב לעמדה שלך, אז במקום להגיד 'ברוך הבא' ולדרוש שיסביר לציבור מה הביא אותו לעמדות האלה, השמאל זז עוד שמאלה. כתב זר אמר לי לא מזמן: 'ביבי אמר לי שהעמדות שלו היום הן יותר שמאלה מהעמדות של רבין כשהוא נרצח, אז מה רוצים ממנו, כמה ימין הוא יכול להיות?'. אמרתי לו, אתה שומע מה שאתה אומר? ביבי עמד על המרפסת וראה את ההסתה מול רבין. אז הוא לא אשם ברצח, אבל ברור שהוא אחראי במידה מסוימת ליצירת האווירה שבה זה קרה. אז אם היום, אחרי עשרים שנה, הוא הגיע למסקנה שרבין צדק ושהוא נמצא עוד יותר שמאלה ממנו, בשביל מה היה צריך לרצוח את רבין? מה זה אומר לך על המציאות? מה החמצנו לאורך הדרך עד שביבי גילה את האמת?".
אבל העבודה לא באמת זזה שמאלה. היא לא מדברת על כיבוש, לא על חלוקת ירושלים. אני לא חושב שהיא הציגה עמדות שמאלניות באמת בשנים האחרונות.
"זאת טעות אופטית, ומקורה בזה שביבי הצליח לשטוף את הדעת של הציבור, לגרום לו להסתכל דרך משקפיים של שתי שאלות: אם אתה יהודי או ישראלי, ואם אתה אוהב או שונא ערבים. אני יהודי וישראלי באותה מידה, ואני לא אוהב ערבים ולא שונא ערבים. מה פתאום למיין אותנו לפי זה? תאר לך שהשמאל הישראלי היה מתעקש על עמדותיו, אותן עמדות שהיו לו בזמן רבין ובזמני. הוא היה אומר שלמדינת ישראל יש שלושה יעדים: ביטחון לפני הכל, שלמות העם קודמת לשלמות הארץ, וערכי מגילת העצמאות הם המסד לחזון של מדינת ישראל. שלושה רבעים מהציבור בעד הערכים האלה".
גם נתניהו.
"נכון. ואז הוויכוח הופך להיות מי האמא האמיתית, כמו משפט שלמה – מי מדבר על ביטחון אבל פועל ההפך, מי מדבר על שלמות העם אבל פועל להפך. והדוגמה הכי בולטת היא הפעילות בהתנחלויות המבודדות, שגם פוגעת בביטחון וגם נועדה ליצור מצב ששלמות הארץ תקדם לשלמות העם אפילו במחיר של פילוג העם וריסוקו. וכל מה שאנחנו רואים מאז שאני הזהרתי לפני שנה וחצי שאני רואה ניצנים של פשיזם – ההתקפות על בית המשפט העליון, הניסיון לסתום את הפיות בתקשורת, ההחלשה של החברה האזרחית והניסיון לקעקע את ערכי צה"ל – כל הדברים האלה הם חלק ממסכת שמערערת את ערכי מגילת העצמאות. זה המסר שאיתו צריך לבוא לציבור, וזה לא יקרה בלי האנרגיות שראינו בהולנד ובאוסטריה ובצרפת. הימין שם הרבה יותר חזק משהיה אי פעם, אבל הוא לא ניצח".
ובישראל?
"כרגע הוא ניצח, ועכשיו צריך להביס אותו. עדיף לא דרך השחיתויות, אבל גם אם זה יהיה דרך השחיתויות".
היפסטר? אני עושה מה שבא לי
יש סתירה מובנית ברומן הפורח בין אהוד ברק לרשתות החברתיות. מצד אחד, הוא מכיר היטב בנזק שלהן ובתרומתן לעידן הפייק ניוז ("האלגוריתמים של גוגל והפייסבוק קצת דומים לשימוש בחומרים ממכרים", הוא מאשים, "השיטות האלה עושות דמוקרטיה ישירה, וכבר אפלטון הזהיר מדמוקרטיה ישירה"). מצד שני, הוא חייב את התחייה הציבורית שלו לאחת מהן.
חשבון הטוויטר שלו, על 60 אלף עוקביו, הפך ליחידת קומנדו עצמאית בלגיון החבוט של השמאל. מה שהחל בהתנסות סקרנית תחת שם בדוי הפך עבורו לכלי עבודה מרכזי: בטוויטר הוא מוכר את הסחורה שלו ישירות לעיתונאים שמהדהדים אותו בכלי התקשורת; הטקסטים הקצרים מבטיחים לו שהמסרים יועברו במלואם, כמות שהם; והבוטות שלו היא המנוע הוויראלי שמטיס את הציפור הזאת למעלה.
"אני מתעורר לפעמים ורואה איזו ידיעה, ועל המקום מתקתק, וזהו", מנסה ברק להפריך את הטענה שהציוצים הסוערים מתוכננים יותר ממה שהם נראים. "לפעמים אני מחכה חצי שעה ואז מוצא דרך לעשות את זה יותר סרקסטי וחד. אני קורא חלק מהתגובות, אבל כמעט שלא חוסם מגיבים. לפעמים כן".
אתה מפעיל את האופרציה הזו לבד?
"בגדול – לבד".
ואתה לא מרגיש שאתה מדבר לקהל של משוכנעים? טוויטר זה הברנז'ה, העיתונאים, הפוליטיקאים. העם בפייסבוק.
"נכנסתי בפעם הראשונה לטוויטר לפני שנה וקצת, ולפייסבוק לפני חצי שנה. בפייסבוק העניין הטכני קצת יותר מסובך. לא מזמן עשיתי פעם ראשונה לייב, והיו לי המון הערות כשהסתכלתי. אני מניח שאעשה את זה עוד פעמיים-שלוש ואז תראה אותי בפייסבוק אותו הדבר".
שיחה עם ברק רק מדגישה עד כמה גדול המרחק בין האינטלקטואל המחושב שמנסח תובנות מורכבות לבין צייצן הטוויטר המפלרטט עם טוקבקיסטיוּת. יש בבוטות הזו מידה לא מועטה של מוסר כפול – לבקר את האלימות בחברה הישראלית אבל להשתמש באלימות המילולית שמאפשר הטוויט. "הבוטות עוזרת לנגישות", הוא מסביר. "אני מבין שבלי בוטות זה לא יעורר קשב. אני מתכוון להגיע לתודעה של אנשים, אז שזה יהיה בוטה".
זה משהו שלמדת מטראמפ?
"אני קורא לזה 'לטראמפפ'. הוא כתב מחדש את הכללים, פשוט כפה את עצמו על המדיה בזה שהוא היה מוציא בשלוש לפנות בוקר דבר כל כך פרובוקטיבי – נכון, לא נכון, חשוב, לא חשוב – שאף עורך לא היה יכול להתגבר על הפיתוי לפרסם אותו. ואז, מבלי משים, הוא העלים את כל האנשים הרציניים. אני מכיר חצי מהם – בוש הצעיר, מרקו רוביו, קרלי פיורינה. אנשים רציניים מאוד. והם פשוט התאדו, כי הם עסקו בפוליטיקה קונבנציונלית".
ואתה אוהב את הכיוון הזה?
"אני לא אוהב, אני מזהה שזה דבר יעיל".
אבל הדבר הזה יעיל גם לצל.
"נו, אז הוא צריך למצוא את עצמו לבד שם?".
הטוויטריות משתלבת יפה בתדמית הסמי-היפסטרית שמלווה את ברק לאחרונה: עוטה זקן, חובש קסקט, מסתובב עם תיק קלאץ'. בשבוע שבו אנחנו נפגשים הוא כבר אחרי הופעה של רג'ינה ספקטור וערב פואטרי סלאם שאליו הלך עם רעייתו נילי. קשה לקבוע אם זה אותנטי – האם ה"לא סחבק" הפך עורו – או שמדובר בעוד חלק מחושב בתכנית הקאמבק. ברק נראה משועשע מהעניין. "אני עושה מה שבא לי", הוא מתעקש. "את רג'ינה ספקטור אני מכיר הרבה שנים, הצ'לן שלה נשוי לבתי הצעירה. והפואטרי סלאם? אני ונילי ראינו שידור בטלוויזיה ואמרנו שזה דבר אמיתי וחזק, אז אמרתי לה: 'בפעם הבאה שזה יהיה, בואי נלך'".
זה מה שאתם רואים בטלוויזיה? לא "משחקי הכס"?
"הסתכלתי טיפה בהתחלה, אבל איבדתי עניין. זה מקום שהכל יכול לקרות בו, וזה רק תלוי בשרירות ליבו של התסריטאי. את 'בית הקלפים' ו'מראה שחורה' ראיתי, ויש דברים מעניינים בדוקו, אבל חוץ מזה אני לא רואה סדרות. גם לא ריאליטי".
ברק נהנה מהשחרור שנחת עליו רק לאחרונה, עם הסרת אבטחת השב"כ מעליו. מצד שני, לפני חודש סיפר בתכנית "גב האומה" בערוץ 10 שבתיק הקטן הוא נושא אקדח להגנה עצמית. "אני לא חושש לחיי", הוא אומר, "אבל לא להסתובב עם משהו זה לא הגיוני. אני מעריך שלא אשתמש בו אף פעם, אבל זה יהיה מגוחך לא להיות מזוין בנתונים האלה. יצחק שמיר סיפר לי פעם שהוא הלך תמיד עם אקדח, גם כשהיה לו מאבטח, עוד לפני רצח רבין".
הזכרת מקודם את נתניהו בימים שקדמו לרצח רבין. רצח פוליטי נוסף זה משהו שעובר לך בראש? יש דמיון באווירה אז לאווירה היום?
"בשלב הזה לא, אבל אי אפשר להגיד בביטחון שזה לא יצא משליטה. אני לא חושש על עצמי, יותר לעיתונאים. העיתונות מצוירת בממדים דמוניים ממש. יש פה סימנים מדאיגים".