ככה דמיינתי את "אוטובוסינג", אוטובוס הקריוקי של אגד לאילת: מסך גדול תלוי מעל הנהג, כדור אורות זרחני מסתחרר על פרצופי הנוסעים, מיקרופון ענק בצורת כוכב סגול עובר מיד ליד יחד עם חוברת שירים מנוילנת. קריוקי נוסע, נו. פלאג-אין על גלגלים. אירוע שירה מאורגן ומגבש. אבל כשעליתי לאוטובוס שום מסך קריוקי לא נצפה בסביבה, רק הר של קרטוני חטיפים. תפסתי מקום ישיבה, קיבלתי כובע מצחיה ירוק והמדריך התחיל לקרוא שמות בכריזה, כשמאחוריי מישהו פורץ בשירת "יש לי שיר שמעצבן אנשים". שני ילדים במושב משמאלי ניצלו את ההזדמנות כדי לתפוס פוקימונים בנייד, האחראית צעקה מי איבד תיק, ורשרוש הביסלי שרה בכל. רק אז סוף סוף הבנתי: אני לא במסיבה. אני לא בקריוקי נוסע. אני בטיול שנתי של כיתה ז'. ואני אולי מלכה בקריוקי, אבל בטיולים שנתיים של כיתה ז' אני הגופה של המשרת שננעל בטעות בתנור. ושכחתי לזייף פתק מחלה.
קריוקי אני דווקא אוהבת. אני באה מבית שבו זה לגיטימי לשלוף גיטרה תוך למעלה מ-4 שניות שתיקה מביכה באירוע, וזמירות שבת הן הדרך היחידה לתחום לו"ז של ארוחה. בכלל, אין דבר שמלכד את הזולת יותר מזיופים משותפים של "אני אמחה את דמעותהההיך" מול מצגת נופים של הגולן ממעוף ציפור. כך שמתוך הצירוף "אוטובוס הקריוקי לאילת", דווקא המילה "קריוקי" הכי פחות הדאיגה אותי. כי אני מלכת הקריוקי, אשיר לי יחד עם אחיי למסע, בזוגות, בשלשות וברביעיות, כשהמוזיקה חוסכת מאיתנו את שיחות ההכרות המביכות ומעבירה את הזמן במהירות. תוך כמה "רוזה" וכמה "אלינור" כבר נהיה באילת, מופתעים איך חלפו שבע שעות ביעף. ואם יש ברפרטואר שלהם את "ולנטינו", אז הו, מצפה להם ממתק, כי לא תישאר עין יבשה כשאשאג בצומת הערבה את "בכל שנה אודמות השושנים" שלי.
"אנחנו יוצאים לדרך, ותיכף יתחילו משחקים וחידונים", מכריז תומר, המדריך והמנחה שיובא במיוחד מהפלאג אין, "יש לנו בשבילכם פרסים כמו שעוני קסיו ועוד כל מיני דברים משוגעים". חידונים? קסיו? איפה הקריוקי? "כשנגיע לבאר שבע נעצור לשעה בפלאג אין לארוחת צהריים וקריוקי", אומר תומר. וואט. אם אין קריוקי בנסיעה, אז אני סתם נודניקית חמוצה שנוסעת 7 שעות באוטובוס צפוף של צעקות ומדריך שמצווה "אם תביטו לשמאלכם תוכלו לראות את הרי הוואטאבר". לא סתם שנאתי טיולים שנתיים כשהייתי ילדה: לא רק שגררו אותי יומיים על הר צחיח בזמן שהמורות מנמנמות במזגן, אלא הנסיעה לשם באוטובוס הייתה זירת קרב של חיי חברה פגומים. החלוקה האכזרית לקבוצות, שנוצרה באופן טבעי כתוצאה מריחוק המושבים, והאיסור לקום בזמן הנסיעה, יצרה מצב שבו תמיד היית מחוץ לעניינים או יותר מדי בעניינים. או מנודה מהלחשושים בספסל האחורי או לכודה בתוך בועת צרחות בלתי פוסקת. ורוב הזמן אני סתם רוצה לשקוע בנוף, להתמסר למכת שמש בחלון, אבל כשמכל צדדייך רועמת סופת שירים, בדיחות גסות ואינטריגות, את לא באמת יכולה לברוח.
ועכשיו אני מצטנפת בחזרה למקום הזה, כשמסביבי זוגות-זוגות של אנשים זרים מכל רחבי הארץ שמתחילים להתגבש לכיתה אחת, ז'3 אימפריה. במושבים הקדמיים: צוות המדריכים פלוס אלי הנהג ש"זכה בתואר הנהג המצטיין של אגד לשנת 2016", כך מציגים אותו, וזהו כנראה עונשו. מאחוריהם משפחה שזכתה בנסיעה ונשארת מסוגרת בתחומה. אחר כך הגרעין הקשה, אלה שהתיישבו במרכז האוטובוס כדי לעשות שמייח, צעירים דלוקים בשנות ה-20 לחייהם עם קשת אורות לראשם. בסוף האוטובוס, למרות מיתוס המושב האחורי, נמצאים דווקא הנוסעים השקטים יחסית. בין שני המחנות האלה נמצאת אני, מכווצת באותו מושב שבו מונח הרמקול הרועם שמדנדן בתוכי את הטחול כמו ענבל פעמון בכל "טודו בום".
כאן אני יכול לשיר כמה שאני רוצה ולקהל אין לאן לברוח
רוב האנשים כאן צעירים, הם בחופש, הם נוסעים לאילת וזוכים בפרסים בדרך, בשבילם זה רוד טריפ משוגע, לא מפגע שנ"צ. ובעיקר, הם בחרו בזה, זכו בזה, השתתפו בתחרות של אגד וקיבלו את פרס ההשתתפות בהרפתקה המרהיבה הזאת. וחלק מהאנשים כאן הם יקיר. יקיר בר זוהר, 22, מוטציית ADD נדירה עם כוחות-על לצרוח ולרקוד לאנשים על הפרצוף במשך שעות ללא פירור עייפות. יש לו רפרטואר אינסופי של חיקויים, דמויות וצווחות בתפזורת שהוא מתכנן להציג בפנינו בכל פעם ש, ובכן, בכל פעם. הוא הגיע למסע הקריוקי כי זו הבמה האולטימטיבית בשבילו: "כאן אני יכול לשיר כמה שאני רוצה ולקהל אין לאן לברוח", הוא זורח. אכן, כולנו לכודים בקופסת הדלק הזאת, מצופים פירורי חטיף דובונים, ושבויים בעל כורחנו במופע של יקיר. אפילו תומר המנחה נבוך, הוא לא רוצה להיות המורה המבאס שמבקש שקט, וזו אמורה להיות נסיעה של פאן, אבל המופע של יקיר לא מאפשר לו לדבוק בלו"ז. "מי יכול למצוא ראשון שיר שמתחיל באות ג'", הוא מנסה לשווא להמשיך את החידון נושא הספינרים, אבל יקיר תולש לו את המיקרופון מהיד ושואג "שווווושנה שושנה שושנה". במציאות של טיולים שנתיים בחטיבה, הוא כבר היה עף מהאוטובוס במחלף גלילות עם פתק להורים, אבל באוטובוס הקריוקי של אגד הוא לקוח מרוצה וזוכה מאושר, אז אין לנו ממש אמצעי אכיפה. "יקיר, בבקשה שתי דקות שקט, רק שתי דקות", מתחנן הצוות, אבל הוא כבר ניצב רוטט במעבר ומבצע חיקוי של אילנה דיין, ואז של יונית לוי, ואז של מגי אזרזר. ואז שוב חיקוי של אילנה דיין ושוב של יונית לוי ושוב של מגי אזרזר, ליתר ביטחון אם מישהו פספס. כשכמה מהנוסעים מבקשים ממנו להיות בשקט, הוא צורח "סתמי, זונה" ומקנח ב"מי שלא יודע אני יקיר בר זוהר! אני יקיר בר זוהר! אני יקיר בר זוהר! ועכשיו חיקוי של מגי אזרזר".
חלק ממני מזדהה עם יקיר השר והרוקד כנגד כל המחאות, כי גם אני ציפיתי לשואו זוהר באוטובוס הקריוקי ואני בהחלט יודעת איך זה להישטף באדרנלין מול קהל שבוי, תעיד כל כתבת וידיאו שלי. אבל חלק אחר בי הוא אותו חלק שתמיד ניגש לנהג בקו 189 ומבקש להנמיך את הכריזה, כי גיליה שטרן חופרת לי בשכל עם השדרות רוקח שלה. זה החלק ששם אוזניות בכל נסיעה ומתפלל שלא יעבור לידו קולגה חייכן ואני אצטרך להנהן לעברו. ובכלל, להיות היפר לחצי שעה אטרקציה זה נחמד, אבל לפנינו שבע שעות כליאה בתוך 3 על 12 מטר, והבחור הזה לא נם כלל. "לקחתי ארבע אקסלים לפני שבאתי", הוא מרגיע את הקהל המבוהל, "אני יקיר בר זוהר!!!".
משבר יקיר מתגלה כגורם משמעותי בנסיגתנו לימי החטיבה. אמנם הכריזה והחטיפים החזירו את כולנו כאן לימי הטיול השנתי, אבל מאחר שכולנו זרים זה לזה נחסכו מאיתנו משחקי הכוח של טיולים שנתיים אמיתיים. אי אפשר לדעת מי הקולים ומי החנונים, מי הדחויים שיושבים עם המורה ומי אלה שחייבים לתפוס לידם מקום. ובכל זאת, תוך חצי שעת נסיעה מתגבש קונצנזוס די ברור נגד יקיר, כשאזרחים מכל קצוות הקשת מאחדים כוחות כדי לצעוק עליו לשתוק. "זה מה שיגבש אותנו בהמשך היום, לדעתי", אומר לי גיא, מאגף השקטים האחורי, "שיש לנו עכשיו אויב משותף". עוד לא עברה שעה וכבר יש לנו חרם כיתתי ראשון.
הקונספירציה הרווחת בין משתתפי הטיול היא שיקיר הוא "שתול", אם כי לא ברור שתול של מי ובעיקר למה: האם חברת אגד פשוט החליטה שהדרך הכי טובה להתחבב על לקוחותיה היא לשכור מישהו שיידחף לכל משחק, יקלקל כל חידון וכשנערה ביישנית תבקש לשיר במיקרופון את השיר המרגש שכתבה בעצמה – יקפוץ לפניה וישאג "בראש השנה בראש השנה צמחה שושנה אצלי בגינעעעעע"? יותר סביר שקונספט ה"אוטובוס של שואו ושיגועים" פשוט מושך אליו את מכורי השואו והשיגועים של ארצנו, כולל כמה נרקומני שואו כבדים כמו יקיר אזרזר. אבל הנה למשל במושב שמאחוריי נמצאת מכורת שואו קצת יותר רגועה, שילת עוזרי בת ה-12 ואמא שלה מיכל. דמוגרפית הן משתייכות למגזר אמצע-האוטובוס הפעיל, שרות בהתלהבות ומשתתפות בכל המשחקים, כולל זכייה בכמה מהפרסים היוקרתיים יותר בארגז ההפקה. הן באו נטו בשביל חוויית הנסיעה – אפילו לא מתכוונות לשהות באילת, רק להגיע אליה, לעשות קצת שופינג ופרסה הביתה. "אנחנו עושות יום בנות", מסבירה שילת, "זה ממש בילוי חווייתי! כיף לי פה, אפילו עם יקיר אני נהנית. מה, זה כמו טיול שנתי רק בלי מורות שמבקשות לשבת ולהיות בשקט. בטיולים אני תמיד באנרגיות, שרה ורוקדת עם חברות, וכאן אני עושה את זה עם אימא שלי, שהיא הפרטנרית האולטימטיבית".
"בטח מה, אנחנו אוהבות לשיר", מוסיפה אימא מיכל, "יש לנו גם מכונת קריוקי משוכללת בבית". אבל השואו אצל העוזריות הוא לא רק תחביב, מתברר, אלא חלק בלתי נפרד מתכנון עתידה של שילת. כי מי יודע, אולי מישהו יגלה אותה בזמן שהיא שרה את "זהב" עם הרמקולים של האוטובוס. "אני שרה ורוקדת, וגם לומדת משחק מול מצלמה ודוגמנות בסוכנות של רוברטו", היא מגלה. "הוא אומר שהיא ממש מוכשרת, ושיש לה גם יופי פנימי וגם יופי חיצוני", משלימה מיכל. "חברות שלי לא יודעות על זה בכלל, כי אני רוצה להפתיע אותן כשאני אתפרסם", ממשיכה שילת, "אז בינתיים הן לא מבינות איך אני מסתובבת כל היום עם מפורסמים". "היא עושה המון דברים, מאוד פעילה, וגם תלמידה מצטיינת", מתגאה מיכל, "כל ראש חודש היא מחלקת לילדים בכיתה צ'ופר שקשור לנושא של ראש חודש. נגיד מחלקת מצפן שכתוב עליו – 'צופן לך עתיד טוב'".
המהפך הגריאטרי
בבאר שבע אנחנו עוצרים לקרייק קצת בפלאג אין, בכל זאת, בשביל זה באנו. קצת קריוקי שיהיה. אבל לי כבר הלך החשק, כל האנרגיות שהכנתי מהבית התבזבזו על תמרון בין חידונים וניסיונות בריחה מיקיר. אני מנצלת את ההזדמנות ופשוט יושבת בדממה במשך חצי שעה במתחם האוכל בקניון. מקשיבה לשקט. פתאום הספסלים של מקדונלדס הם הרי האלפים הדוממים בשעת שחר קסומה, ואני בוהה בהם ביראת כבוד. איזה שקט, פינת חמד קטנה של אלוהים, קרקע בתולית שעליה בסך הכול שלושים איש ממלמלים חרישית, כמו בימי התנ"ך. אני לומדת להעריך מחדש את המושג ספייס, אחרי שביליתי את כל הבוקר בתוך רכב נעול עם 50 ומשהו סרעפות מתפקדות ורמקול בגודל מקרר. כאן, מול פחי הצ'יפס הנקרשים לאיטם, אני מוצאת שלווה.
והשלווה היא כה קצרת מועד. "רחלי, תעשי עליי כתבה", מזנק יקיר כשההפסקה נגמרת והגיע הזמן לחזור לסרקופג ההפעלות המהודר שלנו, "כדאי לך, אני עושה הכול! יש לי עמוד פייסבוק ואני עושה חיקויים ומתיחות, נגיד מתקשר להום סנטר ואומר שיש לי במיקרוגל ג'וקים! חה חה חה!". נו, איך אפשר לסרב לכזאת כתבה סנסציונית. אנחנו תופסים ספסל באוטובוס לראיון בלעדי עם הילד הרע של אוטובוס הקריוקי ואימת מדריכי הטיולים, יקיר בר זוהר. "מה לעשות, אני ככה תמיד", הוא מצטנע, "כל הזמן באנרגיות, כל הזמן עושה רעש. כל פעם שאני עולה לאוטובוס או לרכבת אני ישר מתחיל חיקוי של יונית לוי, או של אילנה דיין, או של מגי אזרזר".
אבל אנשים לא מתעצבנים? אפילו כאן התעצבנו עליך, אז בטח שסתם באוטובוס עייף לעבודה עם נוסעים מבוגרים שרוצים לישון.
"לא מעניין אותי!" הוא צוהל, "יש כאלה שצוחקים ויש כאלה שמתעצבנים, אבל אני עושה את מה שאני אוהב! ואם יבוא מישהו ויתעצבן וירים עליי יד – תאמיני לי שאני אחזיר. אני לפעמים מסתובב עם שמירה. אני טיפוס מאוד חמים, אוהב את אמא שלי. אני גם מאוד תומך במשפחת רפאלי. אגב אני חושב שאני בעצם מגי אזרזר".
רגע, יותר לאט.
"ההורים שלי יודעים שכל ערב לפני החדשות אני עושה להם מהדורה מוקדמת – שם פאה, ז'קט, ועם הקול של יונית לוי מגיש להם שעה חצי מהדורה. אף אחד לא זז! כל השעה וחצי. ואם מישהו מגיע הביתה באותו זמן ודופק בדלת - הוא נשאר בחוץ עד שאני אסיים. את שומעת? זה הרגע שלי עכשיו. ש-לי!".
אוי.
"אני לומד משחק, תרשמי את הטלפון שלי, יקיר בר זוהר זה השם, הנה אני אתן לך חתימה".
הוא חותם לי בנדיבות על המחברת ועף בחזרה למושבו כציפור סערה, צווח רפליקות מהסדרה "בתולות". את יקיר בר זוהר אי אפשר לכבול בשלשלאות זהב. לחופש הוא נולד, להתנפלות על נוסעים מבוהלים באמצע שנ"צ עם לופ של שלושה חיקויים בדיוק וסלפי. יהא אלוהים בעזרך, יקיר, אבל רק במושב שרחוק ממני. לך תעיר את הפראיירים מאחורה.
בשלב הזה של המסע גם נוסעים אחרים מתחילים לנקר. עברנו כבר את רוב הדרך, כולם כבר גמרו את הגרון בעצירת הקריוקי בבאר שבע וחיסלו את רוב החטיפים, השמש כבר מתלכסנת על המצח והנמנום צף בכולנו. אפילו תומר הניח קצת למשחקים ולחידונים, מה שיתברר אחר כך כטעות מרה כי הוא ייתקע בסוף עם ארגז פרסים מיותר ומזרון ים. עוד שעה ומשהו נגיע לאילת, הנסיעה הכי ארוכה שהייתה לי בחיים, והראשים כמעט כולם שמוטים – מי בשינה ומי בסימוס. מעל כולם משתלשלים חוטי USB לבנים מהתקרה כמו מסכות חמצן במטוס, כמו מחלקה במיון. אני אוהבת את המהפך הגריאטרי שעברנו. זה היה תמיד השלב המועדף עליי בטיול השנתי – כשלכולם סוף סוף נמאס. כשכל חיות המסיבה הפרועות נרדמות, משתבללות ושואלות מתי נגיע. זה רגע נעים שבו כולם מיישרים איתי סוף סוף קו, ורוצים קצת לבד, קצת בית, קצת כלום. נגמר הצורך להתאמץ, האשמה על כך שאת לא משתתפת מספיק, לא משתדלת מספיק, כי הנה כולנו דועכים וזה בסדר. נסתדר גם בלי מזרון הים.
והופ אנחנו באילת, כאן התחנה שלי – נמל התעופה, כי אני עולה על מטוס הביתה. באתי רק בשביל אוטובוס הקריוקי. אני מותשת כאילו באמת הייתי בטיול שנתי של כיתה ז' והלכתי את כל נחל עמוד פעמיים. הנה רעיון מוצלח יותר לשנה הבאה – אוטובוס השינה של אגד. אוטובוסליפ. עלו על האוטובוס, קבלו פיג'מה ולוריוון עם לוגו של אגד ומי שמצליח לא להוציא הגה עד סוף הנסיעה מקבל ספינר. עם עצירה בבאר שבע להוספת שמיכה. אני הכי שם. אלא אם כן יקיר מוזמן.
אני נחלצת סוף סוף מהאוטובוס לבריזה השרבית של אילת ודממת המדבר. האוטובוס ממשיך בדרכו ונעלם בעיקול, וסוף סוף הנפש מתאוששת, האנרגיה מטפטפת חזרה. אני מניפה את התרמיל בעליצות וצועדת בשביל האוורירי אל הנמל, ובלי שום השתדלות אני פורצת בשירה קולנית ומשוחררת: "הם ראו בך נסיך, הם ראו אותך בשיא, הם ראו והאמינו! ולנטינוווווווו!".
