"נכון היה בסיינפלד את הדייט הכי קצר בהיסטוריה? אז לי היו דייטים יותר קצרים מזה", אומרת אורלי זילברשץ ושולחת מבט אל הרחוב התל אביבי. "אני יודעת שאני בעייתית. אני נועלת מיד שיחות עם כל מי שמנסה להתחיל איתי. אף פעם לא הייתי טובה בקומוניקציה הזו".
את רוצה להתאהב?
"בטח, הייתי שמחה אם זה יקרה. להתרענן קצת. אבל יש גם בעיה עם הסטטוס שלהם. אם יש רווק מעל גיל 50 אז משהו לא בסדר בו, ואם הוא גרוש, אז יא חתיכת זבל, למה התגרשת? לא יכולת להחזיק מעמד?".
אולי אשתו הרעה עזבה אותו?
"נו, אז הוא פגוע ויתלונן. אין לי כוח למרמרה הזו של הגרושים".
אולי כדאי ללכת על אלמן?
"ומה? שיילל לי על אשתו המתה כל היום? עזבי, לא מתאים".
קבלו את המציאות - חדה, מכאיבה, ותמיד מצחיקה, כפי שהיא נמסרת ביובש על ידי אורלי זילברשץ, כבר 9 שנים לא זילברשץ-בנאי. השוק מרוקן מבחורים, המחמאות לא מובילות לרומנים סוערים, ואת רוב הערבים יותר כיף לבלות עם גייז או חברים של הילדים. מהרגע בו אנחנו נפגשות ברור שגם אחרי כל כך הרבה שנים בביזנס, האישה הזאת עדיין מתעקשת על מנות של אמת מזוקקת, בלי פילטרים - לבד מאלה שהיא נעזרת בהם כדי לגלגל סיגריות טבק. "פאק, אני לא מאמינה שזה מנטול", היא מקללת, "הילדה הסטלנית בחנות טבק מכרה לי מנטול! מה אני אעשה עם זה עכשיו?".
את מגלגלת כמו אחרונת ההיפסטריות.
"באמת? כבר כתבו עלי שאני היפסטרית באמת. תראי, זה גורם לי לעשן פחות, פעם הייתי מוציאה בוכטה של כסף על הסיגריות וככה זה חסכוני יותר. אני לא מבינה למה לא עשיתי את זה קודם. זה גם מגבש את המשפחה, כולנו יושבים על אדן החלון ומעשנים, אנחנו מאוד נהנים".
אמא כיפית.
"כן, יש לנו את המנהגים שלנו. בשישי בערב אנחנו תמיד אוכלים ארוחה אצל אלישע במסעדה שלו, הוסטל 51, ומצטרפים אלינו החברים שלהם. זה נחמד לי, כי גם אם אני פאתטית, אז תמיד הייתי פאתטית, זו לא בעיה בשבילי".
"עשו ממני פצצת מין"
השנים האחרונות היו טובות לזילברשץ. היא התגלתה כשחקנית מבוקשת בכל המדיומים - קולנוע ("כנפיים שבורות", "הדקדוק הפנימי", "איים אבודים", "הסיפור של יוסי"), תאטרון ("אמא קוראז'" ו"דג מוסר" בקאמרי), וכמובן טלוויזיה, כולל השתתפות ב"שטיסל" השנה, והתפקיד הבלתי נשכח לצד מוני מושונוב ב"להוציא את הכלב", שזיכה אותה בפרס השחקנית הטובה של האקדמיה. בעוד שבעלה לשעבר, אבי שלושת ילדיה ומנהיג "משינה", יובל בנאי, מצא זוגיות חדשה עם עמליה רוזנבלום, הפך שוב לאב והמציא את עצמו מחדש בגליל - אורלי לא הזדקקה לשינוי תפאורה. הקיים עובד מצויין בתל אביב. היא נראית מעולה, מצחיקה הרבה, חיה טוב.
בימים אלה היא חוזרת לתפקיד מיקי בסדרה "יום האם" של דניאלה לונדון דקל (עונה שנייה, יום חמישי ב-22:00, ערוץ 2). "בעונה הזו עשו ממני פצצת מין", אורלי אומרת, "היו סצנות נורא נועזות, חלקן גם ירדו בעריכה. ממש דיונים מעמיקים על תנוחות סקסואליות, זה נורא הביך אותי. כולם חושבים שאני קולית אבל האמת היא שהתייבשתי לגמרי, ולא יכולתי להזמין את הילדים לפרימיירה. מה, שיראו אותי מדברת על מין אנאלי?".
התכנית היא לעבור לצד השני של המסך הקטן, עם סדרה שהיא כותבת יחד עם רונה סגל (תסריטאית "שש פעמים"), בה גם תשחק, "זה מבוסס על החיים שלי אבל זה פיקטיבי", היא אומרת. פעם כתבה שירים למשינה ("אנה", "אהובתי" ו"סוזי בלי היד", בין היתר) והוציאה את אלבום "הקברט של מירנדה" ב-1991, ועכשיו שוב בא לה ליצור. "היו עשר שנים שבהן הייתי כל הזמן בהריונות וגידול ילדים, ואחריהן הגיע הרבה מזל והרבה עבודה", היא מהרהרת, "זה לא קרה מיד אחרי הגירושים כי עוד עצרתי את עצמי, הבית נתן לי בטחון, לא רציתי להתנתק וליפול. כשאתה עובר דבר כזה ויש לך ילדים, אין לך פריבילגיה להתמוטט".
זו הקרבה, לוותר על עבודה בשביל משפחה.
"אני לא אוהבת את המילה הקרבה, כי אני לא שרה גיבורת ניל"י, לא הצלתי את העולם. אבל אין ספק שלנשים קשה יותר. אני לא מחוברת יותר מדי לצד הפמיניסטי שלי, קשה לי עם הגדרות של בני אדם כמגדר, אבל כשאני מסתכלת על הבנות שלי, סופי ועמליה, המודעות שלהן לגבי נשיות יותר גדולה משלי. הן יותר מחוברות. וגם החברות שלהן. להן, למשל, הנושא של הטרדה מינית נראה כמו שערורייה, יותר ברור להן מה מותר ומה אסור".
אולי הדור שלך, בתחום העיסוק שלך, הבליג על יותר מדי דברים?
"אצלי זה היה נגמר בזה שהייתי אומרת 'תעיף את היד שלך' וזהו, אבל אני לא רוצה לשפוט מי שהתנהגה אחרת. אם מישהי חלשה יותר או המלחמה שלה לקבל תפקיד היא אחרת, אין לי זכות לבוא ולהגיד לה כלום. מה שבטוח זה שהיום הגברים מפחדים יותר, וטוב מאוד. שיפחדו. כוח זה דבר משחית. והשילוב של כוח והיבריס הוא בעייתי".
צריך תמיד להאמין למתלוננת?
"כן. אולי אחת לאלף יש איזו פסיכית שממציאה משהו, אבל קשה לי להאמין. זה לא מגניב לאף אחת לבוא ולהגיד שהטרידו אותה. אבל אני יכולה להבין גם מי שלא מתלוננת. לימור גולדשטיין סיפרה על תקיפה שהיא עברה, והיא החליטה לא לחשוף את האיש הזה מתוך רחמים. יכולתי גם להזדהות עם החמלה הזו. זה הזכיר לי סרט תיעודי שראיתי על אישה שסלחה לנאצי, חמלה יכול להיות מקום של הרבה כוח".
"הגיל דופק אותך, הטבע מסתלבט עלייך"
מתוך שלושת ילדיה, אחד כבר סטאר. השתיים האחרות כנראה בדרך - עמליה בת ה-20 לומדת קולנוע, סופי בת ה-17 "היא בלאקרית טיפוסית, כמו שאני הייתי", אומרת אורלי בגאווה. אלישע בן ה-27 מתגלגל לפגישתנו על אופניים משלו, ואמא והוא מתאמים מתי יעבדו יחד על טקסטים לסדרה החדשה בה הוא משחק, שתעלה בקרוב ב"יס". ברזומה שלו הרבה מוזיקה עם ההרכב "אלישע בנאי ו-40 השודדים", תפקידים בסדרה "מקימי" ובסרט "תפוחים מן המדבר", והוא אפילו מפציע לתפקיד די ג'יי חמוד, באחד הפרקים של "יום האם".
"בתור ילד ג'נג'י היה לו הרבה ביקוש, היו שמים לי פתקים בתיק ורוצים אותו לפרסומות, אבל עד גיל 18 לא הרשיתי", היא אומרת אחרי שהוא עוזב, "ועכשיו אני עובדת איתו, עוזרת לו בטקסטים. איזו שמיעה טובה יש לו! איזה שחקן מוכשר. הכל קורה לו ביג טיים והוא גם טבח בהוסטל. הוא ילד חרוץ, אחלה ילד".
את חושבת על הלחץ של הילדים, ליצור בצל השם בנאי?
"נשמה, גם זילברשץ היא חלק מהמשוואה הזו. את הכבוד שלי לא מוצאים ברחוב".
תאמינו לי, חבל שמימיקה לא עוברת טוב בכתב. יחסה של אורלי לנישואיה, שהסתיימו אחרי 25 שנים, יאלץ להישאר נתון לפרשנות הקורא. אולי החשיפה הזו באמת נכפתה עליה, ואולי, כמו שהיא טוענת - היא פשוט סולדת מכל דיבור על העבר. "לא מזמן עמליה ביקשה ממני קסטות עם סרטים ישנים שעשיתי בשביל לימודי הקולנוע שלה ואין לי כלום. זה ממש קיצוני חוסר ההתעסקות שלי בעבר. אני אפילו לא אוהבת לשמוע שירים מפעם או לבקר במקומות מהילדות. אפילו הקלטה אחת של 'הקברט של מירנדה' אין לי".
איך את מסבירה את זה לעצמך?
"אולי כי גדלתי עם אמא שהגיעה מהגטו ועברה זוועות, אז היא גידלה אותי תוך כדי מחיקה ברורה של העבר שלה. יש בזה סוג של תלישות שכנראה עברה אלי. אנשים מתעניינים בשורשים שלהם, מאיפה הם באו, אומרים שאם אתה לא יודע מאיפה באת אתה לא הולך לשום מקום. אבל אצלי נטמע משהו שגרם לי באופן אישי לפתח אישיות תלושה. גם אין לי התמצאות סביבתית, אני בנתק".
אולי זה הסוד שלך? מה שעושה אותך קולית?
"תראי, גם יש לי קצת פוזה קולית כזו, וזה טיפשי. יש דברים שנובעים לא מקוליות אלא מזה שאני נבוכה וביישנית. זה קצת עולב להמשיך לתחזק פוזה של אחת שלא שמה זין וממלמלת דיבורי קולנס מהניינטיז, לא? נגיד בפרימיירה של 'יום האם', זה היה נראה כאילו שאני נורא לא מתאמצת, אבל בעצם רציתי שיכניסו אותי ל'שיק ושוק' ונורא נעלבתי שאני לא שם. כל כך נפגעתי, הבנתי שאו שהיה גרוע והם חסו עלי, או שאני אפילו לא בסקאלה בכלל".
ב'יום האם' את בלונדינית, לאן זה הלך?
"הבלונד היה משהו שעשיתי לצורך הצגה, וזה נשאר גם בסדרה אז הם שיחקו עם זה. זו עבודה נוראית, הרבה כסף לתחזק את זה עם השורשים השחורים שלי, ואם את לא עושה פן, השיער שלך נראה כמו קש. אבל זה נכון שהרחבתי את הריינג' שלי, כמו שמראים בסדרה. כשאת בלונדינית את מקבלת יחס מקבוצות אחרות של אוכלוסייה. בוא נגיד שסוג מסוים של אנשים יותר העריך אותי ואני לא מדברת על הגייז".
את מרוצה ממה שאת רואה במראה היום?
"אין ספק שהגיל זה משהו שדופק אותך, הטבע מסתלבט עליך. נהפכתי לנודניקית בצילומים, אני לא יכולה להתרכז בתפקיד וכל מה שאכפת לי זה איך שאני נראית. חושבים שאני שחקנית איכותית אבל כל מה שעובר לי בראש על סט זה האם התאורה מחמיאה לי. יש לי יחסים רעים עם צלמים ובמאים, אני מאשימה אותם בקמטים שלי ובזה שהזדקנתי. אני צועקת שראיתי שחקניות בהוליווד בגילי נראות מיליון דולר, עושים להן אוהלים של תאורה, אתה לא יכול להוסיף פנס? זו חוצפה מצדי, כי ממתי שחקן מתערב בתאורה בכלל? אבל בשטיסל זה עבד לי. צעקתי על הבמאי שהאג'נדות האמנותיות שלו לא מעניינות אותי, ובסוף הוא הדליק עוד פנס".
להעיף את בצלאל סמוטריץ'
בדוק הזה שבין מודעות עצמית, חצי קריצה, והתרסה קבועה על הגיל הכרונולוגי שלה, אורלי מדוושת על אופניה ברחבי העיר. היום יש על האופניים שקיות עם ירקות משוק הכרמל, אותן סחבה עוד מהחוג ליוגה, ושיהפכו בקרוב לארוחת צהריים.
היא בת של ניצולת שואה, אחות קופת חולים, שהלכה לעולמה כשאורלי הייתה בת 16. בהמשך הקימה משפחה משלה, קריירה, חיים - אבל החור שהותירה אמא מעולם לא עזבה אותה ואת השקפת עולמה. "כשסגן הרמטכ"ל יאיר גולן אמר את הדברים שהוא אמר, דברים מאוד אנושיים, זה נלעג מה שעשו ממנו", היא אומרת בעצב. "גם הוא, כמוני, בן של ניצולים. צריך היה להקשיב לו".
את התהליכים שהוא זיהה, גם את מזהה?
"אני מזהה כאן גזענות מזעזעת ובלתי נתפסת, במיוחד אחרי מה שהעם הזה עבר. יש פה יהודים וערבים ועובדים זרים, תהיה בן אדם דחילק. תחשוב איך לעשות את העולם הזה מקום יותר טוב, גם ככה הכל כאן שסוע. לא אכפת לי להשמע כמו מלכת יופי מלפני מאתיים שנה, זו האמת. עזבי, יש אנשים דפוקים, הם לא מכירים את השכנים שלנו. יש שם דור חדש ומגניב, אנשים מדליקים, לא פראיירים. אני שומעת דברים על ערבים שאני פשוט לא מאמינה. מה שסמוטריץ' אמר, שהוא לא רוצה שאשתו תלד עם יולדות ערביות, זה פשוט הפיל אותי. לא האמנתי שב-2016 אנשים מדברים ככה ולא נכנסים על זה לכלא. או שלפחות יעיפו אותו מהפוליטיקה. זה לא הגיוני, זה מטורף בעיני. זה סוג של סטייה לדבר ככה".
היא לוקחת שאיפה מהסיגריה ומיד מתנצלת. "מצד שני, מה אני עושה כדי להלחם בזה? מה, אני נוסעת כל שבוע עם שקיות למחסומים?".
אם יקראו לך, תלכי?
"תלוי מה יהיה מזג האוויר. אם תהיה שמש יוקדת באותו יום וזה ישרוף לי את עור הפנים, אני אגיד – חבר'ה, נורא חשוב לעזור לפלסטינים, אבל אני מבקשת בחורף, כי זה יותר נוח לי. את מבינה? זה שאני יושבת ומדברת איתך על אג'נדות זה חרטא ברטא, אני מבלבלת את המוח כמו חצי מהאוכלוסיה. אני עצובה ממה שקורה, אבל כשאני אקום מכאן, עד שאגיע לסנטר, אני לא אמשיך עם העצב הזה, אז זה פייק בעצם".
אבל אולי היא ממעיטה בערך ההשפעה שלה. לפני כמה שנים, בבכורה של הצגה, היא מספרת כיצד ביקשו שתצטלם עם שרת התרבות דאז לימור לבנת, והיא סרבה. אחר כך התחרטה, אבל זה היה מאוחר מדי. "נורא התביישתי בעצמי שהלבנתי את פניה ככה. למה אני צריכה להתנהג ככה, רק כי אני לא שותפה לדעותיה?"
אז עם מירי רגב תסכימי לעשות סלפי?
"אני אשמח לשוחח איתה ולהסביר לה את דעותיי. היא אומרת כל מיני דברים משונים בעיני. אני יכולה לנסות להבין מאיפה דברים באים, בעבר נעשו במדינה הזו עוולות שראוי לתקן, אבל הדרך שלה סכסכנית, מרחיקה, לא מקרבת. היא נותנת ראיונות הזויים בעיני. אולי היא רוצה להרשם ולדבר אל הבוחרים שלה. כל האמירות שלה זה טוב בשביל תקשורת וצהוב, יש בזה משהו מאוד לא ענייני. מה היא רוצה, שאני אתעטף בדגל לפני כל הצגה?"
עוד שאיפה מהסיגריה לוקחת אותה לעוד הרהור, אבל הפעם קצת פחות מתנצל. "נו ועכשיו יכתבו בכל הטוקבקים שאני זונה שמאלנית? טוב, שילכו להזדיין. אני אחפש אותם בכתובות שלהם, אלך למאקו, אעלה למחשבים ואחכה לכל אחד בבית. כל אחד שיזהר ממני".
התעצבנת.
"זה עצבים? את צריכה לראות מה קורה אצלי בבית, עם שתי מתבגרות. פעם בחודש, העצבים של כולנו רופפים".
צילום: שרבן לופו | איפור: דורית כהן | שיער: שלומי הלל | בגדים: ז'קט שחור: טומי הילפיגר, חולצה לבנה: קסטרו, סרט קשירה: זארה, שמלה: זארה, נעליים: שני לקס, טי שירט: פול אנד בר, ג'קט פסים: באמוס סקוור, כיכר המדינה | נוקי התוכי באדיבות בית התוכים