שבת. ים. בוקר. מוקדם. אתם פורשים את המגבת שלכם על החוף. המים מולכם והשמיים מעליכם, הזדמנות מושלמת לרביצה, שיזוף והעמדת פנים שאתם קוראים ספר. אבל תוך חצי שעה, פלוס מינוס, אתם מגלים לצדכם את כל האנשים בעולם. מגבת נוגעת במגבת, עור בעור, זיעה בזיעה. אנשים מועדים עליכם, מתחככים בכם, פולשים לכם, מרססים עליכם שברי שיחה ומנערים עליכם טיפות מי מלח מהולות בקרם שיזוף. כמה שלא תנסו להידחק לתוך פיסת שטח קטנה ומוגנת, המרחב הזעיר שיצרתם לעצמכם ילך ויצטמצם. כולנו רקמה אנושית אחת חיה. וזה לא נעים לנו.
יש לנו בעיית מרחב אישי. אוקיי, לא לכולנו, אבל בהנחה שאינכם חיים בחווה בניו זילנד או יישוב קהילתי בערבה, אלא בעיר ישראלית ממוצעת, ייתכן ואתם סובלים ממנה. אתם נתקלים בה באוטובוסים, ברחוב, בתורים, בבתי קפה או על חוף הים. אלו מכם שגרים עם שותפים, או באחד המגדלים המאוכלסים צמודי המרפסות השקופות, אולי חווים אותה גם בבית. אין לנו מקום, צפוף פה. וזאת לא רק טרוניה מפונקת של בני אדם שבחרו לגור בעיר, זה קושי אמיתי. הצורך במרחב אישי הוא לא המצאה חדשה או המצאה בכלל, הוא ביולוגי ומולד, משותף לכל בני האדם ומרבית היצורים החיים. היעדרו יוצר אצלנו מועקה, חרדה, חוסר ביטחון ושאר התחושות שניתן וראוי לצמצם לתחינה חרישית אחת: נשמות, תנו ספייס, חנקתם.
תנינים, נשים או גברים במשתנות: מי צריך הכי הרבה מרחב?
החוקים:
- אל תגעו באנשים שאתם לא מכירים.
- אל תגעו גם בילדים שאתם לא מכירים. עידן צביטת הלחיים נגמר, שמרו את הידיים שלכם לעצמכם.
- אל תגעו בבטן של הריוניות, לא משנה כמה אתם נפעמים מנס יצירת החיים.
- אל תהיה קלוז טוקר – שמור על מרחק של מטר מהאדם שאתה מדבר איתו. הבל הפה שלך לא מעניין איש.
- מושב וחצי באוטובוס לא נועד לשני אנשים. יש לומר זאת שוב: מושב וחצי באוטובוס לא נועד לשני אנשים.
מרחב אישי, כפי שהוא בא לידי ביטוי אצל בעלי חיים בטבע ובגני חיות, נחקר כבר בשנות החמישים. חוקרים שמו לב שלכל חיה, מלבד הטריטוריה הקבועה שלה, יש גם מה שמכונה "מרחק בריחה". מדובר במרחב קבוע שמקיף אותה, הוא מדיד ועקבי ושונה מחיה לחיה בהתאם לגודלה. אצל לטאה הוא יהיה כמה מטרים, אצל תנין חמישים מטר, אצל חיית בית המרחק קטן מאוד. אפשר לראות את המרחק הזה גם כשמסתכלים על ציפורים שיושבות על חוטי חשמל – המרחק ביניהן יהיה קבוע, כזה שמאפשר להן לפרוש את שתי הכנפיים. אצל בני אדם, בגלל הצפיפות, המרחק הזה הולך וקטן, אבל עדיין אפשר לשים לב לתחושת הלחץ שתוקפת אותנו ברגעים של עומס, שריד לאינסטינקט האבולוציוני הזה שאפשר לנו, במקרה הצורך, לברוח.
מרחק הבריחה של בני האדם פחות עקבי ומדיד. אנתרופולוג אמריקאי בשם אדוארד ט. הול הוציא ב-1966 ספר שעסק במרחב אישי בשם "המימד החבוי". הוא טען שמרחק הבריחה שלנו קטן יותר ומשתנה מתרבות לתרבות. מכיוון שהוא אולי היה גם קצת גזען, הוא טען שאצל הערבים והמזרחיים המרחב הזה קטן ואצל הבריטים גדול יותר, אבל המסקנות האלו נחשבות כיום לסטריאוטיפיות ולא מדויקות (אם כי ההנחה שיש הבדלים תרבותיים הגיונית לחלוטין). לגרסתו, החלל סביבנו מחולק לארבעה אזורים בגדלים שונים: מרחק אינטימי - כזה שלא מאפשר לך אפילו להתפקס ויזואלית על האדם, כלומר המרחב שלנו בסיטואציה אינטימית ומינית; מרחק פרסונלי - כזה שבו אתה במרחק זרוע מהאדם, מקובל בשיחה חברית או בבית קפה; מרחק חברתי - קצת מעבר לזרוע, המרחק המקובל בפגישות עסקיות או אקראיות; ומרחק פומבי - כשאתה צריך להרים את הקול כדי להשיב לאדם.
החוקים:
- אין צורך לפצוח בשיחה עם זר במעלית. זה לא הוגן, אין לו לאן לברוח, הסתפקו בהנהון.
- כשמישהו אומר לכם "תרגישו בבית", הוא לא באמת מתכוון לזה. השתדלו לא לחטט יותר מדי, אלא אם אתם מסבלטים אצלו ואז זה סבבה.
- אתם עובדים באופן ספייס? דיכאון. תאזינו למוזיקה עם אזניות, אבל גם אל תעירו על כל דבר קטן. הסתגלו לעובדה שעליכם לעבוד עם מינון סביר של רעש.
כיום נוטים לראות במרחב אישי צורך אנושי שמוטמע עמוק בקידוד הגנטי שלנו. לא נדמה לכם שאתם זקוקים לספייס, אתם באמת זקוקים לו. ולא, זה לא תירוץ לדושבאגים שמנסים למקבל דייטים. אנחנו לא מדברים על ספייס כזה. במהלך השנים נעשו מחקרים שונים בנושא, למשל במשתנות גברים, שם הוכח, עם סטופרים, שאם תעמדו קרוב מדי לגבר במשתנה ייקח לו יותר זמן להתחיל להשתין. כנראה שהנטייה החברתית לא להיות הקריפ ולקחת רווח של משתנה היא לא רק מוסכמה חברתית, אלא אינסטינקט ביולוגי.
מחקרים נוספים העידו על כך שמרחב אישי גדל בהתאם לחרדה. כלומר מקומות עמוסים מדי הם מעוררי ומגבירי חרדה, אבל סביר להניח שאם דחפו אתכם פעם יותר מדי בהופעה או בפסטיבל, כבר גיליתם את זה לבד. בכלל, הביטוי "המון זועם" לא נוצר משום מקום. היעדר מרחב אישי גורם גם לעוינות ומגביר את הסיכויים לקטטות ועימותים. לא פלא שבעבר, התוצר העיקרי של הרבה אנשים כועסים עם לפידים היה לינץ'. ממצא נוסף הוא שנשים מעניקות מרחב אישי גדול יותר מגברים, שזה הגיוני, ליותר נשים יש סיכוי להיקלע לסיטואציה שתאלץ אותן לנסות לברוח. אה, ומי נותן הכי מעט מרחב אישי? גברים גדולים, חזקים ומלאי ביטחון עצמי. ככל שהגבר חזק יותר, בין אם במונחים של גודל פיזי, עושר או מעמד, יש סיכוי גדול יותר שהוא יחדור לכם למרחב האישי.
פרסונל ספייס בין גברים לנשים:
- אל תגעו בנשים שאתם מעוניינים להכיר. רכשו יכולות ורבליות והרשימו אותן בעזרתן.
- די עם המנספרדינג. גברים, גייסו קצת תשומת לב וסגרו רגליים כשאתם יושבים ליד נשים בתחבורה הציבורית, זה לא האוטובוס של אבא שלכם.
- ואגב, נשים, גם לשים תיק על המושב לצדכן כדי שאיש (או אישה) לא ישב זה לא לעניין. כאמור, זה לא האוטובוס של אבא שלכן.
- אם אתה הולך מאחורי אישה, זרה, ברחוב, בלילה – תפוס מרחק גדול מהמקובל. ברורררר שאתה לא אנס, אבל זאת עדיין סיטואציה קצת מאיימת.
- אל תשתינו ברחוב. אנחנו מתאפקות, גם אתם יכולים.
ישראל מצטופפת
מה הבעיה שלנו עם מרחב אישי, למה לאנשים כל כך קשה להעניק לנו אותו, ולמה גם אנחנו פולשים בלי לשים לב לזה של אחרים? קודם כל יש כאן עניין של צפיפות. אמיתית. ישראל היא מדינה עמוסה, שיעורי הלידה בה גבוהים ותוחלת החיים בה ארוכה. בשנת 2016 היינו במקום 34 במדד הצפיפות בעולם. לפי הכתבה הזאת מכלכליסט אנחנו מתקרבים לצפיפות דומה לזאת של הונג קונג. בבני ברק, העיר הצפופה בישראל, יש 26 אלף תושבים לקמ"ר - הצפיפות דומה לזאת שבמנהטן. לפי התחזית, זה הולך רק להחמיר. אנחנו מרגישים את זה בפקקי התנועה, בדואר, במוסדות מדינה, במחירי דיור, בכיתות ובגנים. אנחנו חווים את זה בחופשות ובחופים ובתחבורה הציבורית כי זה מה שזה – יש יותר אנשים על אותו שטח. במצב כזה, מלבד שלל הבעיות שהמדינה תאלץ להידרש להן, גם המרחב האישי של כל אחד מאתנו מצטמצם וטווח התנועה שלנו קטן. אנחנו בתהליך למידה והתאקלמות ומנסחים לעצמנו חוקים לא כתובים (או במקרה הזה – כתובים) להתנהלות במרחב החדש.
אבל אם לא ניתן לעצמנו הנחות, נאלץ להודות שזה לא רק עניין הצפיפות וזאת לא בעיה שנתקלנו בה רק בשנים האחרונות. עם יד על הלב, האם בפעם הראשונה שביקרתם בחו"ל, ידעתם שאנשים על מדרגות נעות צריכים להיצמד לצד ימין על מנת שהממהרים יטפסו בהן מבלי להידחק? וזה לא שאין מדרגות נעות בישראל, פשוט אצלנו החוק הלא כתוב הוא שאנחנו נעמוד איפה שבא לנו ומי שממהר פשוט יהדוף אותנו בגסות. וברכבות? איך זה שרק בחו"ל אנחנו ממתינים שאנשים ירדו מהרכבת או מהאוטובוס ואז עולים בעצמנו? לא מדובר במחול אנושי עדין ומורכב – אנשים יורדים, אנשים עולים. למה אצלנו זה נראה כמו שרשרת התנגשויות חזיתיות? והחופים, איך זה שבילוי בים הופך למלכודת סטרס ועצבים, למרות שחופי אירופה מלאים לא פחות? למה שם פחות נוגעים? מהבחינה הזאת, ההצלחה המשוגעת של ציליות "אותנטיק" היא גם הפתרון אבל גם הסימפטום למחלה: אנשים פורסים את מיתרי הצילייה הארוכים ומספקים לעצמם הגנה, תוך התעלמות מהעבודה שהם מצמצים את החוף לכל השאר. בקיצור, במקום לכבד את המרחב האישי, כולם פה משחקים ב"סוגר שטחים".
החוקים:
- תור הוא ציר אנכי, לא אופקי.
- כשאתה עומד מאחורי מישהו בתור, תעמוד איפה שמרגיש לך טבעי ואז קח צעד אחורה.
- אל תיצמדו לאנשים בכספומט, בירור היתרה שלהם הוא לא עניינכם, תפסו מרחק.
- אל תשחקו מטקות ופריזבי על קו המים. זה נחמד לכם ועונש לכל היתר, אנשים לא יכולים לבלות בים בתחושה שהם שניה מלחטוף צלחת בראש.
לא חונכנו לכבוד למרחב האישי. הוא לא מוטמע בנו. אפשר לתלות את זה באקלים, במנטליות, בעצבים הרופפים. אפשר גם לראות בזה את הצדדים היפים: זה הולך יחד עם ערבות הדדית חזקה יותר, עם היותנו אנשים חמים שמחבקים ומנשקים ונוגעים. אז מצד אחד זה יכול להיות בלתי נסבל שאדם שעזר לנו ברחוב ירגיש אחרי זה בנוח להתיישב לנו על הווריד בתור לכספומט, ומצד שני - זה לא שהאלטרנטיבה כזאת מושכת. אחד העמודים המהנים בפייסבוק הוא "הגרמני הנוזף" (אזהרה: עשוי להרוג כל פנטזיית הגירה שאולי הייתה לכם), שנותן דוגמאות להיתקלות במנטליות הגרמנית הקשוחה, האובססיבית למרחק ולנימוס, המנוכרת והקפדנית. זאת שתיישר אותך באופן הכי מגעיל עם כל עיטוש חזק מדי או בלבול רגעי בין שבילי אופניים. אנחנו לא רוצים כזה, זה לא מתאים לנו. השאלה שאנחנו צריכים לענות עליה לעצמנו היא איך מוצאים את האיזון. איך מחדירים מונחים כמו ספייס וכבוד תוך שמירה על גמישות, על הומור, על סלחנות למגוון הפדיחות האנושיות במרחב.
כי כן, גם הדרישה למרחב אישי צריכה להישמר בגבולות נאותים שלא רומסים אדם אחר. לפני מספר חודשים התפרסם פוסט זועם של מישהי שעלתה לאוטובוס והמושב הפנוי היחידי היה ליד גבר. היא ביקשה ממנו לקום והוא סרב. היא לא הייתה בהריון או סבלה ממגבלה כלשהי, סתם אישה שלא רצתה לשבת ליד גבר. אז וואלה, מה עם פשוט, נגיד, לעמוד? אנשים עומדים בנסיעות אוטובוס, זה קורה. ואם אנחנו כבר באוטובוסים, יש קוים נורא צפופים, במיוחד בשעות מסוימות. כולם נדחסים ולאף אחד זה לא נעים, אבל הדרישה לפרסונל ספייס סביר בתנאים האלו היא לעתים לא ריאלית. אה, וזה גם לא כיף להעביר כסף במוניות שירות, נכון, זה מבאס לנו את המרחב האישי. ועדיין, אל תהיו האנשים שלא מעבירים כסף במוניות שירות, זה יותר גרוע מלהיות האנשים ששולפים את האלכוג'ל במוניות שירות. ומה עם אנשים מבוגרים ממש? כשאישה קשישה תופסת לכם ביד כשהיא משוחחת אתכם זה לא תמיד נעים, אבל באילו מצבים תנערו אותה מכם ומתי, בכל זאת, תחליטו מתוך חמלה וכבוד להניח לה לאחוז בידכם.
לפעמים גם הצורך בפרסונל ספייס, בצורתו הספציפית יתר על המידה, חושף עליכם אמיתות לא נעימות. צריכות את הספייס שלכם במחלקת יולדות? הגיוני. אף אחת לא נהנית מנוכחותם של שישה סטאז'רים שדוחפים את ראשם לתעלת הלידה שלה. אבל אם הדרישה שלכם לפרטיות כוללת חדר בלי נשים ערביות זה לא צורך בפרסונל ספייס, זאת גזענות. נסו להבדיל.
החוקים:
- אין צורך לנקוש על דלתות שירותים סגורות, בשביל זה המציאו את הצ'ופצ'יק האדום והירוק.
- ואל תפתחו שיחה עם אדם שיושב בתא שירותים, בואו נותיר על כנה את הפרטיות הזעירה האחרונה הזאת.
- אל תפצחו בשיחה עם אנשים שחובשים אוזניות. הם לא רוצים לדבר אתכם.
- בקולנוע, הצד הימני של המושב שייך לכם. שמאליים? באסה לכם, אבל אל תפלשו לטריטוריה של הזולת.
- מוכרות בגדים וחזיות, אין צורך לדחוף את הראש לתא ולשאול אם אנחנו מסתדרות. אנחנו יודעות להתלבש, פשוט החלטנו להישאר בתא הזה עד שנמות.
כשנסגרת דלת, הפושים נכנסים מהחלון
עם השנים מצאנו לא מעט עזרים שמסייעים לנו לאבטח את מרחב האישי שלנו, להגן על עצמנו. הזכרנו את הציליות בחופים, אבל גם משקפי שמש ואוזניות יוצרים חיץ בינינו לבין העולם, ממש כמו ספר או עיתון. גם להתאגד בחבורה עוזר לנו להגן על המרחב שלנו מפני מגע או פלישה לא רצויה, ואפילו הבעת פנים קשוחה שאפשר להתאמן עליה יכולה לעשות את העבודה. רבים מאיתנו מוצאים מפלט גם בסלולרי, בין אם אנחנו שוקעים בשיחת טלפון, מעמידים פנים שאנחנו בעיצומה של אחת או מסמסים למכרים כאחוזי אמוק רק בשביל שהמבט שלנו יהיה תקוע במסך ולא ניצור, בטעות, קשר עין עם זולת טורדני.
וזה מוביל אותנו למרחב אישי מסוג אחר, כזה שהעידן הנוכחי הביא לפתחנו: מרחב אישי וירטואלי. המערב הפרוע של המרחבים, כי החוקים בו לא ממש ברורים וכי לא מדובר בפלישה פיזית, למרות שהיא יכולה להיות מערערת לא פחות. מי שמנסה להתעלם מסיפורים מחרידים מדי בכל התקשורת, מגלה פעמים רבות שזה כבר לא אפשרי – אתרי החדשות מציפים לנו הכל, אם נתעלם מהם אז פייסבוק יתקיף. אם נתעלם גם מפייסבוק, עדיין נקבל את הכל בפושים. התראות הפוש הן הפלישה האולטימטיבית, חשבתם שתצליחו להתעלם מכל מה שקשור לילדים מתים? קבלו פוש לתוך הפרצוף שלכם. אפשר לבטל אותם אגב, אבל כאתר שמשתמש בהם בעצמו אין לנו את הפרצוף להמליץ על זה.
בשנים האחרונות דובר רבות על אזהרות הטריגר, לא נדיר לראות פוסטים שנפתחים ב"טריגר הפרעת אכילה" או "טריגר הפלה", שמאפשרים לאדם שהנושא רגיש מדי עבורו לדלג על הפוסט, על מנת שלא ייכפו עליו תכנים שקשה לו לצרוך. נוטים לזלזל באזהרות הטריגר ולראות בהן שלוחה מוגזמת של הפוליטיקלי קורקט, אבל פעמים רבות הם חלק ממה שמגן על המרחב האישי הווירטואלי שלנו. לא רק מגע פיזי לא רצוי על האוטובוס יכול לעורר בנו חרדה, גם פוסט על פגיעה מינית עשוי לערער ויש כאלו שיעדיפו להימנע.
החוקים:
- אם מישהו נותן לך להביט בתמונה בטלפון שלו, אל תדפדף לתמונות האחרות ללא רשות.
- לצלם אנשים זרים ברחוב כדי ללעוג להם ברשת החברתית זה גם פלישה לפרסונל ספייס וגם סתם להיות חרא.
- אם אתם לא מתאפקים, לפחות תטשטשו פנים.
- אם אדם לא הטריד אותך מינית או התגזען עליך, אין סיבה לצלם מסך ולהשפיל אותו ברשת.
- אם אתם מתלבטים בין מסרון למייל, התשובה היא מייל.
- אם אתם מתלבטים אם לסמס בשעה מאוחרת או להמתין לבוקר, המתינו לבוקר.
- השורה הזאת לא באמת צריכה להיכתב אבל: דיקפיקס (לנשים שאינך ומכיר) ופורנו נקמה אינם לגיטימיים.
- השתק קבוצה.
- והשתק את הטלפון שלך. תמיד.
מהפלישה המתמדת למרחב האישי שלנו אנחנו יכולים למצוא מפלט בביתנו – כולנו קצת אגורופובים בקיץ, או בעזרת הימנעות מגורמי סטרס, אבל מה עם הפלישה למרחב הווירטואלי? היא שם כל הזמן. אנחנו מתעוררים בבוקר לכמויות של מסרונים בוואטסאפ, הנוטיפיקציות בפייסבוק לא מפסיקות להגיע, אנשים יוצרים איתנו קשר ואנחנו עם אחרים, ולא תמיד האינטרקציות האלו נעימות. כשכל טרול שני מקיא לך קללות על הוול או במסנג'ר, זה מרגיש כאילו כבר אין ממש לאן לברוח. אנחנו לא בעניין של האשמת קרבן אבל עברו על הגדרות הביטחון והפרטיות שלכם ושפרו אותן, כי זה לא הולך להשתנות בקרוב.
הבעיה עם מרחב אישי היא שפעמים רבות, הוא לא תלוי בכם. תאבטחו את עצמכם כמה שתרצו, תמיד יהיו פרצות. אבל שילוב של תשומת לב, רגישות לאחרים קצת מאמץ מודע וטיפה גמישות, יכול להפוך את הקיץ הזה - ואולי את החיים בכלל - לקצת יותר נסבלים. וכשקצת לחוץ ודחוק לכם זכרו שכולנו, בסופו של דבר, חיות. נסו להתרחק לכמה דקות למקום שבו אתם יכולים לנשום או, לכל הפחות, לפרוש את שתי הידיים לצדדים.