"האם נשים הן מרושעות"; "נשים הן כמו כושים"; "האם מי ברז גורמים לקומוניזם"; "האם היית שוכב עם כוסית מעורבת-גזעית"; "הומואים או יהודונים – מי יותר גרוע"; "האם העמדות הפוליטיות שלי גורמות לכך שאין לי בת זוג?"; "האם יש דבר כזה היפ הופ אלט רייט"; "יהודים שמים אסטרוגן בחלב"; והחביב עלי ביותר, "איפה אני יכול לאמץ ילדה קטנה יתומה ולבנה? אל תשאלו למה". אלה רק כמה מכותרות השרשורים שניצבים לזה לצד זה ב-"/pol/" (קיצור של Politically Incorrect) הפורום המרכזי של האלט-רייט באתר הפורומים 4chan, שהפך למעוז האחרון של הנאצים החדשים.
הפגנת הנאצים בשארלוטסוויל, בה נהרגה פעילת שמאל בפיגוע דריסה, הביאה לקדמת הבמה את הווריאציה החדשה של הימין הקיצוני האמריקאי. חסל סדר "אלט-רייט" – מהיום אמרו נאצים, בלי ניאו מרכך, פשוט נאצים. המושג הנפיץ שהרים את ראשו עורר נורות אדומות גם בקרב הישראלים. אנשי ימין בישראל גינו את הנשיא טראמפ על תגובתו הרפה לאיום החדש, ומנגד, רבים בימין (כולל בנו של ראש הממשלה) מיהרו לצנן את ההתלהבות – "הנאצים" החדשים הם סתם קוריוז, כך נטען, האיום האמיתי היה ונשאר "שונאי ישראל" מהשמאל הבינלאומי, דוגמת אנטיפה.
לפתע ה"דפלורבלס" (מתועבים) חשו בסכנה. לאחר שבמהלך מערכת הבחירות בארה"ב הילרי קלינטון כינתה את תומכי טראמפ "שק של מתועבים" (Basket of Deplorables), רבים מתומכיו ניכסו את כינוי הגנאי, נשאו את השם בגאווה והקימו צבא טרולים שפשט על הרשתות החברתיות. דגלם היה "פפה" הצפרדע – דמות צפרדע מצוירת שעיטרה את החשבונות שלהם כתמונת פרופיל, והפכה מדמות תמימה לאייקון למאמינים בעליונות הגזע הלבן. לאחר ניצחון טראמפ ה"מתועבים" המשיכו להתפשט לכל עבר, וביתר שאת. עד שהגיעה שרלוטסוויל. לאחר התקריות האלימות בשבועות האחרונים, הימין הקיצוני החדש נדחק החוצה מהאזורים הנורמטיביים של האינטרנט: פייסבוק יצאה למלחמה בפייק ניוז ובהסתה, טוויטר סגרה חשבונות רבים של פעילי אלט-רייט, האתר הנאצי "דיילי סטורמר" הוסר מהאינטרנט ואפילו רדיט הפלורליסטית סגרה כמה מהפורומים המרכזיים של הנאצים החדשים.
מחוץ למרחבי הרשת האפלה (דארק-נט), ואזורים שורצי וירוסים אחרים, נותרה ל"מתועבים" פינה חופשית ואנונימית אליה רובם התרכזו – אתר הפורומים "4CHAN", בו אין כל סימן זיהוי למשתמשים מלבד דגל שמזהה באיזו מדינה הם נמצאים. בזכות האנונימיות והיעדר הצנזורה, 4CHAN הפך למרחב בטוח ומכיל לכל מוטרפי העליונות הלבנה, וכבר שנים שהוא מתקיים כבית חם לטרולים הפרובוקטיביים של האלט-רייט. באתר יש שלל פורומים בנושאים מגוונים: אמנות, מוזיקה, צילום ובישול, אך מרבית הפעילות מתמקדת בשלושה נושאים עיקריים – פורנו, מנגה וימין קיצוני גזעני. כמובן שהנושאים מתערבבים אלה באלה, אובססיה לפורנו מנגה מאויר גולשת לסקסיזם ושנאת נשים, אנטישמיות, גזענות נגד שחורים ומהגרים, ומשם לתיאוריות קונספירציה והכחשת שואה.
הפורום /s4s/ (shit 4chan says) שמיועד לדיונים פחות פוליטיים, מדגים את ההשקה של שלושת עמודי התווך. זה לצד זה מונחים שרשורים על חופש הביטוי, על פורנו מנגה ועל הוכחות חותכות לכך שטיילור סוויפט היא נאצית בארון. השיח והדמויות של פורום הנאצים "/pol/" זולגים גם לפורומים אחרים. כמעט בכל שרשור בפורומים הגדולים, בין אם הוא על סיפור אישי או על ההתחממות הגלובלית, נראים אותם דימויים חוזרים: דמויות של פפה הצפרדע המביע כעס, עצב או שמחה, משמשות להבעת רגשות המשתתפים. אינספור תמונות פורנו מנגה משורבבות בשרשורים לא קשורים כדרך לבטא חרמנות או פנטזיות מיניות, ודימויים של פורנו חולני (כולל כזה המערב בעלי חיים) מביעים לרוב הגעלות מהניוון של התרבות המערבית, כל זאת לצד שנאת נשים בוערת. בפורום הפוליטי, לדוגמה, שרשור על זוגות מעורבים התהדר בתמונה של כלב שחור באקט "מיני" עם אישה לבנה (עם דגל הקונפדרציה ברקע, כמובן).
הסקסיזם בולט במיוחד בפורום לתמונות והיכרויות "/soc/", שהפך למוקד לשנאה והשפלת נשים, ולשיתוף תמונות עירום גנובות ופורנו נקמה. מה שמכונה "פורנו נקמה" הפך בשנים האחרונות למוקצה באינטרנט הנורמטיבי, ולפשע פלילי במדינות רבות. לא פלא אם כן שהאנונימיות של 4chan הפכה את האתר למוקד לפרסום תמונות מסוג זה, ושרשורים רבים מוקדשים לתמונות עירום של אקסיות או בנות זוג. במקומות אחרים זה עשוי להתקבל בביקורת או חסימה, אך ב4chan המנהג המחליא מתקבל בעידוד ואמפתיה, כביטוי לכאב וכעס מוצדק של הגברים הנוקמים.
למרות שהפורום /soc/ מיועד לכאורה להיכרויות, עיקר הפעילות בו מוקדשת לשרשורי "דרג אותי", בו אנשים מעלים תמונות של עצמם (או של אנשים אחרים) וקוראים לגולשים לדרג את המראה שלהם. "דרג אותי" היא תופעה נפוצה גם מחוץ ל4chan, אך פה היא מקבלת ביטוי אלים, גזעני ומיזוגני במיוחד. התמונות המשותפות סופגות שלל עלבונות והשפלות, והמחמאות מסתכמות לרוב בהצעות מיניות גסות, או בתקריבים של המגיבים מאוננים על התמונה (כמחמאה כמובן).
בחסות האנונימיות, תמונות רבות שמפורסמות בפורום הן של אנשים אחרים, כדרך להשפיל אקסיות וככלי לבריונות וירטואלית, אבל ברוב השרשורים הגברים והנשים מעלים תמונות אמיתיות (למגיבים, שבקיאים ברזי הרשת, יש כמובן דרכים לאמת את זה). נראה שאנשים שמבקשים שידרגו אותם מודעים לאופי האלים של המשחק ומפרסמים את התמונות מתוך רצון לספוג עלבונות. אשה צעירה פרסמה תמונה וכתבה: "עובר עלי יום מחורבן, אני שונאת את עצמי. תיכנסו בי". גם לפה זולגת הגזענות והאנטישמיות, כאשר תמונות של נשים כהות עור זוכות לשלל כינויים גזעניים, ונשים מתולתלות זוכות לרוב לתגובות כמו "יהודונית מסריחה נכניס אותך לתא גזים", בין אם הן אכן יהודיות או שסתם התברכו בשיער מקורזל.
I am so proud to be one of the Deplorables #Trump2016 pic.twitter.com/IFD1hfC60w
— Roger Stone (@RogerJStoneJr) 10 בספטמבר 2016
זה אולי מה שמבדיל את הנאצים של 4chan מנאצים בפלטפורמות אחרות באינטרנט, בעיקר בטוויטר שעד לאחרונה הראתה הרבה סבלנות כלפי מסרים מסוג הזה. אם בטוויטר חלק מהמשתמשים לא מפחדים להחשף בפניהם ומאדירים את שמו של היטלר באמצעות האשטאגים כמו #HDNW (Hitler Did Nothing Wrong) הנאצים של 4chan פחות מתמקדים בפולחן האישיות, הם יעדיפו להוציא זעם ולקטר על גורלם מאשר לתת רשימת עובדות אלטרנטיביות ש"מוכיחות" שהשואה היא שקר ציוני. הנאצים של טוויטר יטרילו פוליטיקאים ויפעלו כדי להוציא את אנטיפה מחוץ לחוק, אלו של 4chan ייצרו עליהם ממים, יעלו תמונות של בנות בלונדיניות עם קעקועי צלב קרס וילעגו ליהודיות מחומצנות שמנסות להסתיר את הטבע שלהן.
ישראלים קשוחים ויהודונים רכים
לאחר שיטוט בפורומים השונים, חזרתי לפורום הפוליטי בניסיון לפתוח דיון עם הנאצים החדשים. בתור צאצא לניצולי שואה, רציתי להבין עד כמה הם שומרים על עקרונות התנועה המקורית, והאם הם סתם משתמשים בכינוי הפרובוקטיבי ללא כוונה אמיתית. למיטב הבנתי, תנועת העליונות הלבנה בארה"ב מתמקדת בשנאת שחורים, מהגרים ובעיקר מוסלמים. הנחתי ששנאת הערבים, שמשותפת להם וללא מעט ישראלים, תגבר על האנטישמיות המסורתית.
מתוך ניסיון לפנות אליהם בשפה שלהם, פתחתי שרשור עם השאלה: "אני יהודי מישראל, תהיתי אם אתם הנאצים שונאים אותנו. אנחנו חזקים יותר מהנקבות האמריקאים, קשוחים יותר מול הטרור, ושונאים את האסלאם והערבים יותר מהאמריקאים והאירופאים הרכרוכיים. מי האויב האמיתי שלכם, יהודים ישראלים או ערבים?".
השאלה הובילה לעשרות כינויי גנאי, קריקטורות אנטישמיות, ותיאוריות קונספירציה על זקני ציון. אך למרות שכמעט כולם קראו לי יהודון (kike), רוב התגובות דווקא הביעו הערכה מסויגת לישראל ("אני לא נאצי, אני רק רוצה שכל המוסלמים והאפריקאים יעזבו את המדינה שלי, אז אני מבין אתכם"; "ישראלים די מגניבים, אבל יהודים אשכנזים הם חלאת המין האנושי"). המסר העיקרי היה: אתם לא האויב שלנו. אין לנו בעיה עם ישראלים, רק עם היהודים באמריקה, שיעופו לישראל מצדנו, רק שיעזבו אותנו. כמובן שהיו גם תלונות על כספי הסיוע והתמיכה האמריקאית בישראל ואיחולי מוות.
כיאה לאלטר אגו שלקחתי על עצמי, למי ששלח אותי להישרף באושוויץ השבתי באיומים וקללות ("בוא נראה אותך יא בתול פחדן"). רוח הקרב שלי מצאה חן בעיניהם ורבים התוודו שהם קצת מחבבים את הרוח הישראלית. כשאחד המגיבים ניסה לרכב על הגל האנטישמי ולהעלות את מצוקת הפלסטינים, שאר הפורום תקף אותו בלהט שהזכיר לי איפה אני נמצא – שנאת יהודים זה אולי התחביב שלהם, אבל שנאת ערבים ושחורים זאת התשוקה האמיתית.
רציתי ללמוד על האנשים מאחורי המגיבים האנונימיים, אבל הממשק של 4chan מקשה על יצירת קשר עם אנשים ספציפיים. אין אפשרות לפתוח צ'אט פרטי או לפנות באופן אישי למשתמשים, כל התגובות הן פומביות, והדרך ליצור קשר מחוץ לפורום היא לפרסם את הפרטים שלך בפורום הציבורי, שם כולם יכולים לראות אותם. הבעיה היא שהקהל מלא בהאקרים שעשויים לנקום בי ברגע שיגלו את המוצא שלי. הצטיידתי בחשבון מייל עם השם הפיקטיבי ran barkan (השם שונה לצורך הכתבה) ופתחתי שרשור חדש בו הצהרתי על כוונותיי האמיתיות. לצד תמונה של פסיכולוגית ערומה (כדי להשתלב) כתבתי: "ספרו לי את הסיפור שלכם! הי, אני בלוגר ישראלי, ואני סקרן לגבי לאנשים פה. אשמח לשמוע את הסיפור שלכם, מה הביא אתכם אל 4chan, רגע הגלולה האדומה שלכם, ומה אתם עושים ב meatspace (חלל הבשר – כינוי אינטרנטי לעולם האמיתי)".
הנסיון שלי לדבר בשפה שלהם זכה לתגובות לועגות כמו "מה זה meatspace? נשמע מחרמן", אך לאחר שהגבתי בתמונה של מערכת כוכבים בצורת פין, חל שינוי במאזן הכוחות והלעג שכך מעט. ההזדהות שלי כישראלי וחבר בתשקורת גררה כמובן מאות עלבונות אנטישמיים ("כולם צריכים לשחרר את שסתום הגז מדי פעם, לא ככה, שלמה?"). מגיב אחר העלה תמונה של היטלר עם הכיתוב "המשפחה היהודונית שלך תהפוך את התנור שלי לאדום". ומגיב ישראלי הטיח בו, "זה כיף להיות ישראלי פה, הדגל שלי לבדו גורם לתחת של הפאשיסטים להאדים". אבל בין מאות התגובות היו מי שענו לשאלה שלי בכנות.
בין המגיבים היו כאלה שעובדים בחברות היי טק, סטודנטים בקולג', מובטלים ותלמידי תיכון. רבים מספרים על הניסיונות הכושלים שלהם לשכנע אנשים מהעולם האמיתי בתיאוריות שפקחו את עיניהם. מגיב אחד אמר שאין לו בעיה עם שחורים, אבל יש לו בעיה כשהם מתנהגים כמו כושים מסריחים. מגיב בריטי אמר שהוא לא השתתף בהפגנות כי הוא עובד במקצוע משפטי ומפחד שזה יפגע בפרנסה, אבל שאם יבטלו את ברקזיט הוא יצטרף למחאה באופן פומבי ויצעד ברחובות.
מגיבים רבים תיארו את ההשתתפות בקהילה כהתמכרות - התמכרות לדעות קיצוניות, לתחושה שאתה מגלה אמת שנסתרת משאר האנשים, התמכרות לאמירות מזעזעות, ותחושה שהם שוקעים יותר ויותר עמוק לתוך התהום של 4chan, מקצינים עוד ועוד ככל שהזמן עובר – רוצים לחצות עוד גבול, ועוד אחר אחריו. או כמו שאחד מהמגיבים הפחות סימפטים כתב לי: "אני מקבל סיפוק מלהגיד דברים נוראיים באינטרנט. אני חושב שאני מכור. זה בטח לא בריא אבל זין על זה וזין עליך, יהודון כלבה".
למה אף אחת לא רוצה אותי?
בין התגובות המזלזלות, הסיפורים הכנים והמגילות הקונספירטיביות, תגובה אחת קצרה תפסה את עיני. מגיב ללא תמונה שמגיע מצרפת כתב משפט אחד: "הגעתי לפה אחרי שחברה שלי התאבדה". ביקשתי ממנו ליצור איתי קשר במייל שפתחתי במיוחד בשביל זה (ranbarkan92@gmail.com), הנאצים ההאקרים חגגו והכריזו שעשיתי את טעות חיי כששיתפתי את המייל הפרטי שלי ("חשבתי שיהודונים אמורים להיות חכמים"). אני כמובן הזמנתי אותם להיכנס בי (bring it on bitch) ותוך זמן קצר הם הכריזו שאיתרו אותי והעלו תמונות של בחור בשם רן ברקן (אני מתנצל מקרב ליבי רן ברקן האמיתי, מי שלא תהיה). המסר היה ברור: שיימינג הוא העונש למי שמעז לקחת את 4chan אל העולם האמיתי, אין יותר בזוי מלחשוף את עצמך באמת. בעצם, אולי נשים ויהודים בזויים מעט יותר.
לשמחתי, ההקרבה של רן ברקן נשאה פרי, הדגל הצרפתי שחברו התאבדה (כך הוא הזדהה) שלח לי מייל שהוא מוכן לדבר ופתח לנו צ'אט פרטי באתר אנונימי אחר. החשדות שלו שאני סוכן מוסד או לוחם סייבר ישראלי או פעיל הסברה יהודי, גרמו לו לגשת לשיחה בהססנות. כשהתעניינתי וביקשתי שיספר על עצמו, הוא התמקד במוצאו ובשורשיו הגזעיים (צרפתי ממוצא פולני) ובעמדות הפוליטיות שלו (השהות בפורום דווקא הפכה אותו לשמאלני יותר). מהתשובות הקצרות והנימה המונוטונית והעייפה שלו עלתה תחושה של אדם מדוכדך, שמציג פער גדול בין הרצון להיחשף והיכולת לחלוק את המחשבות שלו בשיחה של אחד מול אחד.
לאחר השיחה העגומה התחלתי לשים לב לאלמנט מרכזי וחוזר שחמק מעיני בתחילה – עצב עמוק ובדידות בלתי נסבלת. עוד ועוד שרשורים ותגובות נשאו איורים של פפה ממרר בבכי, לצד ציטוטים כמו: "אני חושב כל הזמן על התאבדות", "אני כל כך בודד שאני הולך למות", "למה אף אחת לא רוצה אותי", "אני כל כך מכוער והחיים מסריחים, שייגמר כבר". באופן מפתיע, לצד תגובות אכזריות, הצהרות הכאב זכו גם לתגובות מחבקות. לאנשים מסוימים (גברים לבנים בעיקר) 4chan הפך לסוג של קבוצת תמיכה. בתוך כל הטינופת הם מוצאים שם טיפת הזדהות מאנשים שעוברים דברים דומים, מקום מפלט מהעולם האמיתי והאלימות הסמויה שלו.
לרגע נראה היה שהמקום הפך למרחב תומך, עם תגובות מזדהות, ווידויים של החברים על הכיעור שלהם, ועל הסבל שהוא גורם להם. עד שפותחת השרשור החליטה להיעתר לבקשות והעלתה תמונה של עצמה, והאמת הנוראית התגלתה – היא בכלל לא מכוערת, בחורה נאה ומנומשת עם חיוך לבבי. המגיבים שינו את פניהם באופן מיידי, מבול של תגובות נזעמות הוטח בה. קללות, איחולי מוות ואיומים הופיעו בה אחר זה.
כל העלבונות ושנאת הנשים שנעדרו מתחילת השרשור חזרו בעוצמה ולהט קדוש, "זונה שמחפשת תשומת לב", "יהודיה מסריחה תעופי למשרפות" (הרי אם יש לך תלתלים את בטח יהודייה), "אני אאנוס אותך זונה בכיינית". העובדה שהיא לא באמת מכוערת, ואפילו יפה, פגעה במגיבים והרתיחה אותם. נראה היה שהם מרגישים נבגדים, שמישהי התחזתה להיות מכוערת ודחויה כמותם, כשלמעשה היא נורמלית לחלוטין.
מלכודת האמפתיה
כשנכנסים לעומק העניינים כבר מבינים כמה מנותקים רואים את עצמם חלק מהאנשים ב-4chan. שרשור אחד עם פפה מייבב נפתח כך: "אני רוצה להשיג חברה אלוהים אדירים למה זה כל כך קשה אני נכנס לטינדר, יוצא לבלות, עושה כושר זין שום דבר לא קורה למה העולם כל כך אכזרי אלוהים". בשרשור עם פפה מזיע בחרדה, נכתב: "בחורה חמודה בסביבות הגיל שלי באה לבית שלנו כאורחת. לא התקלחתי שלושה שבועות ואני נאלץ לתקשר איתה". בשרשור נוסף נכתב: "ההרגשה כשאתה בן 18, מעולם לא הייתה לך חברה, מעולם לא החזקת יד של בחורה, אף אחת לא חיבקה אותך כבר 4 שנים, ואין צורך לומר שמעולם לא התנשקת. מישהו אחר מכיר את ההרגשה המרסקת הזאת?". הרבה מגיבים אמרו לו שהוא רק בן 18 ושיתעשת, שהחיים קשים (בצירוף עלבונות וקללות כמובן). מגיב אחד כתב לו: "אני בן 33 ולא דיברתי פנים אל פנים עם בחורה שאינה מוכרת בחנות לפחות 10 שנים. בחורה לא נגעה בי כבר 16 שנה. KHV (ראשי תיבות של 'לא התנשקתי, לא החזקתי ידיים, בתול'). אתה תשרוד".
זה אולי נשמע מצחיק לדבר על הסבל של הגברים הלבנים, מה יותר פריבילגי מזה, כמה עוולות אמיתיות חווים מיעוטים נרדפים בארה"ב ובשאר העולם, מה זה לעומת כמה גזענים בכיינים שמרגישים קצת בודדים. אבל אנשי 4chan הם לא רק "הגברים הלבנים", הם בחור מדוכא שחברתו התאבדה, הם נער מתוסכל שעובר תקופה קשה, הם בחור צעיר שבילה את כל חייו מול המחשב והתעורר לגלות שהעולם האמיתי לא מחכה לו בזרועות פרושות.
שוב ושוב חוזרת התחושה שבין כל הפורנו, המנגה והגזענות, הרגש העיקרי ב-4chan הוא של בדידות תהומית. קצת כמו הקלישאה על אנשים מתנשאים שעושים את זה רק כי הם סובלים מחוסר בטחון קיצוני. 4chan זה המקום בו הם יכולים להוציא את כל החרא שלהם, את כל המרמור, הקנאה, השנאה העצמית, ושנאת האחר שמתלווה אליה. תחושת הנרדפות שמאפיינת את הנאצים של 4chan מגיעה מהבדידות הזאת, מאנשים שלא מצאו את מקומם בעולם, אז הם מאשימים את השחורים והיהודים בחיים המסכנים שלהם. זה כמובן כשלעצמו אינו מעניק להם חנינה, אחרי הכול גם אינספור ניתוחים של גרמניה לפני עליית הנאצים לשלטון מדברים על מדינה שבורה מלאה באנשים עניים שרק מחפשים את מי להאשים. במובן הזה, הנאצים של 4chan לא באמת שונים, רק שהצצה בפורומים מראה שהם לא בדיוק עונים על הסטראוטיפ על הארי החזק, השרירי והבלתי מנוצח שניסו חסידיו של היטלר לסגל לעצמם.
Little update here of what i have been up to pic.twitter.com/C1Bljh4p7t
— 口ひげの男 (@Millennial_Matt) 1 באוגוסט 2017
שיח הקורבנוּת שלהם מסוכן בדיוק מהסיבה הזו – אנחנו עוד עשויים להאמין להם, ולשכוח מי הקורבן האמיתי. כשהם קוראים את מציאות חייהם כהתעמרות ממושכת, ומאשימים מיעוטים בכל האופנים בהם החיים שלהם אינם נראים כפי שהיו רוצים, לרגעים קל להשתכנע. לרגע אתה מרגיש בקבוצת תמיכה של אנשים שלא הצליחו להתאקלם בעולם, שרק צריכים מקום לפרוק בו מה שלא יוכלו להגיד לאף אחד אחר, אולי כי אין למי. קבוצת התמיכה שלהם היא מזעזעת ומסוכנת, אבל היא עדיין מתפקדת כקבוצת תמיכה, בלי חשש להיחשף או להיפגע בשפה שלהם, עם ההומור שלהם, עם הטרוליות הפרובוקטיבית והדוחה שלהם, הם מצאו מקום בו הם יכולים לקלל, לבכות, לאונן ולדבר עם אדם אחר שאולי יבין לליבם. ההתמכרות שלהם לאמירות מזעזעות והכוח שהם מקבלים בלהוציא אנשים מדעתם ולפגוע בהם בעזרת כמה מילים שהקלידו כשישבו לבדם בחדר, הם אולי הדרך שלהם להחזיר את השליטה אליהם. מי שמרגיש שקוף ונשכח נהנה מהיכולת לגעת באנשים, לחדור את מסך האדישות, להשפיע עליהם, ליצור אינטראקציה אמיתית, גם אם היא שלילית באופייה.
זו מלכודת האמפתיה של 4chan. לצייר אותם כנערים מתוסכלים שמוצאים פורקן באנונימיות של האינטרנט וכנראה לא יפגעו באף אחד, חוטא למציאות. ארצות הברית כבר מכירה את זה: גם הרוצחים בטבח בתיכון קולמביין תוארו לא פעם כחנונים מתוסכלים, קורבנות לבריונות שמצאו נחמה במשחקי מחשב; גם הרוצח בוויריג'יינה טייק, לפי הסיפורים, היה בחור שתקן ומתוסכל שלא הצליח להשתלב וסבל מדיכאון. זה מה שכל כך מפחיד ומרתק בשיטוטים ב-4chan אתה לא באמת יודע אם מדובר בעורך דין מתוסכל שהבוס מתעלל בו ולא מצליח למצוא דייט וזו הדרך שלו להוציא אגרסיות, או בממשיך דרכו של ג'יימס אלכס פילדס הבן, הרוצח מפיגוע הדריסה בשארלוטסוויל. למזלם של הכותבים ב-4chan, הם מצאו את הפלטפורמה המושלמת כדי שאנחנו גם לא נוכל לדעת.