סליחה, אני חייבת לשאול, העניין ההוא עם הדגל - זה כאב?
"לא, להפך. זה היה אפילו נעים. מאז באמת מצאתי את ההנאה הקטנה שלי".
אריאל ברונז צוחק כשהוא משיב לשאלה. ברונז הוא אמן פרפורמנס, במאי, מחזאי, משורר, מורה למשחק ומהשבוע גם הבחור שקשר את עצמו לאנדרטת השואה בכיכר רבין - אבל לדברי הימים שלנו הוא נכנס כשדחף דגל לישבנו בוועידת ישראל לתרבות ב-2016, רגע לאחר הנאום של מירי רגב והסתלקותה מהמקום. וגם הוא יודע שזה כמו בבדיחה על הברנש שעשה סקס עם כבשה, "אבל רק פעם אחת": בשבילנו הוא תמיד יישאר זה עם הדגל ב, טוב, הבנתם.
"יום או יומיים אחרי המופע עם הדגל מישהו שאל אותי מה פשר המעשה והסברתי לו שיש כזה פתגם ברוסית - 'קח לך דגל לתחת'. המשפט הזה מתאר מצב שבו אתה מנסה בכל דרך אפשרית להבהיר נקודה והאחר מתנהג בחוסר גמישות ונעול על העמדה שלו, ואתה מבין - אין עם מי לדבר, אז לפחות שיהיה לו את הדגל. והאמירה שלי לקהל הייתה הפתגם הזה באופן מעשי".
אבל לא באמת חשבת על זה כשעשית את זה.
"אני לא יודע, אבל הפתגם הזה נמצא אצלי בדם".
כל מי שדיברתי איתו לפני הפגישה שלנו משוכנע שזה היה דגל ישראל. איך אתה מסביר את השיכחה הקולקטיבית של העובדה שזה היה בכלל דגל לבן?
"כל אחד מדמיין שם את הדגל שהוא הכי אוהב", עונה ברונז וצוחק.
משטרת ישראל מורידה בתדהמה
ביום ראשון השבוע, ה-27 בינואר, צוין יום השואה הבינלאומי. בשעת בוקר יצא ברונז מביתו שבשכונת התקווה בתל אביב ונסע לכיכר רבין, שם טיפס על האנדרטה לשואה ולתקומה של יגאל תומרקין, תלה מלמעלה שרשרת ברזל, ירד למטה, נעל את עצמו לשרשרת כך שגופו יהיה כמעט תלוי כשהוא עומד על קצות אצבעותיו – אתם מכירים את התנוחה אם צפיתם בסרט "12 שנים של עבדות" - ורק לאחר מכן פשט את בגדיו ונותר בתחתונים בלבד. המפתח למנעול נמסר לחברה צלמת שתיעדה הכל.
אישה שעברה במקום חשבה שמדובר בניסיון התאבדות. היא הזעיקה שוטרים. בווידאו שהעלה ברונז לרשת רואים אותו תלוי כמו בובת ראווה (או בובת מין, כפי שהוא מנסח את זה) כשחמישה שוטרים חסונים מנסים לחלץ אותו מהנעילה. ה"מחול ההומו ארוטי הזה" - רגלו של ברונז מונפת גבוה על כתפו של אחד השוטרים, הם נעים יחד איתו ועם תנועות גופו המתנדנד, כולם צמודים לאיש הארוך בתחתונים בצבע גוף - סחף את השוטרים שלא מרצונם לתוך הפרפורמנס שהוא מחאתו של ברונז על התייחסותה של ישראל לניצולי השואה, לשימוש בזכר השואה לצרכים פוליטיים ולהפיכתה של ישראל ל"קורבן תמידי".
בחקירתו במשטרה נשאל ברונז אם הוא שייך לארגון טרור. החוקר טען באוזניו שפגע ברגשות הזקנים והילדים שעברו בכיכר. למחרת האירוע הוא זומן שוב לחקירה; לדבריו החוקרת דווקא הבינה ללבו, אבל אמרה שהיא לא מסכימה עם האופן שבו ביטא את עצמו. כך או כך, החשד המרכזי היה שברונז התכוון שהשוטרים יהיו חלק מהמופע. הוא מכחיש.
בניגוד לסיפור עם הדגל, שבו הפעולה שהעלתה אותו לכותרות הייתה אלתור של רגע, הנעילה בכיכר רבין הייתה מתוכננת היטב. "היה לי חשוב שזה יהיה במונומנט היסטורי שמייצג את השואה", הוא מסביר את הבחירה בפסל של תומרקין. "נתליתי על האנדרטה כמו קישוט, כמו עגיל, כמו מה שהאנדרטה הפכה להיות: קישוט בכיכר רבין שאף אחד כבר לא יודע שהוא לזכר השואה והגבורה, שבעבר סימן את היציאה אל החופש. פעם הייתה שם זכוכית בין קורות הברזל, אחר כך החליפו אותה בפלסטיק ואחר כך גם זה עף. עכשיו זה פסל שאין לו תכלית או תוכן, ילדים מטפסים עליו, הומלסים משתינים עליו. כשבאתי לשם בלילה, מישהו ישן מתחתיו".
מדינת הלאום של הגזע היהודי
אנחנו מדברים בחדר החזרות של תיאטרון קליפה בתל אביב. על הרצפה שוכבת בובת מין לצד שתי מסיכות גוף של נשים עירומות. הדברים האלה הוזמנו בעלי אקספרס כדי לשמש אביזרי במה באחת ההצגות של ברונז. מסכת הגוף, הוא מספר, שוקלת עשרה קילו. "לא קל להיות בתוכה".
ברונז עובד עם זוגתו עידית הרמן, המנהלת האמנותית והמייסדת של התיאטרון, על הצגה בבימויו. קוראים לה "למבוגרים בלבד - סרט כחול, כחול לבן". כל השחקנים והשחקניות הם בני הגיל השלישי ואתר ההתרחשות הוא סט צילומים של סרט פורנו. ברונז מופיע בתפקיד הבמאי שעובד על המשחק של המשתתפים בקטעי העלילה שבין סצנות המין; ההצגה לא כוללת את הרגעים המיניים.
בין השחקנים של ברונז יש שני ניצולי שואה. אחד מהם מנגן בגיטרה ושר שירים באיטלקית. "הוא התחבא עם אבא שלו מתחת לנגרייה במשך כל שנות המלחמה, וגם אחרי שהיא הסתיימה", מספר עליו ברונז. "הם פשוט לא ידעו. הוא עלה לארץ והפך להיות נגר בעצמו".
נראה שאתה מרגיש קשר מיוחד לשואה, משהו מעבר לזיכרון הקולקטיבי.
"יכול להיות שאני פועל גם מתוך אשמה על זה שאין לי שום יכולת לעזור לניצולים. בתור דור שני אין לי שום קשר לשואה, לא גדלתי עליה ואין לי כלים למדוד את זה ולזכור את זה. אבל אני כן יכול לזכור את השואה בצורה שלי, ואני אומר - מה אם כל יום שואה הייתי עושה פעולה דומה? מה אם אחרים היו מציינים את יום השואה בנעילה ולא בעמידה בצפירה?".
אז כולנו היינו נתלים על העצים והפסלים?
"כן. או שאני אמשיך לנעול את עצמי עד גיל מופלג ואחרים יצטרפו", הוא צוחק.
יום לאחר הפרפורמנס השנוי במחלוקת בכיכר רבין מיהר הצל לפרסם פוסט כעוס נגד ברונז. הוא טען שהמעשה הוא השוואה בין ישראל לגרמניה הנאצית.
תגובתך לתגובתו?
"טוב, זה הדבר היחיד שאף אחד לא רוצה לשמוע. האמת. מן הסתם גם אני לא רוצה לשמוע אותה, אבל הצל די צודק בפרשנות שלו למה שעשיתי. יש הבדל בין גרמניה הנאצית לישראל, אבל אנחנו ממש לא רחוק מזה. אנחנו נמצאים במעמד היסטורי של עם כובש, והיותנו קורבנות רק לפני 70 שנה, כשקרתה אחת הקטסטרופות הגדולות, משמשת הצדקה לכיבוש".
אבל אתה מבין למה זאת השוואה שמקוממת הרבה מאוד אנשים. השואה הייתה אירוע חסר תקדים, שום דבר דומה לא קרה עד אז או מאז. בטח לא כאן בישראל.
"ברגע שאדם, מדינה או כל גוף אחר שם את עצמו במעמד של קורבן, הוא מסיים כל טענה או ביקורת כלפיו. ישראל הופכת את עצמה לקורבן וכך מחסלת כל אופוזיציה ומייצרת שלטון רודני שמבוסס על גזע".
היית יכול לנהל שיחה עם הצל?
"היה יכול להיות נחמד להכיר את מי שעומד מאחורי הצל".
אתה חושב שמשהו אחר מסתתר שם?
"אני לא ממהר לשפוט. כל אחד יש לו זכות לדעתו ולצורה שבה הוא מבטא אותה".
אולי תעשו פרפורמנס ביחד?
"הייתי שמח לעשות לו חקירה".
תסביר.
"יש לי עבודה שהיא מין שילוב בין חקירה ביטחונית, חקירה משטרתית וחקירה במעבר גבול. השילוב של שלושת הפורמטים יוצר מצב שאנשים מאוד נחשפים במהלך החקירות ונוצר קשר בלתי אמצעי בין החוקר לנחקר. כזה דבר הייתי רוצה לעשות עם הצל".
מי גבר לגעת בילדה בת 13 על כיסא גלגלים
ברונז עוסק ומתבטא לא מעט בנושא הטרדות מיניות. אחד הפרויקטים שהוא עובד עליהם נקרא MeTooMuch. "זאת עבודת מחול-פרפורמנס שהיא מופע חוויתי בשיתוף עם הקהל. זאת בעצם סדנה להטרדות מיניות. כל פעם אני מארח קורבן אחר ואנחנו משחזרים את הכוריאוגרפיה של ההטרדה המינית".
אחת המשתתפות היא לימור אשכנזי, אמנית נמוכת קומה שסובלת ממחלה גנטית נדירה שפגעה בצמיחה שלה. "לימור עברה בגיל 13 גם שבץ מוחי שגרם לה מוגבלות", מספר ברונז. "מאז היא על כיסא גלגלים. כשלמדה נהיגה, המורה שלה ניצל את המוגבלות שלה בזמן שהיא חגורה במושב. היא התלוננה עליו, הוא קיבל עבודות שירות, לא עשה אותן, נכנס לכלא. אחרי שיצא מהכלא הוא מת. אנחנו משחזרים את זה על הבמה".
איך הגעת לרעיון הזה?
"אני בעצמי עברתי דברים כאלה לא פעם. באחת הפעמים נזכרתי בגיל מאוחר יחסית: זה קרה כשהייתי ילד באשדוד, בן 10 או 11. איש אחד מכר אנציקלופדיה לילדים, הייתי לבד בבית, הוא סוג של הזמין את עצמו ואז הזמין אותי לשבת איתו על הספה. הוא פתח את האנציקלופדיה של הכוכבים, שני כרכים, אחד על הברכיים שלי ואחד על שלו, ותוך כדי שהוא מרחיק לכת עם הכוכבי בגלקסיה שלנו אני חש את היד שלו עליי. היד הנעלמה מה שנקרא".
ידעת להגיב?
"לא. הייתי בהלם".
אתה בוגר פנימייה. גם שם קרו דברים?
"דווקא בפנימייה היו חוויות מיניות מסעירות". והנה הוא שוב צוחק.
הילד שישן עם הזקנים
ברונז, 34, יליד אודסה, הוא בן יחיד שהיגר לישראל עם הוריו כשהיה בן שש. הוא לא קורא לזה עלייה.
המשפחה רצתה לחיות בתל אביב, בירת התרבות, אבל מישהו סיפר לאמא ואבא ברונז שבני ברק היא לא פחות מגניבה ובשנים הראשונות הם התגוררו בה. אמו חלתה בסרטן עוד באוקראינה, אך אובחנה רק בארץ ("וגם זה לקח זמן"). היא לא עבדה, ואביו – שכבר היה מעל גיל 50 - עבד בסיעוד קשישים 18 שעות ביום. שני ההורים עבדו בעבודה הקשה הזאת כל שנותיהם בישראל; אמו של ברונז כבר חצתה בעצמה את ה-70 והיא עדיין נאלצת לעבוד בסיעוד. הפנסיה של מי שלא עבד כל חייו בישראל קטנה מכדי להספיק לקיום בסיסי.
כנער נשלח לפנימייה דתית. היא הייתה כתובת טבעית לשכנים, פחות לברונז. "השכנים החרדים רצו לעזור לנו מן הסתם, אבל בשבילי התקופה הזאת מעורפלת", הוא נזכר. "אני בא מבית אתיאיסטי והייתי בהלם כל השלוש וחצי שנים של הפנימייה".
המשפחה עברה לאשדוד כשהיה בן עשרה. הוא מצא את עצמו ישן בסלון בין ארבעה קשישים - סבא וסבתא, אשתו של הסבא ואחות של סבתא, שהגיעו לישראל כמה שנים אחריהם. "היו חמש מיטות בסלון ואני ישנתי ביניהן", הוא מתאר את התמונה. הסבים והסבתא, משני הצדדים, ידעו תנאים גרועים יותר: הם ישבו בכלא בתקופת סטלין. סבא וסבתא מצד האב נכנסו לחמש שנים על מכירת עורות ליצור נעליים ("לא היו נעליים בכלל ואנשים היו הולכים לשוק וקונים סוליות. הם מכרו את העור בצורה לא חוקית מתחת למכנסיים ולבגדים"). סבו של ברונז מצד אמו סיפר בדיחה שלעגה לקומוניסטים, מישהו הלשין עליו והוא נכנס לכלא לעשר שנים. הוא שוחרר רק עם מותו של סטלין.
בגיל 16 גורש ברונז מביתו כי אביו חשד שגנב כסף ("אני לא"). ברונז הצליח לסיים את התיכון והתגייס לצה"ל, שם שירת בתפקיד מסווג. לאחר השחרור הסתובב בתל אביב, לא מכיר אף אחד, ישן על ספסלים, בחוף הים, עדיין לא בקשר עם הוריו.
בשלב הזה נרשם ללימודי משחק בבית הספר של יורם לוינשטיין, ובמהרה הפך לדמות מוכרת. מחזה שכתב עוד בהיותו תלמיד, "הדייר חיימוביץ'", הפך להצגה שהוזמנה לבמות שונות ברחבי העולם. השנה קיבל את פרס רוזנבלום המוענק על ידי עיריית תל אביב ליוצרים בתחום הבמה. "הוא מוכשר מאוד, אני תמיד סקרן לדעת על מה הוא עובד", מעיד עליו רועי חן, הדרמטורג של תיאטרון גשר.
הפער בין ברונז האמן לאריאל האדם מורגש לאורך הריאיון כולו. שרת התרבות מירי רגב המליצה להגיש נגדו תלונה במשטרה בגין עבירה על חוק הדגל, לבן או לא לבן; ביום השואה הבינלאומי לפני שנתיים נעל את עצמו במשרדה של יו"ר קרן הרווחה לניצולי שואה; בשנה שעברה נעל את עצמו למנורה, פסלו של ניצול השואה בנו אלקן שניצב מול הכנסת. על כל הפעולות הללו נפתחו לו תיקים במשטרה. ברונז אומר שהוא שכח לבדוק מה קורה איתם, כי הוא עסוק בעשרה פרויקטים במקביל - משחק, כותב, מביים ומלמד.
אתה מגדיר את עצמך אמן פוליטי?
"לא. מעצבן אותי כשמזמינים אותי לדיון על אמנות פוליטית או אמנות על הסכסוך ואני יושב בפאנל עם אנשים שמדברים על המחיר שהם נאלצים לשלם כי הם אמנים פוליטיים. זה נראה לי מגוחך בטירוף. אני פשוט חי פה וזאת המציאות כאן. אם הייתי חי במקום אחר, אז העבודות שלי היו עוסקות כנראה בדברים אחרים".
ובא לך להיות במקום אחר?
"מאוד בא לי. אני עובד על זה, כל מקום אחר. לא לעזוב לחלוטין, אבל אני רוצה לנדוד. יהודי, טוב לו וחשוב לו לנדוד".
בכל זאת, העבודות שבגללן הצל מכיר אותך הן עבודות פוליטיות.
"אולי, אבל לא הייתה לי שום מודעות פוליטית עד גיל מאוחר. זה התחיל בצבא, שם נפלה לי הלסת כמה פעמים, וזה המשיך אחרי השחרור כשהייתי בלי בית. ממעמד של מהגר ירדתי למעמד הכי נמוך, של פליט. והפליטות הזאת יש בה חופש שאין לפטריוט הגדול ביותר. לאנשים עם רשת ביטחון ואידיאולוגיה מובנית אין את החופש הזה".
ואתה עדיין חש ככה? פליט, מהגר?
"כן, זה חלק ממני. אני חושב שכל מהגר מרגיש ככה. המציאות שלו נתלשה ונהייתה פתאום מציאות אחרת. זה הכתיב את מהלך חיי, הרי אם הייתי נשאר באודסה הייתי בטח גומר לא טוב. או קרימינל או נרקומן או שתיין. זה מה שקרה לכל מי שנשאר".
איך לאכול זכוכית בצעד אחד פשוט
אחד מאמני הפרפורמנס המוכרים בעולם הוא פטר פובלנסקי הרוסי, בן גילו של ברונז. האמן, מתנגד המשטר של פוטין, תפר את שפתיו כמחאה על מעצרן של בנות להקת פוסי ריוט, מסמר את אשכיו למרצפות האבן של הכיכר האדומה ופעם חתך את אוזנו בסכין. ברונז אומר שהוא מאוד מושפע ממנו.
גם לך היו רעיונות קיצוניים שגנזת?
"היו כאלה שהחלטתי לא לעשות כי לא רציתי להגיע לכלא. רציתי למשל לבחון את החופש של השפה הערבית בתוך מרחבים ציבוריים דוברי עברית".
באיזה אופן?
"לצעוק במסעדה 'אללה אכבר'".
זה יכול להיות מאוד מסוכן.
"מאוד, ולא אעשה משהו שעלול לפגוע בעצמי או במישהו אחר. היה לי גם רעיון לעלות על הבמה בתיאטרון הקמארי בטקס ממלכתי של יום השואה ולחרוט על היד שלי את מספר תעודת הזהות של אבא שלי. כבר קראתי איך לחתוך את עצמי בצורה כזאת שלא גורמת נזק. נכנסתי לקאמרי, עשיתי ממש סיבוב לראות איך אני יכול לעשות את זה. חשבתי גם לניילן את עצמי לסוס של מאיר דיזנגוף בשדרות רוטשילד, הפסל שעומד שם מול המקום שבו הכריזו על עצמאות. אבל בסופו של דבר הרעיונות נפסלו כי לא היו מדויקים או טובים מספיק".
להכאיב לעצמך, לפצוע את עצמך למען רעיון - זה משהו שעשית בעבר?
"יש לי מופע שחתכתי בו את עצמי. רוצה לראות את הצלקות? במופע אני מנפץ זכוכית ואחר כך זוחל על הרצפה ואוסף את השברים בפה. את זה ידעתי לעשות בלי להיפצע. כשחתכתי את עצמי זה היה אלתור. הקהל מחא כפיים".
מה זה אומר עליו?
"זה אומר עליו הרבה".
לא דברים טובים.
"לא".
מה הייתה רוצה שיקרה?
"לא ציפיתי לכלום".
מה יכול היה לקרות שהיה אומר משהו טוב על הקהל?
"אם מישהו היה עוצר אותי".
אבל בפעם הבאה שישקיע בתחתונים
השעה ארבע וכל השחקנים הגיעו. גם ננסי שניידר - מעצבת, שחקנית ואחת הטרנסג'נדריות הראשונות בישראל. היא מלווה בפודל שמשתתף לא רק בחזרות אלא גם לוקח חלק בהצגה.
"מה חשבתן על המופע של אריאל ביום ראשון?" אני שואלת את השחקניות.
"היה לי מאוד קשה עם זה שהיה לו קר, מאוד דאגתי לו", אומרת אחת מהן.
"לי לא התאימו התחתונים שהוא לבש. אם כבר אז כבר, היה בוחר תחתונים משהו משהו", אומרת אחרת ועושה תנועות סביב מותניה.
"אנחנו תמיד מאחוריו", אומרת שלישית.
"דגל בתחת? קטן עליי", אומרת דורותה ביאליס, שחקנית, כשאני שואלת אם הכירה את הסיפור לפני שהגיע להיבחן להצגה. "בשנות ה-70 השמידו עבודה שלי במוזיאון חיפה כי הייתה פוליטית. ותראי אותו, איזה איש, כמה עדינות, כמה אהבה שהוא עוטף בה את כולנו, כמה סבלנות. זה פער תהומי, איך שהוא נתפס בחוץ ואיך שהוא באמת. אני עוד אתאהב בך וזה יהיה הסוף!", היא צועקת לברונז.