החורף שוב פורש עלינו את לחיו הלבנה, ואתר החרמון מתמלא שלג כמו סל כביסה בפנימייה. ושוב חוזר המראה המוכר: מכל עבר צצים מבקרים ישראלים, ומפסלים בזהב-השמיים הלבן אנשי שלג נאים, נישאים לתלפיות ומצטחקים בחיוך זרדיהם כתינוק המצטחק על חיק דודתו. וכמו בכל שנה, לבושתנו, אנשי השלג כולם - לבנים.
לפעמים נדמה שהגזענות כבר תמה, שאנו חיים בעידן של שיוויון מתוק, ואז מגיחות תופעות כגון אלה וזוקפות את ראשיהן הכעורים כלטאות קמוטות מעל העשב, מזכירות לנו שהגזענות עודנה מפעמת בלבבותינו. האם אי פעם עצרתם כדי לשאול, מדוע אתם מתעקשים לבנות אנשי שלג לבני עור דווקא? למה המזרחים מודרים כל השנים הללו מהעולם הקסום של פיסול דמויות בשלג? למה ילד תימני מלא תקווה וזך עיניים לעולם לא יזכה לשזוף את מבטו הנוגה בבובת שלג בדמותו?
קבלת האחר-מוֹן?
ככל הנראה החברה הישראלית עדיין מסרבת להכיל את נוכחותו של איש שלג מזרחי. היא מאויימת מפניו, חוששת שמא כאותו מג-חורף מיתולוגי מן האגדות, יטיל מזרחי-השלג את כשפיו המצמיתים על שגרת יומה ויעקור מתוכה כל אות חיים. היא מעדיפה להכחיש את קיומו ואת כוחו, כאומרת: "לך לך, איש שלג מזרחי! אין אנו רוצים בך בחברה המתוקנת והצחורה שלנו! לעולם לא תהיה אחד מאיתנו".
כך, באכזריות, הודפים אנו את אחינו כהי העור אל מחוץ לחיינו. מבקשים להכיר לצאצאינו עולם גזעני, שבו ילד אשכנזי יכול להיות כל דבר שיחפוץ: נשיא, מהנדס או איש שלג, ואילו בפני הילד המזרחי פתוחות רק שתי האפשרויות הראשונות. האם זה מפני שהשלג מתקשר במחשבתנו לשלטון (שלטון=שלגון), וכאשר אנו מדירים את המזרחיםמעולם אנשי השלג אנו מרחיקים אותם גם ממוקדי הכוח של חיינו?
הביטו בכל אנשי השלג בתמונות המפוזרות בכתבה כפתיתית קונפטי על כלת מצוות ביישנית: כולם חובשים לראשם סיר בתור כובע, או כובע של ממש, כולם עטופים צעיף, חלקם מעשנים מקטרת. האם סבורים אנו כי מזרחי אינו מסוגל לעשן מקטרת? או ללבוש צעיף? אם נענוד סיר לראשו של יוצא עדות המזרח, כלום לא ייראה בעיני כל כאדם החובש כובע לכל דבר?
מה שלא הורג מחשל-ג
השנה 2019, ועדיין אנו מקבלים כמובנת מאליה את העובדה שאין כאן ולו איש שלג מזרחי אחד לרפואה. גם לא אתיופי. גם לא נכה. פה ושם יימצא מי שיבנה דווקא אשת שלג, אך גם אז - תהיה זו תמיד אשת שלג מלידה, לעולם לא אשת שלג טרנסית חלילה, או אשת שלג נקבה בעל פרפורמנס של גבר. וכמובן, עורה של הדמות יישאר תמיד לבן, כסוכר בזוק על פני דייסת אורז, מבהיקה בלובנה כמטפחתו של טבח.
אין מדובר בצירוף מקרים כי אם באסטרטגיה מכוונת: אם תציצו בספרי הלימוד, תמצאו רק איורים של אנשי שלג אשכנזים. על שערי העיתונים בחורף יתנוססו תמיד תצלומים של אנשי שלג צחים ובהירים להפליא. אפילו אתר החרמון בחר להנציח את הגבר האשכנזי, הסטרייטי, בתור סמלו הרשמי, ובנה איש שלג לבן בכניסה למתחמו. ובל נשכח כי הסרט "לשבור את הקרח" זכה בישראל להצלחה מסחררת לפני מספר שנים, אך ורק בשל העובדה שכיכב בו איש שלג לבן.
הגזענות היא פרי מב-איש-שלג
אך טרם קמלה התקווה בקרקעית נפשי המשתאה. התיקון בוא יבוא, והוא בידינו. ראשיתו בזעקה, שאותה אני זועקת כעת, לפקוח את עיני הסומים לעוולות הייצוג החסר של אחינו מהקצה ההפוך למערב. בהמשך עוד יטפטף אט אט השינוי, כשיני הקרח המפשיר בקצב השמש ומטפטף את גאולתו על האדמה הצמאה. עלינו רק לפרוץ מתוך הכלא הגזעני שטווינו לעצמנו מחוטי הדעות הקדומות, לחבוש לראשנו את סיר ההקשבה בתור כובע, וללמד את עצמנו שאיש השלג הוא לא רק מי שדומה לי, איש השלג הוא גם אתה, ואת, והם. ואנחנו. או אז נפרוץ את מסך ה"קרח" שמפריד בינינו לזולתנו. כי השלג אולי קר, אך לבנו חם הוא, חם כמרק האהבה.
הכותבת היא ענת שזר, יוצרת וסוציולוגית