החברה הישראלית מורכבת משלל גוונים וקהילות: מזרחים, אשכנזים, יהודים, ערבים, דתיים וחילונים, סטרייטים ולהט"בים. הרחק בתחתית הסולם החברתי, נמצאות הציפורים. האזרח הישראלי מעדיף להמעיט בהתייחסותו לציפור הממוצעת, ובמקרה הגרוע - להתעלם ממנה כליל. איך זה מרגיש, לחיות כך? הרחק מהחברה האנושית, על עץ או עמוד, ולדעת שאיש אינו סופר אותך?
קשה להבין מה עובר על ציפור ממוצעת בישראל, אולם החלטנו לנסות להבין גם את הצד שלה. ביקשנו מכתבנו, נועם, לחיות בתור ציפור במשך שבוע. הוא חזר עם כמה תובנות חשובות על החברה שלנו, והעיקרית שבהן היא זאת: להיות ציפור זה לא דומה בשום אופן ללהיות אדם. זהו סיפורו.
היום הראשון: כך הפכתי לציפור
כשביקשו ממני במערכת להתנסות בחייה של ציפור בישראל למשך שבוע, חששתי מעט. האם זה לא מתנשא מצדי, להתיימר להבין את קשייה? איך אצליח לחדור אל עולמם של הציפורים? ומה אם יעלו עליי, והכיסוי שלי ייחשף?
אולם הספקות נגוזו במהרה. סופקה לי תחפושת מקצועית של ציפור, ולאחר שסקרתי את עצמי במראה התקשיתי להאמין למראה עיניי: נראיתי כציפור לכל דבר. אפילו כובע עם מקור מבד נחבש לראשי. בעודי מביט בדמותי החדשה, השתלטה עליי תחושה צלולה של ודאות, והרגשתי שאני אכן ציפור. כך נכנסתי ל"נעליהן", אם תרצו, או יותר נכון, ל"רגליהן" (כי ציפורים אינן נועלות נעליים) של הציפורים.
השלב הבא היה לקבוע את משכני על ענפי העץ, שכן כך נוהגות רוב הציפורים. צוות מכבי אש התנדבו לסייע, והעמידו לרשותי סולם ארוך, וכך טיפסתי אל ראשו של עץ דקל גבוה. שם התיישבתי על ענף, מתחתי את הכנפיים שחוברו אל ידיי, והכרזתי: צוויץ!
כך, ללא גינוני טקס, התחלתי את יומי הראשון כציפור לכל דבר.
היום השני: האם אני מסוגל לעוף?
התעוררתי בשעת בוקר מוקדמת, לקול ציוץ הציפורים. או שמא עליי לומר - קול ציוץ אחיי? החלטתי לצייץ גם אני, כמו שאר הציפורים, ולא להפסיק עד שגם הן יפסיקו. לצערי הפרוצדורה נמשכה שלוש שעות וארבעים דקות, ובסיומה הייתי מותש.
ציפורים מרבות לעוף. איננו יודעים מדוע הן עושות זאת, אבל כעת, כשאני אחד מהן, הגיע הזמן לברר. התבוננתי בציפור אחת מרימה את כנפיה ועוזבת את העץ בטיסה. הרמתי אף אני את כנפיי. כיצד יהיה זה, לעוף בפעם הראשונה? מה אחוש? כיצד ארגיש? האם זו חווייה מרוממת נפש, עצובה ואולי סתמית? כעת אגלה.
אולם החווייה לא צלחה כמתוכנן. כבר בשנייה הראשונה של מעופי התגלגלתי מהעץ ופתחתי את הראש על הברזלים שליד הכביש. מישהו הזמין אמבולנס ולקחו אותו לאיכילוב.
היום השלישי: באשפוז באיכילוב
אמנם עדיין נשארתי בדמות, אבל ביליתי את היום כולו באיכילוב, כך שאין הרבה מה לספר.
היום הרביעי: עדיין באיכילוב
היום החמישי: עדיין באיכילוב
היום השישי: עדיין באיכילוב
היום השביעי: עדיין באיכילוב, כנראה לעוד הרבה זמן, כרתו לי את שתי הרגליים
סיכום החוויה
קוהלת אמר: "אל תשפוט אדם לפני שהלכת מייל בנעליו". לפעמים קשה לנו להבין את האחר, לראות את העולם מנקודת מבטו, קל לנו יותר להתעלם. מדי יום אנו רואים ציפורים ולא מקדישים להן מחשבה, אך איך זה בעצם להיות במקומן? האם נוכל להבין אותן קצת יותר, אם נחיה כמוהן למשך שבוע אחד? מניסיוני, ממש לא. להיות ציפור זה שונה מאוד מלהיות אדם. וזה, אולי, הדבר החשוב ביותר שלמדתי בחוויה הזאת. איך אומרים? "ציפור? לא תודה!"