"אנשים שרואים סדרות בבינג' מונעים מפחדים"

"הי".

 

"שאלה מעניינת. האמת שהמחקר שלי בכללותו מתבסס על ראיונות עם אנשים. רוב מוחלט של האנשים איתם דיברתי נולדו בצפון אמריקה ורק עכשיו אני מתחיל לשוחח גם עם אנשים ממדינות אחרות. אני מאמין שלטכנולוגיה והמידה בה היא מוטמעת באותן מדינות יש תפקיד משמעותי בכמות האנשים שמעדיפים לצרוך את הסדרות שלהם בבינג׳. אם למדינה אין תקשורת של אינטרנט בפס רחב, סביר להניח שכמות הצופים בבינג׳ תהיה נמוכה. מצד שני, משיחות שהיו לי עם אנשים שנולדו בדרום קוריאה הם סיפרו לי שאופי הסדרות בהן הם צפו עודד אותם גם כן לצפות בבינג'".

 

 

״אין ספק שכל תעשיית הטלוויזיה השתנתה מאז שצפיית הבינג' הפכה לתופעה כל כך רחבה. אחד הגורמים שאנשים מציינים כסיבה לבינג' הוא מה שאני קורא לו 'חווית צפייה מועצמת'. צפיית הבינג' מאפשרת לצופה לחוות התרגשות הרבה יותר משמעותית מאשר צפייה חד-שבועית רגילה. ולגבי היוצרים, אם בעבר הם היו צריכים להשתמש בקליף-האנגרס כדי להביא את הצופים לצפות שוב בשבוע הבא - למשל, לתלות את באטמן תלוי בין שמיים וארץ כשקרן לייזר מאיימת על חייו - היום הצורך לסיים את הפרקים בשיא דרמטי הוא משמעותי רק כדי לגרום לצופים ללחוץ פליי על הפרק הבא".

 

 

"זאת תובנה מעניינת. המחקר מראה כי הסיכויים שהצופה ירצה לעשות צפיית בינג' בסדרה מסוימת קשורים באופן ישיר במידת הקשב שהוא נותן לאותה סדרה. לדוגמה, סדרות כמו 'stranger things' עובדות על הצופה בכל כך הרבה ממדים עד שהוא ממש מוצא את עצמו נשאב פנימה. אם זאת המוזיקה, הרפרנס לסרטים קודמים מהז'אנר או העיצוב האמנותי של הסדרה - הכל נוצר כדי להכניס את הצופה לעולם שיהיה לו קשה להתנתק ממנו. בסדרות אחרות, אם זה קומדיות בנות חצי שעה או דרמות מקצועיות כמו "האנטומיה של גריי" ו-"CSI"ׂ, אנחנו מקבלים סיפור שלם בפרק ויוצאים בתחושה של קתרזיס שלא מחייבת אותנו לצפות בפרק נוסף כדי להשיג פורקן. למדתי שאנשים שצופים בקומדיות בסוף יום העבודה מחפשים לחזק יותר תחושות של 'רגיעה' או 'נוסטלגיה'. שים לב שבסדרות כמו 'הסמויה' או 'אבודים', למשל, מידת החשיבות שניתנת לכל מילה של אחת הדמויות לצורך הבנת הנרטיב היא גדולה מאוד - דבר שקשה לומר על הסיטקום הממוצע".

 

 

"'הסמויה' היא מקרה מבחן מעניין למדי. אם אתה זוכר, כאשר הסדרה שודרה במקור ב-HBO בתחילת שנות האלפיים היא לא נחשבה לסיפור הצלחה גדול במיוחד. מספר שנים מאוחר יותר, כאשר אנשים התחילו לשמוע על הסדרה מפה לאוזן, היא כבר הייתה זמינה לצפייה בכל מיני שירותי VOD, ואז אנשים כבר הבינו את הגאונות שלה וראו עונות שלמות בבת אחת. בעצם, עבור רוב האנשים חוויית הבינג' הראשונה שלהם הייתה דרך השלמת צפייה בסדרות. זה לא שמישהו החליט יום אחד שהוא חייב לראות סדרה שלמה תוך יממה, בגלל היצע הסדרות הדי מטורף שקיים היום, הרבה סדרות נהדרות עברו מתחת לרדאר של צופים רבים והם התחילו להשלים את הפערים. עד 2012, אז כתב של ה'ניו יורק טיימס' נתן לתופעה את השם המתחכם הזה, צופים עשו בינג' על סדרות בלי לדעת שהם עושים את זה בכלל. כשאני מראיין אנשים ומבקש מהם לספר על הפעם הראשונה שלהם הם לרוב מזכירים צפייה רציפה בעונות שלמות בקלטות VHS או DVD לפני הרבה שנים".

 

• איך "בטיפול" שינתה את הטלוויזיה ולמה מזרחים כועסים על "זגורי אימפריה"? ראיון עם ד"ר לטלוויזיה

 

 

"אם נסתכל על זה אפילו במובן הסמנטי אפשר לראות שבמרוצת שנות האלפיים ההתייחסות לבינג' בכתבות במגזינים שעוסקים בתחום השתנתה משם עצם לפעולה, מה שמלמד על כך שבינג' הפכה לפעולה בלתי נפרדת מחייו של צופה הטלוויזיה. דבר נוסף ששמתי לב אליו משיחות עם צופים הוא תחושת החרטה - הרבה אנשים מתלוננים בפני על כך שהם לא עמדו בפיתוי וראו סדרה בבינג' עד שהם נשארו בלי שום פרק לצפות בו. אפשר לשמוע את החרטה בקולם".

 

 

"לגמרי. המחקר גם מראה שאנשים שצפו בסדרה בצורה המסורתית של פרק בשבוע הרבה יותר בקיאים בפרטים קטנים שקורים לדמויות וזוכרים את הסדרה טוב יותר, לעומת צופי בינג' שהרבה פעמים שוכחים את הפרטים הקטנים בגלל חוויית הצפייה המועצמת. בעצם, אתה צריך להתעלם מפיסות המידע הקטנות כדי להבין טוב יותר את הנרטיב הרחב".

 

 

"האמת היא שהחשיבות של החיים שמחוץ למסך מאוד דומיננטית בכל מה שקשור בבינג'. שני פחדים מהותיים מובילים אנשים שצורכים סדרות בבינג'. הראשון - להגיע לעבודה כשכולם סביבך כבר ראו את הפרק שכולם מדברים עליו ואז אתה נשאר בחוץ ולא מעודכן במה שנקרא 'שיחת הברזייה'. והשני  - הפחד מספוילרים. אנשים חיים בחשש מתמיד שמישהו סביבם כבר ראה את הסדרה ויספר להם אם ג'ון סנואו חי או מת. אלה בעצם שני צדדים של אותו הפחד. אחת המוטיבציות העיקריות לצפיית בינג' היא חשש אמיתי שקיים אצל צופים מכניסה לאינטרנט ביום שאחרי שידור הפרק ולקבל ספוילר ענק ישר לפיד שלך".