הי מירה.
"הי".
בשבוע שעבר העלית את הקליפ לשיר "חשוב על זולתך" שאת מילותיו כתב המשורר מחמוד דרוויש. היום כל ביצוע לשיר של דרוויש נתפס כבחירה פוליטית.
"האמת שהבחירה להקליט שיר של דרוויש הגיעה אחרי כל סערת מירי רגב והמחאה נגד גלי צה"ל והתכנית שהוקדשה לשיריו. כמובן שזכותה של מירי רגב לא לאהוב את שיריו, אבל מעבר להתלהמות נגד התחנה החלה גם הרבה הסתה: חברי כנסת קראו לדרוויש טרוריסט, ליברמן הגדיל לעשות והשווה אותו להיטלר. צריך לזכור שמדובר פה בסף הכל באיש של מילים, איש שמעולם לא רצח אף אחד. אז אחרי שהלכתי והקלטתי את השיר הרגשתי שזה לא מספיק ואני רוצה לעשות לו גם וידאו. בהתאם לרוח הזמן השקתי קמפיין מימון המונים, באתי עם בקשה צנועה של 10,000 ש"ח, סכום שידעתי שלא מתקרב לכסות את כל ההוצאות של הקליפ. אבל קיבלתי שוק של ממש - תוך חמש שעות השגנו את כל הסכום שקיבלנו".
אולי השירים שלו פחות שנויים במחלוקת ממה שניתן לחשוב.
"עוד משהו שנורא הפתיע אותי היה שהנחתי שבגלל כל המתיחות והדיבור השלילי על דרוויש, התמיכה לקליפ תגיע דווקא מהקהל הערבי, אבל בעצם הרוב הגדול של התמיכה הגיע מהציבור היהודי. אני לקחתי את זה כמסר של 'קומי, תעבדי על הפרויקט הזה'. בסופו של דבר הצלחתי לגייס סכום של יותר מפי שלושה מזה שביקשנו בתחילה. זה מסר מדהים בעיניי".
בשונה מהשיר "תרשום, אני ערבי" שציטט תאמר נפאר בטקס פרסי אופיר, "חשוב על זולתך" הוא טקסט הרבה יותר מפויס.
"דבר ראשון, מדובר בשיר היחיד שלו שנכנס לתכנית הלימודים, ואז גם הוא נגנז. זה טקסט שדואג לעשוקים באשר הם. אם תשים לב, כאשר אני מדברת בווידאו על האנשים שאין להם איפה לישון יש תמונה של הומלס ששוכב על ספסל בשדרות רוטשילד. אני לא מדברת רק על פלסטינים, אני מדברת גם אריתראים וסודנים שמחפשים מקלט, על פליטים סורים שבורחים על חייהם, רציתי להכניס כמה שיותר אוכלוסיות. הבחירה להכניס את מילות השיר לקליפ עצמו נבעו מכך שרציתי שאנשים יבינו על מה הוא מדבר. בגלל שהשיר הוא בערבית והטקסט באנגלית, הניואנסים של התזמון שלהם יחד היו מאתגרים מאוד. שני היוצרים שעבדו עליו, רויטל אלקיים ודוריאן נתן, היו צריכים להתמודד עם משימה כמעט בלתי אפשרית. אל התרגום האנגלי של השיר הגעתי דרך האינטרנט ולצערי לא הצלחתי למצוא את המקור שלו כך שאני לא יודעת למי מגיע הקרדיט".
הפניה בצורה אוניברסלית לקהל זר אומרת שאת לא מאמינה שיסכימו להקשיב לך בתוך ישראל ולכן את מעדיפה לפנות החוצה?
"אתה יודע, הרבה פעמים שואלים אותי 'מירה, מי הקהל שלך?'. אז לפעמים אני פשוט נכנסת לסטטיסטיקה של האתר שלי ושל הפייסבוק ובודקת מאיפה מגיעים האנשים. אני רואה אנשים מקהיר ומאמסטרדם, מניו יורק ומהודו. כנראה שהמוזיקה מדברת לאנשים בכל מקום. בכל פעם שמבקשים ממני להגיד למי אני שייכת, אני עונה: אני שייכת אליך באותה מידה שאני שייכת לאמא שלי. כולנו חיים באותה מדינה, אנחנו צורכים את אותו האוויר וחיים על אותו כדור הארץ ושותים את אותם המים. תבין, שנינו עשויים -60% מים, אנחנו אותו הדבר. בהמשך האנושות המציאה קטגוריות כמו דת ומדינה ואז נהיינו לאומניים. אפשר לחשוב שהמדינה זה משהו שירד למעלה מאלוהים - מדינה היא משהו שאנחנו המצאנו. אני אמשיך לספר את הסיפור הזה למרות שהוא מורכב מדי כדי לספק סאונד בייטס או מתאים ל-140 תווים בטוויטר. העולם אוהב מסרים שטוחים ופשטניים ואני לא יודעת לדבר בסלוגנים".
אז את בעצם מקשה על עצמך במודע.
"ההתמודדות שלי היא יותר מורכבת. בעולם, למשל, היה לי יותר קל אם הייתי מסירה את המילה 'ישראל' מקורות החיים שלי. פשוט אומרת שבאתי מכפר פלסטיני בצפון וזהו. היה לי יותר פשוט אם הייתי משמיטה שיתופי פעולה עם אמנים ישראלים, משמיטה את הייצוג של מדינת ישראל באירוויזיון. אם הייתי מתנהגת ככה, ההצלחה בחו"ל הייתה באה בקלות רבה יותר. במקום זה, אני התעקשתי ועדיין מתעקשת לספר את הסיפור שקיים במציאות, לא לנסות ולברוא כל מיני סיפורי אגדות כדי לשפר לעצמי את הקריירה. אני ערבייה במדינת היהודים. כן, יש לנו בעיות אבל אנחנו חיים ביחד ואני גם מקווה שנצליח למצוא דרך לעשות את זה בלי לרצוח אחד את השני. אני לא מוכנה לשנות את הסיפור שלי בשביל למצוא חן בעיניי אף אחד. באותה מידה בה אי אפשר להוריד גוונים מהזהות שלי, אי אפשר לצאת פתאום נגד התרבות הערבית בכללותה. כמו בכל חברה, גם בחברה הפלסטינית אין מקשה אחת, עם דעה אחת והסתכלות אחת על העולם. אנחנו מתווכחים בינינו באותה עוצמה ובאותה אגרסיביות בה מתווכחים בכל חברה אחרת".
מבחינה מוזיקלית נראה שבתקופה האחרונה יש הרבה יותר פתיחות בציבור הישראלי למוזיקה הערבית ואפילו למוזיקה עם אלמנטים ערביים. את חושבת שהשינוי הזה הוא חלק משינוי רחב יותר?
"אני מרגישה שיש חזרה של אנשים לשורשים שלהם, הרי חלק גדול מהיהודים שחיים פה באו מאיזושהי מדינת ערב והרבה שנים התכחשו לתרבות שלהם כי היה קונצנזוס כלשהו שהיא נחותה. הלגיטימציה שהמוזיקה הערבית קיבלה להישמע כמעט בכל משק בית היא מדהימה. פתאום זה נהיה קוּל להקשיב לאום כולתום או לעבדל ווהאב, זה רק מראה שאנשים שוב מרשים לעצמם להתחבר למקום האמיתי שלהם. אני חושבת שאין דבר נורא יותר שאדם יכול לעשות לעצמו מאשר הכחשת העצמי. אתה לא יכול להתכחש למקום שממנו באת ולהיות מישהו אחר. זה עצוב. האהבה הזאת למוזיקה הערבית רק מקרבת בינינו, יכול להיות למשל איש שמצביע ל'בית היהודי' אבל הוא בא מעירק ונגלה שהמוזיקה היא משהו שיוצר בינינו מכנה משותף".
את מתכננת אלבום שלם משיריו של דרוויש?
"הפרויקט של דרוויש הוא חלק מאוסף של חמישה שירים שעבדתי עליהם. אחד השירים, אגב, נקרא 'ריטה' ומדבר על סיפור אהבה שהיה לו עם אישה יהודייה, אתה מבין? המשורר הלאומי הפלסטיני כתב שיר על רומן שהיה לו עם אישה יהודייה".
מה מירי רגב הייתה אומרת על זה?
"תקשיב, גם כאשר היא חיפשה בנרות איזה ציטוט בשביל להמשיך וליצור התלהמות נגד מחמוד דרוויש היא מצאה איזה חצי ציטוט, וגם אותו היא הוציאה מהקשרו. היא פשוט לא מכירה ולא יודעת מה האמת, ייתכן והיא גם מעדיפה שלא לבלבל את עצמה עם העובדות כי המצב הזה רק עוזר לה להרוויח הון פוליטי".
לאחרונה פורסם ש"מונא", הסדרה שכתבת, נרכשה על ידי תאגיד השידור הציבורי. יש צפיה לעלייה?
"זאת סדרה שאני מאוד אוהבת על סיפור אהבה בין ערבייה ויהודי בזמן 'צוק איתן', אני עובדת עליה עם המפיקים מוש בן דנון וחיים שריר וכבר מחכה שבאמת נצא לדרך. חבל שהמדינה שמה ברקסים לתאגיד כל הזמן, זה הכל אינטרסים ושטויות, בואו נתקדם. בנוסף, אני גם עובדת על אלבום חדש, הפעם בכיוון של פופ-אלקטרוני, עם שותף מוכשר בשם איל ישי. אני מקווה שנוציא ממנו חומרים בקרוב".