הי יעל.
"היי".
במה שונה פסטיבל סרטי הנכבה הנוכחי מאלה שקדמו לו? הסרטים שבחרתם מתייחסים לאירועים אקטואליים וההשפעה של הנכבה עליהם, או שמדובר בתכנית יותר היסטורית?
"למען האמת, זאת כבר הפעם הרביעית שאנחנו מקיימות את הפסטיבל, וכמו בכל שנה רובו מתקיים בסינמטק תל אביב וחלק בתאטרון הסראיא ביפו. יש לנו מספר תמות כלליות לפסטיבל השנה. הראשונה היא הפליטות המתמשכת, גם של עקורים פנימיים שיש להם אזרחות ישראלית, אבל גם של פליטים פלסטינים בגדה המערבית, בעזה ובגולה. תמה נוספת שאנחנו מתמקדים בה השנה והיא דווקא כן אקטואלית היא של סרטים שקשורים בסוריה. חשוב לנו לדבר על הקשר בין הפליטים הפלסטינים שחיים בסוריה, וכמובן להתייחס למלחמה המזעזעת שמתרחשת שם כבר חמש שנים. הקולנוע הסורי הוא גם אחד הראשונים שנתן ייצוג למאבק הפלסטיני ולנכבה בקולנוע".
מדובר בסרטים שצועקים "פוליטיקה", או שהסיפורים נוגעים בנכבה בדרכים עקיפות?
"כל אחד מהסרטים מייצג סיפור אישי-משפחתי שהיוצרים חוו כתוצאה מהנכבה וכחלק מהיותם פליטים. יש לנו סרט שנקרא 'סלט הבלאדי' של במאית שמתעסקת במשפחתה שמורכבת בחלקה גם מצד יהודי, והיא עוסקת במורכבות הזאת. סרט אחר נקרא 'מסתננים' ובו האמן-במאי חאלד ז'ארר מלווה במין יומן מסע תושבים מהגדה המערבית שמנסים לחצות את גדר ההפרדה. חלק כדי למצוא עבודה, חלק רוצים להתפלל ואין מסגד בצד שלהם, ואחרים איבדו את המשפחות שלהם בהפרדה הזאת. אחד הסרטים שהכי חשובים לי בתכנייה הוא 'הזמן שנותר' של איליה סולימאן. זה סרט שמתייחס בצורה יותר מפורטת לשנת 48' וההבדלים בינו כפלסטיני שחי בגולה לבין אביו שנלחם פה".
אנשים מרימים גבה על כך שאת, אישה יהודייה, מנהלת אמנותית פסטיבל שעוסק באסון שקרה לעם הפלסטיני?
"הפסטיבל מאורגן על ידי ארגון 'זוכרות' שבשנה הבאה ימלאו לו 15 שנות פעילות. הארגון הזה, דווקא כארגון יהודי-ישראלי, מנסה דרך אירועים חברתיים ותרבותיים להעלות מודעות ואחריות לחלק שלנו ככובשים במקום הזה. מבחינתנו החלק שלנו ככובשים לא מתחיל בשנת 67', אלא בשנת 48'. כדי שאנחנו נתחיל לחשוב אחרת על המקום בו אנחנו חיים וכדי שתהיה אפשרות שיום אחד נחיה כאן בשוויון אמיתי אנחנו חייבים לקחת אחריות על הנכבה וגם לעודד את הרעיון של שיבת הפליטים הפלסטינים. אז לשאלתך, אני מעדיפה לשאול איך יהודים אחרים לא עוסקים בנושא הזה? אני נאבקת על המקום הזה כי אני לא מסכימה עם איך שהוא מנוהל, מבחינתי מדובר פה על מאבק של דה-קולוניזציה. ברגע שאתה תבין את המקום שלך ככובש ותתחיל לוותר על חלק מהפריבילגיות שיש לך, אולי יתחיל כאן שינוי".
זאת אמנם השנה הראשונה שלך כמנהלת אמנותית של הפסטיבל, אבל את מרגישה שהשנה זה נהיה קשה יותר לארגן אירוע מסוגו בגלל השינויים שהתחוללו במשרד התרבות ובחברה הישראלית בכלל? הדעות שאתם משמיעים נתפסות כלא לגיטימיות על ידי חלק גדול מהחברה.
"הקושי הזה קיים בכל יום, בין אם זה במעלית של הבניין בו המשרדים שלנו נמצאים ובין עם בעימותים בתוך המשפחה שלי. 'זוכרות' הצליחה לייצר אי שבו דווקא כן אפשר לדבר על הנושא הזה באופן אחר. אני בכלל מופתעת שמקומות כמו סינמטק תל אביב עדיין ממשיכים לארח אותנו. החשש שבשנים הבאות יהיה לנו יותר ויותר קשה לפעולה עם מוסדות תרבות ישראלים, מוסדות שאנחנו בדרך כלל משתפים איתם פעולה פתאום יחששו לעבוד איתנו, חלק מגל של חילופי מנכ"לים ומנהלים במוסדות תרבות מסוימים".
ולמרות זאת, דווקא השנה הפסטיבל לא גרר גינויים מיוחדים מצד שרת התרבות ובכלל. יש לך הסבר?
"זה נכון, דווקא מדובר בשנה שקטה יחסית. עם כל הרעש והצלצולים של משרד התרבות, יש יותר ויותר אירועים שעוסקים בנכבה. אם תיקח הצגות כמו 'ההודאה' ו'פלסטין שנת אפס', שלא היו בשנים קודמות. אמנות חייבת להתקיים דווקא בשנים כאלה ובמשטר שהוא כביכול דמוקרטי. לגבי השתיקה של רגב? אני לא יודעת, אולי היא גילתה שככל שהיא מתנגדת לאירועים שלנו יש יותר קהל. תראה את מקרה ההופעה של תאמר נפאר בחיפה. אולי בכלל היא החליטה שהיא לא רוצה לעבוד יותר כיח"צנית בחינם, ואולי היא פשוט עסוקה בדברים אחרים. יש גם תיאוריה שהיא עובדת על חוקים חדשים שימנעו מאיתנו לקיים את האירוע בשנה הבאה, אז השנה היא העלימה עין".
את מקבלת את הביקורת על ארגונים כמו 'זוכרות' ועל הפסטיבל שמצליחים לקיים דיאלוג רק עם מחנה השמאל?
"יש לי הרבה מאוד מה להגיד על השאלה הזאת. קודם כל, אני חושבת שצריך להיזהר עם להגיד 'המחנה שלך'. גם השמאל הישראלי הוא מחנה שאנחנו לא חלק ממנו. 'זוכרות' מאתגר גם את המחנה הזה, שהרבה פעמים מדבר על שוויון ועל סיום הכיבוש בלי לקחת בחשבון מה זה אומר ולהבין איפה כל הסיפור התחיל. אני כמובן מדברת שוב על שנת 48' וסוגיית הפליטים. יש קושי בדיאלוג עם מחנה השמאל לא פחות מאשר עם מחנה הימין. אני יכולה לספר לך שבכל אירוע שלנו יש אנשים חדשים, אנשים שהם לאו דווקא 'החשודים המידיים' שהיית מצפה לראות. אלון מזרחי פירסם לא מזמן ב'שיחה מקומית' שהוא הגיע לפסטיבל שלנו כימני שחיפש להתנגד לפעילות שלנו, אבל הפסטיבל פקח את עיניו והוא שינה את דעתו הפוליטית. ברור שהשינוי הוא איטי וצריך המון סבלנות, אבל אני מאמינה שהסרטים שמוקרנים בפסטיבל עושים בדיוק את זה, הם באים מהמקום האישי והאנושי ורוצים לגרום למי שיצפה בהם שכולנו אנשים עם זכות לחיות ללא אקסקלוסיביות וללא הפרדה".
מתי התעצבה התפיסה הפוליטית שלך?
"אני התחלתי במקום של שמאל ציוני, שהיום אני בכלל לא מבינה מה הוא אומר. השינוי חל כשחייתי מספר שנים בלונדון ובאמסטרדם והתחיל לרדת לי האסימון שלא כל מה שסיפרו לי הוא נכון. איך אנחנו יכולים לחיות במדינה הזאת ולחשוב שהיא דמוקרטית? האמת שגם פה שיחות עם אמנים שהכרתי מלבנון ומפלסטין שינו את התודעה שלי. זה משהו שאני מקווה שגם אמנים אחרים שיפגשו, אולי באירוע שלנו, יחוו".
פסטיבל 48 מ"מ לסרטי נכבה ושיבה יתקיים בסינמטק תל אביב ובתיאטרון הסראיא ביפו בסוף השבוע הקרוב