חזרתה של "מד מן" למסך בשבוע הבא הזכירה לנו שלמרות שהסיקסטיז עברו מזמן, לנשים עדיין אין מספיק מודלים לחיקוי בטלוויזיה. כאקט של תמיכה בג'ואן, פגי, בטי ומייגן, ריכזנו את הנשים הכי חזקות, מעניינות ופמניסטיות שנראו על המסך הקטן
סיון מזרחי | דנה נפתלי | mako| פורסם 10/04/1422:00
הדרך של פגי משולחן המזכירות לראש התחום הכי מצ'ואיסטי בסיקסטיז, מתכתבת עם הבעיה שאיתה מתמודדת כל אישה כמעט על בסיס יומי: הערכה עצמית. 60 שנה מפרידות בין גן העדן למטרידנים של "מד מן" לימים האלה, אבל החשש של כולנו לממש את הפוטנציאל היה ונותר. החוזקה של פגי היא לאו דווקא הכישרון והיכולת, אלא הנחישות להתקדם למרות חוסר ההערכה של דון, למרות שנכנסה להירון ומסרה את הילד, למרות שהיא נציגת "המין החלש". הרגע שבו היא מבינה סוף סוף שהיא כבר לא עוד מזכירה ששיחק לה המזל, הוא זה שבו היא יכולה סוף סוף להניח רגליים על השולחן ולהשקיף על הנוף מהמשרד הכי גדול בחברה.
איך נראה האפיקומן המושלם בעינינו? שאלה טובה. זה קורה כשמרימים (בזהירות) את המכסה של צלחת הגפילטע ומגלים שם את אחת ממנות הזיטי של כרמלה. יותר חג מזה לא קשה לבקש. אז נכון, תמיד יש סיכוי שבין דפי הפסטה תסתתר איזו ציפורן מעוצבת שנפלה פנימה, אבל זה רק חלק מהקסם. הרושם הראשוני מכרמלה הוא שמדובר בקריקטורה המושלמת של אשת המאפיונר: איטלקייה עם טעם מזעזע, אוסף עצום של חליפות תואמות, בלונד מחומצן ויכולת לא לראות איך בעלה הסוציופט בוגד בה בפעם המיליון.
ככל ש"הסופרנוס" הלכה והתקדמה, הסתבר שכרמלה ממש לא מתכוונת להישאר "במקומה הטבעי" בין הסירים. כמו כל יתר הדמויות בסדרה המופתית הזאת, גם כרמלה (אידי פאלקו המוכשרת) הלכה והתפתחה. אם בתחילת הדרך הדבקות שלו בקתוליות הייתה הדבר היחיד שהעניק לחייה משמעות, בעונות המאוחרות יותר זאת הפכה להיות המשפחה. כאן הוחלפה הפרחה האיטלקייה בלביאה לוחמנית, כזאת שאפילו טוני נאלץ לזחול אליה חזרה אחרי שזרקה אותו מהבית. היופי בכרמלה הוא שלא היה בה מעולם הרצון להפוך לסמל פמיניסטי, ודווקא בגלל זה היה כיף ללמוד ממנה, בדרך כלל תוך כדי בליסת אוכל איטלקי שהזמנו במסעדה ליד הבית.
הפוליטיקאית האמיתית | צילום:
Nathaniel E. Bell באדיבות yes
קלייר אנדרווד ("בית הקלפים")
אם קלייר אנדרווד היתה גבר, היא היתה פרנק אנדרווד. בעונה הראשונה עוד הרשינו לעצמנו לרחם עליה. עוד דמות נשית שמוכנה לעצום עיניים ולהתעסק במשהו שקשור עם מים באפריקה, רק כדי שבעלה הקרייריסט יוכל "לפגוש את העיתונות". רק מאוחר יותר זה מכה בנו שהסדר הוא בכלל הפוך. קלייר היא זו שקובעת את כללי המשחק, והחתירה שלה להצלחה קטלנית ואכזרית לא פחות מאשר כל פוליטקאי בוושינגטון. מאהבים לשעבר? נפגעות תקיפה מינית? מאבטחים שרמנטיים? כולם כלי משחק בידיה. וזה בסדר, אתם יכולים להמשיך לקרוא לה ביץ'. עמוק בפנים אתם באמת רוצים לומר שהיא אחלה גבר.
כולם מדברים על סקיילר, אף אחד לא מדבר על מארי | צילום:
amc, ויקיפדיה
סקיילר וויט ("שובר שורות")
האנק, ג'סי, וולטר, סול, כל כך הרבה דמויות מופלאות יש ב"שובר שורות". רק תנו לנו לדבר עליהן שעות. חוץ מאחת. כל צופה שני יספר לכם על שנאת סקיילר. יש מי שהפכו אותה לתמריץ נוסף (כאילו שהיה חסר) כדי ליהנות יותר מהסדרה. "סקיילר מעצבנת", יספרו לכם, "לא כיף לראות אותה על המסך". האמת היא שהם גם צודקים. גם אתם הייתם אנשים ממש לא כיפיים אם הייתם מגלים שהאיש שלידו חייתם שנים הוא ברון סמים, רוצח וסכנה מיידית לחייכם ולחיי הילדים שגידלתם יחד.
אבל האמת היא שהשנאה לסקיילר נובעת דווקא מהאומץ לומר לנו את מה שלא אהבנו לשמוע. איך נכעס על וולטר או על ג'סי? לשניהם יש הסברים מצויינים לכל פשע. גם על השוביניזם של האנק או המוסריות המעורפלת של סול אי אפשר להתלונן. סקיילר פשוט הייתה שם כדי להזכיר לנו שבעולם נורמלי, הכנת מת' היא לא חלק מפעילות הפנאי המקובלת. בכלל, אם היא לא הייתה מתעשתת והופכת את העסק הקטן לשטיפת מכוניות למכונה של הלבנת כספים, אתם וההייזנברג שלכם לא היה מגיע לעונה חמישית. אם אתם ממש מתעקשים למצוא מישהי להתעצבן ממנה, תמיד תהיה לכם מארי.
לימדה אותנו להתעלות מעל החולשות
באפי סאמרס ("באפי ציידת הערפדים")
הדבר הכי מדהים בבאפי היא הקיצוניות בין האהבה העצומה לדמות לבין השנאה לשחקנית שמגלמת אותה (שרה מישל גלר). בדרך כלל מאחורי כל דמות טובה מסתתרת שחקנית ענקית שעוזרת לנו לגרום לחבב את הדמות. את באפי אהבנו למרות ששרה מישל גלר הצליחה לעלות לנו על העצבים, ואם זו לא ההוכחה לגדולתה של הדמות, אז מה כן?
באפי היא כל מה שהיינו רוצים להיות בתיכון: קוטלת ערפדים מדופלמת שמצליחה לשלב גם חיי חברה בלו"ז. מערכות היחסים שלה עם אנג'ל ועם ספייק הן דוגמא לכל מי שנאלצת להתמודד עם אהבה בפעם הראשונה. ההוכחה שכל אחד מהצדדים בזוגיות שווה לאחר. גם בפן הפיזי היא לימדה אותנו איך אפשר להשאר אישה מושכת ונשית כשאת בעצם מכונת קטל רצינית. היא אף פעם לא נתפסת כגברית, מפחידה, או רעה. נהפוך הוא, היא לחלוטין אישה שנופלת לחולשות שלה, אבל מצליחה להתעלות על עצמה, כדי להציל את העולם.
עלובה ומדהימה. כמו בחיים
ליז למון ("רוק 30")
אם את באפי אהבנו למרות שרה מישל גלר, את ליז למון אנחנו אוהבים דווקא בגלל השחקנית שמגלמת אותה. אין אישה שלא מצאה את עצמה מזדהה עם דמותה של הרווקה הגמלונית ומעט פאתטית של טינה פיי. ב"רוק 30" היא מוכיחה שאפשר להיות כותבת של תוכנית המערכונים המצליחה בארה"ב, ובמקבל להמשיך להיות עלובה ומגוחכת כמו כולנו.
ליז למון מתנהלת בתוך עולם מטורף של שחקנים מופרעים, בוס בעל שגעון גדלות, דייטים כושלים ורחם ששולח לה איתותי מצוקה. בתוך כל זה היא מצליחה לתמרן עם חן וחוש הומור. נשים מצחיקות שמודעות לעצמן הן נדירות בטלוויזיה, בטח כאלו שמצליחות להיות סקסיות ואינטליגנטיות בו זמנית. טינה פיי היא האישה שכולנו נרצה לשבת איתה לדרינק. ובואו נודה בזה, כשהצלחת להשיג את אלק בולדווין להיות הסייד קיק שלך, מי לא הייתה רוצה להתחלף איתך?
מי שרק? שיקום | צילום:
HBO
דאינריז טארגאריין ("משחקי הכס")
לא קל להיות אישה בעולם שבו אחיך יכול למכור אותך לברברי אלים בתמורה לשיתוף פעולה צבאי, אבל דווקא בגלל ההתחלה הקשה שלה, דאינריז היא ככל הנראה הסמל הכי גדול של הסדרה הכי פופולארית על המסך היום. נכון, קל לעשות רושם ראשוני טוב כששלושה דרקונים בוגרים שומרים לך על הגב, אבל דאינריז (לא, לא קוראים לה חאליסי) הסתכלה לגברים חזקים בעיניים עוד כשהם היו לטאות קטנות וחמודות שפולטות גצים. ומה שמדהים הוא שבכל פעם שזה קורה, דווקא הגברים משפילים מבט.
הניצחון הכי גדול של דאינריז הוא שדווקא בסדרה עם כל כך הרבה דמויות, בתים וסיסמאות, הדמות שלה היא עדיין סימן ההיכר הכי מובהק של "משחקי הכס". סמל לנחישות ואומץ שלא מאפילים לרגע על היותה אחת הנשים הכי נחשקות בטלוויזיה. אם תסתובבו בווסטרוז ותדברו על "גירל פאוור", כנראה שאנשים יסתכלו עליכם כאילו נפלתם מחומת הצפון, אבל אם רק תגידו להם "אם הדרקונים", תגלו פתאום כמה כבוד יכולה לקבל אישה אחת גם במקום הכי לא צפוי.
