- "אם אתה לא יודע מי אני, אולי המסלול העדיף לך הוא להתקדם בזהירות" –
הכתובת על הקיר
"כסף דמים", הפרק התשיעי והמצופה כל כך בחלק השני של עונה 5 (משודרת מדי שבת ב-yes Oh וב-VOD), הצדיק כל רגע של ציפייה בשנה הארוכה שחלפה עד שידורו. בריאן קרנסטון עצמו התייצב בכיסא הבמאי הפעם והציג חזון אפל של אימפריה מתפוררת, שפוגעת בכל חלקיה בדרך למטה. זה מתחיל בפלאש פורוורד הקודר שאיתו נפתח גם הפרק הראשון העונה. וולט המזוקן והמוזנח נמצא במחתרת מספר חודשים אחרי הרגע המכונן של האנק וההקדשה של W.W, אלא שהפעם אנחנו מבינים שהוא לא בהכרח כל כך רחוק מהבית כמו שחשבנו בתחילה.
התובנה הזאת מגיעה מעוד פריט מידע דרמטי שמביא איתו הפרק הזה. לא רק האנק נושף בעורפו של וולט, גם מלאך המוות חזר לעקוב אחריו והפעם הוא כנראה לא מתכוון לעזוב. המוטיב הזה של המוות שמרחף מלמעלה מלווה את הסדרה כבר לכל אורכה. המוות המתקרב הניע את וולט לצאת לדרך שתהפוך אותו להייזנברג, הפחד ממנו הוביל אותו לחסל (כמעט) את כל שותפיו לדרך, להתנתק ממשפחתו (בעיקר מסקיילר שממש ייחלה לחזרתה של המחלה) ושובו כעת מאיים להשאיר אותו ללא כלום אחרי הכל. הפעם נראה שהוא לא מתכוון להיאבק בו, על כך יעידו הזקן והשיער הפרוע שלא מאפיינים משתמשים בכימותרפיה.
ברית המדוכאים
עוד נחזור לוולטר, אבל הפרק הזה סימן את גם את המשך ההתפרקות של דמות מרכזית נוספת. ג'סי מוצא את עצמו כלוא בין רגשות האשם לבין החשש מחיבוק הדב של השותף לשעבר. מצד אחד כל הכסף שבעולם לא מסוגל לקנות לו את חיי המשפחה הרגועים שביקש לעצמו, מנגד החישוב ההגיוני אומר שכל מי שעמד בדרכו של וולט עד כה מצא את עצמו מתחת לאדמה. עכשיו, כשגם מייק כבר ישן עם הדגים, לא נותרה דמות מוסרית אחת שאליה יוכל לחבור כדי לכפר במשהו על הריקנות והשנאה העצמית שתוקפים אותו בגלל מעשיו. או שאולי לא? עד כמה באמת מופרכת האפשרות שההרס הפנימי של ג'סי יוביל אותו לשתף פעולה עם האנק כנגד האיש שהוביל אותם לנקודה הזאת?
המפגש בין שני הטיטאנים בסיום הפרק סיפק את אחת הסצנות הטובות ביותר בסדרה מאז תחילתה. למעשה כל הסצנה הזאת נבנתה כמו מערבון ספגטי קלאסי: שני גברים מזוקנים ובהירי עיניים, קלוז אפים על מבטים נחושים והציפייה לרגע שמישהו ישלוף ראשון. במקרה הזה האנק היה זה שהנחית את המכה, אבל דווקא וולט הוא זה שניצח בנקודות. מי שמנסה להפיל מפלצת עדיף לו להלך בזהירות. האנק אולי חושב שהוא מכיר את וולט, אבל הייזנברג זאת כבר חיה אחרת לגמרי.