עוד לפני שעלה על הגל בעשור החולף כאחד מיוצרי הטלוויזיה המצליחים והעסוקים בהוליווד שחתום על "גלי", אנתולוגיית "אימה אמריקאית" ואנתולוגיה נוספת על פרשיות פשע שיצאה לדרך בשנה שעברה עם "אמריקה נגד או.ג'יי. סימפסון" וגרפה תשעה פרסי אמי - לריאן מרפי היה פרויקט אחד מסוים שהוא ניסה לעבד לקולנוע.
מרפי שאף להרים סרט שיגולל את סיפורה של אחת מהיריבויות ההוליוודיות הידועות לשמצה בין כוכבות העבר בטי דייוויס לג'ואן קרופורד. היחסים המתוחים בין שתי הדיוות הגיעו לשיא כשלוהקו בשלהי הקריירה שלהן לסרט האימה עתיר הקאמפ "מה קרה לבייבי ג'יין?", מה שהיה ההזדמנות האחרונה הגדולה של שתיהן בעשור השישי לחייהן להפוך לכוכבות של להיט קופתי וגם קרב אימתני על דומינטטיות של כל אחת על פני השנייה.
אחרי שלא הצליח לפצח כיצד לדחוס את העלילה לסרט קולנוע סטנדרטי, התוצאה הסופית של מרפי הגיעה בדמות "אויבות: בטי וג'ואן" - הסדרה האנתולוגית החדשה שלו בת השמונה פרקים שמשודרת אצלנו בשבועות האחרונים (ותיגמר הערב, ב', 22:00 ב-yes Drama וב-yes VOD), אחרי שהספיקה לקצור שבחים בארה"ב. בתפקידים הראשיים של דייוויס וקרופורד לוהקו בהתאמה זוכות האוסקר סוזן סרנדון וג'סיקה לאנג - שכבר קטפה שני פרסי אמי על "אימה אמריקאית" שלו, שם השיב אותה מרפי לרלוונטיות.
"אמנם רכשתי את הזכויות לתסריט שנקרא 'השחקנית הטובה ביותר' לפני שמונה שנים, אבל בפועל הייתי אומר שהעניין שלי בנושא החל כבר בגיל 7", אומר מרפי בן ה-51 באירוע לקידום הסדרה. "סבתא שלי גידלה אותי, ואני זוכר את עצמי כילד קטן באינדיאנה, צופה אצלה בטלוויזיה בסרטים ישנים של בטי דייוויס. מיד זיהיתי בה אנרגיה דומה לזו של סבתי. שיגעתי אותה שתספר לי לפני השינה על בטי וג'ואן כדי להכיר אותן יותר, ובנערותי אף כתבתי לבטי מכתב מעריצים, והיא גם השיבה. לימים כשהייתי עיתונאי צעיר הצלחתי להשיג ראיון איתה בביתה, זמן לא רב לפני שנפטרה. העוזרת האישית שלה קבעה לי 20 דקות, בפועל שוחחנו ארבע שעות. הגעתי אל סף הדלת עם זר פרחים ענק, היא פתחה את הדלת ובמקום 'שלום' או 'תודה שבאת' היא אמרה 'כנס, אתה רוצה לראות את האוסקרים שלי?'. עניתי שכן. היא נהגה להחזיק אותם מידי ערב ולצפות איתם בטלוויזיה".
הסדרה מבוססת, אם כן, לא רק על תסריט אלא גם על ההיכרות שלך איתה?
"כן, למרות שהיא הייתה מינימלית. היא למשל עישנה ללא הרף ואפילו מצאתי עצמי מעשן איתה סיגריה אחרי סיגריה במהלך הראיון. היא גם סיפרה לי כיצד נכנסה לתפקיד של בייבי ג'יין עם הפודרה המוגזמת, כאילו הייתה שחקנית קבוקי יפנית. היא אמרה שהיא רצתה להיראות כמו הנשים שהיא נתקלה בהן בתור בבנק, שלא טיפחו את הפנים שלהן 20 שנים אלא פשוט מוסיפות עוד שכבות איפור. ג'ואן נבהלה ממנה כי היא הבינה עם כמה אומץ היא מגיעה לתפקיד וזה מאוד השתלם בדיעבד".
הגעת לסדרה אחוז ערגה להוליווד של הפעם?
"יש מן הערגה וגם מן הרומנטיזציה, כמו שיש לגבי כל משהו נוסטלגי בזיכרון שלנו. בילדותי, כמובן שחשבתי כמה הן כוכבות זוהרות שחיות חיים קסומים, וככל שנכנסתי לנבכי התסריט - התבהר כמה כאב הוסתר שם. הרגשתי שזו מחובתי להביא את הכאב למרכז הבמה, לספר אודות הטרגדיה של חייהן וכמה הן לא זכו להערכה להן היו ראויות בערוב ימיהן. התפקיד האחרון של ג'ואן קרופורד היה בסרט אימה 'Trog' בו היא שיחקה לצד קוף-אדם - שחקן שעטה מסכה של קוף - ואילו בטי השתתפה בשמונה פיילוטים לסדרות טלוויזיה שאף לא אחת מהן נבחרה לעלות לאוויר. מתוך המקום הזה של ייאוש, הרעיון שיש לך כל כך עוד הרבה מה להציע במקצוע שאת אוהבת יותר מכל אבל לא לקבל את ההזדמנות שמגיעה לך, זה בהחלט נגע לליבי".
אז מי שציפה לראות כלבות מרירות קיבל לבסוף נשים חבוטות?
"לא רציתי שזו תהיה סדרת קאמפ עם ציטוטים של ביצ'יות נבזיות, רציתי להגיע לעומקים של רגש וכאב. אני מאוד גאה שזו סדרה שמתרחשת ברובה בסביבות שנת 1962 אבל אלו הן סוגיות שכל כך נוגעות לנשים כיום, שחוות על בשרן מה שבטי וג'ואן חשו לפני יובל. קיווינו להתכתב בין שתי התקופות. במקביל, כן חשוב לי לומר שהן היו משעשעות, וכל האינטראקציה ביניהן הייתה מבדרת. לא שמנו את זה לחלוטין בצד, אלא פשוט ריככנו. בטי חלקה עמי שהיא תמיד הרגישה שהיא לא תיזכר אלמלא יהיה מי שיחקה אותה. לכן תמיד היא הקצינה את הפרסונה הציבורית שלה, לעולם לא כיבתה את הדמות הגרנדיוזיות שהיא 'בטי דייוויס'. עבורה זה היה אלמנט קריטי להישרדות. כי בראיון בן ארבע השעות - זו בכלל לא האישה שישבה מולי. וכל המרכיבים מאחורי המסכה היו הבסיס לסדרה כשרק התחלנו לכתוב את הפרקים, כדי שיעבור אל הצופה רגש כנה ומעודן. ועדיין סביב כל השואו היא לעולם לא שינתה את מי שהיא, כפי שבטח היו כאלו שייעצו לה לעשות, כי היא רצתה להישאר מי שהיא ויהי מה, ולעזאזל, היא גאה בעצמה! ואני זוכר שחשבתי לעצמי שבדיוק ככה אני מקווה לחיות את חיי".
"אני זוכר שבאתי לסט והייתי הגיי היחיד במקום"
מרפי, שהחל את דרכו הטלוויזיניות בסדרות "צעירים לנצח" ו"ניפ/טאק" שיצר, הוא גיי מוצהר שנשוי לצלם דיוויד מילר מזה 5 שנים פלוס שניים, וכיום הוא נחשב גם לאחד הקולות הגאים הבולטים בתעשייה. לפני שלוש שנים ביים את סרט הטלוויזיה "הלב הרגיל" ב-HBO, שעיבד מהמחזה של לארי קריימר, על התפשטות האיידס בשנות ה-80 והמחאה החברתית, בכיכובם של מארק רפאלו וג'וליה רוברטס - שאף היו מועמדים לאמי על הופעתם.
גם ל"אויבות: בטי וג'ואן" הוא הגיע עם אג'נדה מובהקת: "מחצית מהעונה הייתה בידיהן של במאיות וכך גם בסדרות הנוספות שלי, כי הרגשתי שאני לא עושה מספיק כדי לתקן את המצב", הוא מסביר, "כשאתה עובד על סדרה שנוגעת לנשים בתעשייה הזאת אתה שומע את רחשי ליבן של נשים, כי מעצם הרעיון של סדרה על דייוויס וקרופורד - מדובר באושיות גדולות מהחיים. הגאווה הכי גדולה שלי היא ש-15 תפקידים בסדרה הלכו לנשים מעל גיל 40. בשנה שעברה הקמתי את 'עמותת החצי' שנועדה להוביל שינוי בהוליווד בכך שמחצית ממשרות הבימוי בפרויקטים שאני מעורב בהן הולכות לנשים. אני כל הזמן מרגיש שאני צריך לדאוג לעשות יותר, לעבוד יותר קשה, לוודא שזה חלק שלא מתפספס ביומיום ולתת במה לכל הקולות להישמע".
כי אלו לא רק נשים שמקופחות.
"כמובן. הנה, כשרק התחלתי בשואוביז ב-1998, אני זוכר שבאתי לסט הצילומים והייתי הגיי היחיד במקום, כולם היו גברים סטרייטים לבנים בני 50 והבנתי שאני לבד. זו תחושה שלא הניחה לי. לכן באמצעות העמותה אני תמיד מתחיל כל פרויקט עם שתי מטלות עבור הצוות, הראשונה היא לעשות עבודה טובה והשנייה היא לדאוג ש-50 אחוזים מהעובדים יהיו נשים או בני מיעוטים. זהו מאמץ שבסופו של דבר נועד להעניק נקודות מבט מגוונות לכל פרויקט ואני מאמין שזה משחק עניין וחשוב בעולם שלנו כיום. אני אב לשני ילדים קטנים ואני רוצה שכשהם יגיעו לבקר אותי על הסט - הם מיד יבחינו במגוון".
שזה נושא מורכב בפני עצמו גם בארה"ב 2017.
"תחשוב שצילמנו את ארבעת הפרקים הראשונים לקראת הבחירות לנשיאות בהנחה שהילארי קלינטון עומדת לזכות. וכל האווירה אז על הסט הייתה 'וואו, כמה התקדמנו מאז שנות ה-60' כשאנחנו על סף היסטוריה של אישה נשיאה'. אלא שאז קרה התרחיש האחר והסטירה המצלצלת של 'האמת? שום דבר לא השתנה'. כל כך קשה לשנות את היחס לנשים בחברה שלנו וזו הייתה תובנה לגבי כמה אנחנו מספרים סיפור הרבה יותר גדול".
שמונה שנים אחרי שגילגל את הרעיון ולבסוף קיבל את הבמה ברשת הכבלים FX, בה משודרות סדרות האנתולוגיה הנוספות שלו, מרפי יכול סוף כל סוף להביט לאחור בגאווה על המוצר הסופי ולספר מה היה החלק שריגש אותו יותר מכל. "הפרק החמישי בו שיחזרו את טקס האוסקר משנת 1963 היה שיא של מפגן האהבה שלי להוליווד", הוא אומר לקראת הסוף ומתרפק על זכרונות ילדותו.
"לצפות מידי שנה בטקס היה אושר עילאי, אני זוכר תחושה כאילו פסעתי אל תוך חלום. רק על הפרק הזה שקדנו שמונה חודשים אחורה, צפינו בשעות על גבי שעות של קלטות וידיאו מאז וצילומים מאותו טקס. קיבלנו רשות לצלם באותו אודיטוריום בסנטה מוניקה בו הוא נערך, שיחזרנו שמלות ותפאורה, הכנו 45 פסלוני אוסקר פיקטיביים והכל עם דקויות כדי שלא יתבעו אותנו. לא פניתי לבקש רשות לזכויות מהאקדמיה כי לא ידעתי מה אעשה אם הם יסרבו, זה היה מחרב את החלום. למפיקה השותפה שלי בסדרה, דידי גרדנר (השותפה העסקית של בראד פיט, שזכתה פעמיים באוסקר על הסרטים "12 שנים של עבדות" ולאחרונה "אור ירח"; ד"כ) יש שני אוסקרים וגם סוזן וג'סיקה הן כלות אוסקר, יכולתי להניח שהאקדמיה תסמוך עלינו בצורה מסוימת כי הכל הגיע מאהבה וכבוד שאני רוחש לטקס".
היה לך ברור שזה פרק שאתה לוקח על עצמך?
"כן, כי הרבה פעמים כשרואים בסרטים או בסדרות תרחיש של טקס הוליוודי זה לא ממש נראה ומרגיש כמו הדבר האמיתי. למשל ב'שומר הראש' עם ויטני ויסטון, הטקס שהיה שם בעלילה לא היה משהו שזיהיתי. המפיקים שאיתי חשבו שאני אובססיבי בצורה קשה לכל הסיטואציה הספציפית שרציתי לשחזר. הפרק הזה, ובייחוד סצנת הוואן-שוט של ג'ואן מאחורי הקלעים, הוא הדבר שהכי נהניתי לכתוב ולביים אי פעם".
ולאן ממשיכים מכאן?
"בחודש הבא נתחיל לצלם את העונה השביעית של 'אימה אמריקאית' ברוח מערכת הבחירות לנשיאות שעברנו פה בארה"ב לפני מספר חודשים, ואנחנו כבר מצלמים את העונה השלישית של 'פשע אמריקאי' סביב הרצח של ג'יאני ורסאצ'ה, שתשודר אחרי העונה השנייה, שתצטלם מאוחר יותר הקיץ. ובסתיו נצלם עונה שנייה לאנתולוגיה של "אויבות" שתתמקד בצ'ארלס ודיאנה. אנחנו עכשיו בשלבי ליהוק. סוזן וג'סיקה ממשיכות הלאה, הן מפיקות באנתולוגיה. העלילה תצא לדרך כבר עם הגשת מסמכי הגירושין ועד למותה הטרגי, ותתרכז בכאב של לפרק את סיפור האהבה מהאגדות שכולנו עקבנו בשקיקה אחריו".