טרנד הסדרות התקופתיות בשיאו, אבל בעוד "דאונטון אבי” ו"מד מן" לוקחות אתנו רחוק רחוק אחורה,”My Mad Fat Diary” מתרחשת דווקא ב-1996 (אלוהים! זה כבר לפני 17 שנים!) ומלווה בפסקול שפשוט בא לכם לחבק חזק חזק. לפני שתספיקו להתכרבל עם מחשבות חמימות על "היקיז" וזכרונות נעורים מפוגו בשירי נירוונה, נפגיש אתכם עם הגיבורה המאוד לא רגילה של הסדרה: ריי ארל, 16 שנים ו-100 קילו של אישיות. מהמשקל אתם מבינים שלא מדובר בבחורה הכי מקובלת בשכבה ואם חשבתם שגיל ההתבגרות שלכם היה מזוויע – ריי השתחררה הרגע מאשפוז של 4 חודשים במוסד פסיכיאטרי. לא התוספת הכי מבטיחה בגיל ההתבגרות.
הסדרה, שמשודרת בערוץ E4, שזה ערוץ הצעירים של channel 4 הבריטי, מלווה את ריי כשהיא חוזרת לחיים הרגילים שלה וצריכה להתמודד לא רק עם מה שהמשקל שלה עושה למעמד החברתי שלה, עם החברה הכי טובה החתיכה שלה ועם היחסים הטעונים עם אמא שלה - אלא גם עם מה שיגידו השכנים אם ידעו ש"החופשה בצרפת" בגללה נעדרה, הייתה בעצם אשפוז בגלל מחלת נפש.
אפשר היה להתפעל מהמקוריות של התסריט הזה, אם הוא לא היה מבוסס על סיפורה האמיתי של ריי ארל, היום אוסטרלית דקה בת 41 – ופעם מתבגרת שמנה, חרדתית ופרנואידית, שאושפזה כשהייתה בת 17. היומנים שכתבה אז פורסמו והפכו לרב מכר, שעובד לסדרה המרעננת הזו על ידי התסריטאי הצעיר טום בלדוולו: "הסדרה אוניברסאלית. כמו כולם ריי רוצה סקס, כמו כולם היא אוהבת לאכול", מסביר בלדוול את סוד ההצלחה. "בעולם של היום כל מי שחי נמצא איפשהו על הספקטרום של בעיות הנפש, בגלל זה כולם מתחברים אליה כל כך וזה גם מה שתפס אותי ביומנים. אני רואה בזה הזדמנות לומר לכולם שזה בסדר להיות שונה". והסדרה הזו אכן שונה: תשכחו מהזוהר של בברלי הילס ומהרומנטיקה הנוגה של סדרות נעורים אחרות, ב-”My Mad Fat Diary” הקצב מהיר, ההערות ציניות והגיבורה מנהלת דיאלוג פנימי שמתובל בשפה גרפית עשירה, פונטים של גרפיטי ואיורים מיניים - כאלה שההוא מ-ט5' היה מצייר על השולחן של האודיטוריום בתיכון.
אגב, אם העלילה גרמה לכם לדמיין ימים אפורים מתחת לשמיכה, תגלו שדווקא הפריימים המוארים והסיטואציות החברתיות שהושאלו מקומדיות נעורים אמריקניות (דייט בדיינר, מסיבת בריכה ונשיקה ראשונה מושלמת) מאירות את הקושי הפנימי של הגיבורה ומתרחקות מקלישאה של דיכאון. שימוש מקסים באור הזה מתקיים בכל פעם שריי נתקלת בקושי ורוצה לפתור אותו באכילה: הארון שלה מתחיל לזהור באור מזמין, האור בקצה המנהרה – מטאפורה פשוטה שמבהירה לכולנו כמה קשה לסרב למקום הזה.
האתגר הגדול של דמותה של איי ארל נופל על הכתפיים הלא כל כך דקות של שרון רוני, שחקנית בת 24 שזה התפקיד הראשון שלה בטלוויזיה - לפניו התפרנסה מהצגות בבתי ספר בסקוטלנד, על נושאים מרתקים כמו בטיחות במים. אם הרמתם גבה, אתם מוזמנים לשאול את עצמכם מתי בפעם האחרונה ראיתם גיבורה שמנה במרכזה של סדרת טלוויזיה. בכל מקרה, ההצגות בבתי הספר כנראה עשו לרוני רק טוב: המשחק שלה מדויק וריאליסטי והיא יוצרת דמות שקל מאוד לאהוב ולהבין. כבר אחרי הפרק הראשון של הסדרה כתבו ב”גרדיאן” שהיא ראויה לפרס על המשחק האמין וחסר המאמץ שלה ו-Tv magazine המליץ לקוראיו לשים עין על הצעירה הזו. ורוני אכן עושה את העבודה: הדמות שלה מדברת למתבגר שבתוך כל אחד מאתנו, זה שמחכה שיזמינו אותו למסיבה של המגניבים, זה שנבוך מהגובה שלו ושונא את השיער שלו. פה תפגשו שוב את התקוות הנואשות לאהבה, החרמנות, השנאה העצמית והחברה המכוערת מסביב. דרך ההרגשה הזו, תוכלו להתחבר גם לבעיות שלא בטוח שחוויתם, ובעיקר – וכאן טמונה הגדולה של הסדרה - תוכלו להבין בגובה העיניים איך נראה גיל ההתבגרות אם מוסיפים לו גם עודף משקל ומחלת נפש: החששות, המחשבות, הלחשושים, המשיכה הבלתי נשלטת לארון של המתוקים והנחמה שהוא מביא – הכל שם, בעטיפה מזמינה ומצחיקה, מחומם ומוכן לאכילה.
"סקינס על פרוזאק", “רגישה ומצחיקה”, "אוויר צח לטלוויזיה" - אלו חלק מהמילים החמות שנכתבו על הסדרה הקטנה הזו. בלי השקעה של מיליונים, אבל עם ששה פרקים מהודקים של חידוש, כנות, דיוק ומחשבה, ”My Mad Fat Diary” עשויה להיות החיבוקי שלכם לחורף הזה.