הטור הבא נכתב בין השעות 22:00 ל-23:00. האירועים מתרחשים בזמן אמת.
22:00 - בפרקים הקודמים של "24": נובמבר 2001. רשת "פוקס" משיקה דרמת פעולה חדשה העוסקת בסוכנות חשאית שפועלת נגד טרור בארה"ב. שלושה ימים לאחר פרק הפתיחה מתנגשים שני מטוסים במגדלי התאומים. פיגוע הטרור הקשה ביותר שידעה האומה האמריקאית פוגש את ג'ק באוור ו-CTU בסימביוזה מטורפת. הסדרה מזינה את חוסר הוודאות והחשש ההיסטרי מתאי טרור ומחבלים עצמאיים, המציאות הופכת אותה ללהיט טלוויזיוני עצום.
מעבר לתזמון המושלם של "24", היא ידעה להביא אותה גם בגימיק מושלם. "זמן האמת" – השעון הדיגיטלי הצהוב והמאיים, שמתקתק באכזריות מדי מספר דקות, ומזכיר לנו שגם הזמן פועל נגד ג'ק. היו לה אנטי גיבור מושלם, שמכופף כל חוק ונורמה אפשרית לטובת שלום הציבור, קצב מסעיר וקליף הנגרים שהעיפו לצופים את המוח בשניות האחרונות של כל פרק. ואז הגיע ההיבריס או השעמום: קווי עלילה מופרכים, ריבוי של דמויות משנה חסרות עניין, התמקדות יתר בפוליטיקה בשקל וניסיונות שווא לעסוק בסוגיות בוערות (גנרלים אופורטוניסטים מרוסיה, היחסים המתוחים עם המשטר הסיני). "24" התרסקה לתוך עצמה ועד הפרק האחרון של העונה השמינית, כולם רק חיכו שתסתיים.
22:13 - שש שנים חלפו מאז הפעם האחרונה בה נראה ג'ק נמלט אל הגלות. נצח במובנים של טלוויזיה. מאז העונה המוצלחת האחרונה של "24" עבר עשור. קהלים חדשים נכנסו למערכה, ארה"ב יצאה מעירק, אוסמה בן לאדן נתפס – אבל את הוואקום הטלוויזיוני שהותירה אחריה, אף אחד לא הצליח למלא. "הומלנד" עשתה קולות כאלה בעונה הראשונה שלה, אבל מהר מאד הסתבר שהיא לא באמת מסוגלת. "24" בשיאה הייתה טלוויזיה מהסוג שחסר על רקע סדרות כמו "משחקי הכס" ו"מד מן" – פול גז מהפרק הראשון ועד סצנת הסיום.
22:24 - "24: לחיות עוד יום" מתחילה את הכל מחדש. היפרדו מניו יורק ולוס אנג'לס (גם טרוריסטים צריכים גיוון לפעמים) ותגידו שלום ללונדון. הנשיא האמריקאי מגיע לביקור בממלכה המאוחדת, על רקע הפגנות על השימוש שלו במזל"טים לחיסולים באפגניסטן. כאן, כמיטב המסורת, מתרחשת מזימה של אנשי צללים לפגוע בו. אנטר ג'ק באוור. הוא עדיין קר רוח, מחזיק באותן שתי הבעות פנים (מיוסרת וכואבת, הרבה פעמים גם הוא מתבלבל ביניהן) ועדיין מוגדר כאויב על ידי הגופים של המדינה שאותה הוא משרת. כאן נכנסת הצלע האהובה השנייה של הסדרה לעניינים. קלואי או'בראיין (מרי לין רייסקוב), האישה שיכולה לפרוץ לכל מערכת בעולם בזמן שלוקח ללפטופ שלכם לאתחל. בניגוד לג'ק, שנראה בדיוק כפי שזכרנו אותו, קלואי נאלצה לעבור לצד ה"אדוארד סנודני" של המפה ולפעול נגד הממשל שרדף אותה. כבונוס היא אימצה גם מניירות של האקרית, כמו פריזורת ה"נערה עם קעקוע הדרקון" וחברים שהייתם מוצאים במסיבות רוק כבד.
הבעיה היא שעם כל הטוב, הגרסה המחודשת של "24" החזירה גם את הרע. כבר בשתי הפרקים הראשונים שלה מתפרסת הסדרה על יותר מדי קווי עלילה ודמויות משנה חסרות עניין (להחזיר את אודרי? באמת? היינו בטוחים שהיא מתה משעמום או משהו), מנסה לגעת ביותר מדי נושאים "חמים" (פוליטיקאים מושחתים, המדיניות האמריקאית באפגניסטן, סוכנים שסרחו) וגם הבחירה שלה באיבון סטרחובסקי האנמית ("דקסטר") כסוכנת המתוסבכת שרודפת אחרי ג'ק, לא מבריקה. כמעט כל סטייה מקו העלילה של ג'ק וקלואי לטובת סיפור משנה, פוגעת בקצב ובעניין.
23:00 - או שכן...