על השתיקה

ב-1995 התרחשו שני אירועים מרכזיים ששינו את פני המציאות עבור בני דורי - אלה שסיימו תיכון באותה השנה, קיבלו תעודות בגרות ויצאו לעולם עם זכות הצבעה ועם היכולת לרכוש משקה אלכוהולי כדי לברוח מאותה המציאות. שני האירועים הללו, בנקודת האמצע של שנות ה-90, סוקרו ללא הרף בכל כלי התקשורת בעולם ושברו שיאי צפייה בערוצי החדשות. על האירוע הראשון – רצח ראש הממשלה יצחק רבין – אני לא צריכה לספר לכם. על האירוע השני – סיום משפטו של או. ג'יי. סימפסון – אולי צריך להרחיב קצת יותר. כי כמו רצח רבין, גם פרשת סימפסון ממשיכה להעסיק את הציבור עד היום; וכמו ברצח רבין, גם כאן הכתובת הייתה על הקיר. ובכל זאת, הנה ההבדל: מאז רבין לא נרצח אף ראש ממשלה ישראלי. נשים בישראל ובעולם, לעומת זאת, ממשיכות להירצח בידי בני זוגן מדי יום.

סימפסון זוכה באוקטובר 1995 זוכה מרצח כפול: של אשתו לשעבר, ניקול בראון, ושל מאהבה רון גולדמן. ״הוא בסוף ירצח אותי. ולא יקרה לו כלום״, ניבאה בראון את עתידה המר בפני חבריה, אך הם לא האמינו לה. 30 פעמים (!) התקשרה ניקול בראון סימפסון למשטרה בגלל שבן זוגה היה אלים כלפיה - ולא האמינו לה. חברים משותפים, בני משפחה ושכנים העידו בזה אחר זה על האלימות של סימפסון, והתמונות שגיבו טענות אלה הוצגו בבית המשפט, כמו גם הקלטות של זעקותיה של ניקול בשיחות המצמררות למשטרה. גם בדיקות DNA הוכיחו בוודאות את מה שכולם הבינו. אבל חבר המושבעים במשפט הפלילי לא האמין שאו. ג'יי. רצח את ניקול.

ב-4 בפברואר 1997 נמצא סימפסון אשם ברצח הכפול במסגרת משפט אזרחי שנוהל נגדו. העונש שנגזר עליו היה פיצוי בסך 35.5 מיליון דולר למשפחות הקורבנות. אבל המערכת המשפטית לא אוכפת את התוצאות של משפטים אזרחיים, והמשפחות נאבקות על היום על הפיצויים ועל עיקול חפציו של סימפסון והכנסותיו מספרים ומראיונות. ב-2007 הורשע סימפסון בחטיפה ובשוד מזוין, לאחר שניסה "להחזיר" לעצמו פריטי ממורביליה שהוחרמו ע"י משפחות בראון וגולדן ונמכרו במכירה פומבית לאספנים. בעוד שנתיים הוא יהיה זכאי לשחרור מוקדם.

או. ג'יי. סימפסון נמלט מהמשטרה ב-17 ביוני 1994

נערת הפוסטר של האלימות כלפי נשים

בחודש שעבר ציינו רשת ABC וערוץ Lifetime שני עשורים למשפט ששינה את אמריקה ואת היחס שלה לאלימות כלפי נשים עם ספיישל בשני חלקים בשם "הקלטות הסודיות של או. ג'יי. סימפסון", שהביא עדויות וראיונות שלא נחשפו עד כה. הסיפור המרכזי בחלק הראשון הוא המשפט האזרחי. הסרט מפרק לחלוטין את כל פרטי הפרטים של התיק, בשני משפטי הרצח, וחושף ראיות שהציבור האמריקאי לא ראה מעולם. חשוב לציין כי במשפט פלילי בארה"ב מותר לנאשם לבחור שלא להתייצב על דוכן העדים – כלומר, לשלול מהתביעה את האפשרות לחקור אותו. זה מה שעשה סימפסון. בנוסף, התביעה מקבלת פרק זמן לחקירה ולגביית עדות מהנאשם עוד בטרם נפתח המשפט. הסרטים חושפים לראשונה תיעוד מצולם של הנאשם סימפסון בחקירה, כשהוא מודה במעשים אלימים כלפי ניקול ומסתבך בשקרים של עצמו בכל מה שקשור לעברו האלים, לעובדה שעקב אחריה, ולכל הראיות בתיק.

החלק השני של הסרט מתמקד בחבריהם של סימפסון ובראון: אלה שידעו ושתקו, אלה שלא האמינו שהוא מסוגל לפגוע בה (שוב). אל קאולינגס, חברו של סימפסון עוד מימי הפוטבול, השושבין בחתונתו עם ניקול, ומי שנהג בברונקו בזמן המרדף המשטרתי המפורסם, העיד שפעם לקח את ניקול לבית החולים לאחר שסימפסון היכה אותה. כשהוצגו לפניו בבית המשפט תמונות של ניקול החבולה הוא פרץ בבכי. רון שיפ – חברו של סימפסון ושוטר שמתמחה באלימות במשפחה – אומר כי ״למרות שהיא אמרה לי שירצח אותה, לא האמנתי לה״. קריס ג'נר, שהיא ובעלה לשעבר רוברט קרדשיאן היו חברים קרובים של הזוג (קרדשיאן אף הגן על סימפסון בבית המשפט), מספרת ש"חשבתי שזה (האלימות) היה חד פעמי", ושהייתה "בשוק" כששמעה את קולה המבוהל של ניקול ואת צעקותיו של או. ג'יי. ברקע באחת מהשיחות שנעשו למשטרה. כמעט כל המרואיינים מודים באשמה האיומה שהם חשים מאותו יום בו נודע להם על מותה של ניקול. רגשות האשם רודפים אותם: אם רק היו מקשיבים לחברתם, אם רק היו מאמינים לה, אם ואם.

מדוע אף אחד לא האמין שגבר שכבר היה אלים בעבר יהיה מסוגל להיות אלים שוב? מדוע הם היו המומים כשאישה שאמרה באופן ברור ומפורש שהיא חוששת לחייה נרצחה? למה איש לא האמין לה?

ניקול בראון הפכה לסמל, לנערת הפוסטר של קורבנות האלימות של גברים כלפי נשים שהם אמורים לאהוב, ולמראה האולטימטיבית המשקפת את יחס החברה כולה לנשים כאל חפצים ולא כאל בנות אדם. בראון היא הסיפור הטראגי של מיליוני נשים בעולם גם היום, וגם בישראל. סיפור שבו כל הסימנים המקדימים נמצאים, מאות כתובות מתנוססות על הקירות, ועדיין אין ערך לעדותה של אישה על חייה שלה.

"אם הייתי צריך לכתוב על כל הנשים שנרצחו – רק השמות והתאריכים ישתנו", כך כתב גאווין דה בקר בספרו "לפחד ולהישאר בחיים" (פורסם בישראל בהוצאת "מטר"). דה בקר היה אחד מהמומחים מטעם התביעה במשפט נגד סימפסון, ומאז שימש בין היתר גם כיועץ לענייני ביטחון אישי לסלבריטאים ולנשיאים אמריקאים ולסלבריטאים. הוא מעיד על השינוי ביחס כלפי האלימות בתוך המשפחה שחל בעקבות הריאליטי הטלוויזיוני הראשון בו אמריקה שוכנעה שאי אפשר להוכיח את קיומם של סימנים מוקדמים לרצח של נשים, ואפילו לא להוכיח את מעשה הרצח עצמו.

ראשית, הוקמו בארה"ב מעונות לנשים ו"קווים חמים" - המודלים עליהם בנויים גם הארגונים והמקלטים הישראליים. הסיבה הייתה ההכרה בכך שלפני שתוהים מדוע אישה לא עוזבת גבר אלים צריך לספק לה מקום לברוח אליו. שנית, דה בקר הבין את הצורך ללמד ולעורר מודעות לזיהוי הכתובות שעל הקיר - כלומר, לחזות מראש מעשי רצח. כך נולד ספרו "לפחד ולהישאר בחיים" (במקור: "The Gift of Fear") שיצא ב-1997. הפילוסופיה שלו (באמצעותה הוא מסביר כמעט כל סוג של אלימות) די פשוטה, ומבוססת על האינטואיציה. דה בקר מאמין שאנחנו מזהים את הסימנים אבל מתעלמים מהם מתוך חוסר הבנה שמדובר בסכנה. דה בקר מונה רשימה של סימנים מוקדמים שמצביעים על כך שאישה עלולה להיות בסכנה. הסימן הראשון - הכי חשוב והכי מובהק - הוא שהאישה עצמה מרגישה בסכנה. ומשום מה, זה הדבר הראשון שאנחנו מבטלים.

הסיפור הזה רלוונטי לכל העולם (שציין בשבוע שעבר את יום המאבק באלימות נגד נשים), ודאי שלישראל. הוא קורה כאן כל הזמן, בין גל טרור למלחמה, בין פעולה צבאית למחאה חברתית. ״סכסוך בין בני זוג״, ״רצח על רקע רומנטי״, ״רגע של שיגעון״. בני משפחה וחברים מספרים שהחשוד הוא בכלל אדם מקסים, המשטרה אומרת שלא הייתה כתובת על הקיר, עורכי הדין מדברים על עלילה מרושעת של אישה נקמנית, וכולם מזדעזעים לרגע ומיד מזפזפים הלאה, ממשיכים עם החיים. כאילו שזה בסדר שנשים  חוטפות מכות מבני זוגן, כאילו שזה נורמלי שחלקן נרצחות מדי שנה. כך נשכנע את עצמנו שאנחנו לא חברים של אנשים כאלה ושאנחנו באמת יודעים מה קורה בין בני זוג כשאף אחד אחר לא בסביבה.

אולי אתם שופטים עכשיו את חבריה של ניקול בראון ובטוחים שהייתם מאמינים לה ומתריעים בזמן. אל תשלו את עצמכם. אתם מכירים נשים כאלה. במדינה בה כולם מכירים את כולם, הסיכוי שאתם מכירים קורבן או תוקף גדולים בהרבה ממה שהייתם רוצים לחשוב. אז בפעם הבאה שמישהי מספרת לכם על גבר שנהג כלפיה באלימות, קודם כל תאמינו לה. אחרת לא למדתם דבר מהמשפט של או. ג'יי. סימפסון.

• או ג'יי סימפסון