תמיד הרגשתי שהיצירות של לואי סי. קיי. הן ההפך מביקורת טלוויזיה. בניגוד לסדרות וסרטים אחרים שמעוררים בי מיד תגובה שכלתנית ומנומקת, משהו בטון של סי. קיי. תמיד משדר לי "עזוב, אל תקרא, אל תכתוב - רק תרגיש". אולי זה הנרקיסיזם שלי, אבל גם בזמן הצפייה ב"הוראס ופיט" - היצירה החדשה שהוציא סי. קיי. לרשת בהפתעה בסוף השבוע האחרון - הרגשתי שלואי מדבר ישר אליי בין השורות: מוציא את העוקץ מהפרשנות שלי, לועג לניסיון שלי לסווג אותו, מייתר את הצורך שלי לפרש אותו.
באחד הרגעים היפים ביצירה הזו מספרת בתו של הוראס (סי. קיי.) משל על צבה וצפרדע, שאמור לומר משהו על מערכת היחסים הטעונה ביניהם. אלא שהוראס קוטע אותה מיד ושואל: "זה כאילו בדיחה או סיפור?" - ממש כמו הצופים והמבקרים שחייבים להבין אם מה שהם רואים עכשיו זה קומדיה או דרמה, וכשאין להם תשובה הם פונים להמציא מונח חדש, ה-Sadcom - קומדיה עצובה, אם תרצו, שסי. קיי. נחשב לאחד מאבותיה.
ברגעי הפתיחה של "הוראס ופיט" נראים שני האחים הגיבורים (את פיט מגלם סטיב בושמי) כשהם פותחים בשעת צהריים את הפאב המשפחתי בן מאה השנים שבבעלותם בברוקלין. התפאורה התיאטרונית פשוטה, המוזיקה שבוקעת מהג'וקבוקס עדינה. הוראס מופתע שפיט השאיר בסגירה של ליל אמש ערמת סמרטוטים על הרצפה. פיט כועס: "בסדר, אז השארתי, כנראה הייתי עייף". הוראס מנסה להתנצל, מסתבך בלשונו בצורה לואית אופיינית, ואומר לבסוף: "אתה כל כך טוב בלעשות סגירה, רק בגלל זה אני מופתע כל כך שהשארת את זה כאן. זו בעצם מחמאה". פיט לא משתכנע: "הייתי מעדיף שפשוט תגיד שדפקתי את זה". וכך מדבר סי. קיי. אלינו הצופים כבר ברגעי הפתיחה ומנסה להתנער קצת משירי ההלל הרבים שכבר נכתבו ונאמרו עליו בשנים האחרונות ("גאון", "פילוסוף" ו"נביא" הם כמה מהתארים הפופולריים).
אבל גם הפעם סי. קיי. לא דפק את זה. העלילה הקטנה מתפתחת בצעדים מדודים. לפאב מגיעים בזה אחר זה דמויות מדויקות ומשוחקות להפליא, ובראשן "הדוד פיט" (אלן אלדה בן ה-80 בתפקיד מרהיב), זקן גזען וסקסיסט שמצליח לרגש ולעורר הזדהות עם טקסט שכמעט כולו קללות והקנטות, והאחות סילביה (אידי פאלקו), שבדקות ספורות על המסך גורמת לך להתפלל לפרקים נוספים רק כדי לראות עוד ממנה. על העלילה – דרמה משפחתית שגולשת לרגעים טלנובליים – עדיף לדעת כמה שפחות, ובכל מקרה אין הרבה מה לומר בינתיים. מה שחשוב הוא שבדומה לרגעים הרגשניים בעונות המתקדמות של "לואי", גם "הוראס ופיט" יכולה להביא את הצופה אל סף הבכי - ובדיוק שם לדקור עם פאנץ' קומי שמונע מהדמעות לפרוץ.
פער הדורות הוא הנושא המרכזי ששזור לאורך "הוראס ופיט". הדוד פיט הוא הזקן שמתעקש לשמר את המנהגים הישנים של המקום – הוא מגרש בכעס לקוחות היפסטריים, לוקח משכורת מהקופה כראות עיניו, מודה שהוא מדלל את האלכוהול בחצי, אומר "ניגר", וברגע השיא הדרמטי חושף כמה סודות באמת אפלים. הבת של לואי (איידי בראיינט מ"סאטרדיי נייט לייב") היא הצעירה שמסרבת לענות לטלפון ומתעקשת רק לסמס ומדברת בשפה פסיכולוגיסטית. הוראס, כמו כל הדמויות של סי. קיי., נמצא בתווך, קפוא, לא כאן ולא שם. השורה הכי חזקה שלו היא "לא אכפת לי, באמת לא אכפת לי, אני לא הבוס, אני לא אבא שלי". הוא כבר מזמן לא חלק מהדור הצעיר, אבל מפחד פחד מוות מלהפוך לחלק מהדור הקודם.
את המתח הבין-דורי הזה מהדהדת גם הצורה. מחזה מצולם (כולל הפסקת מחצית עם כתובית "Intermission") באורך של קצת יותר משעה, עם צילום מינימליסטי בשוטים ארוכים-ארוכים ועם ווייב כללי של אולד-סקול - שמופץ כסדרת רשת בתשלום ישיר באתר האינטרנט של סי.קיי. אין יותר ישן פוגש חדש מזה.
במקביל למלחמה המשפחתית על עתידו של הפאב, בחוץ מתנהלת מלחמה על עתידה של אמריקה. בטלוויזיה של הבר מדברים על העימות הרפובליקני, הלקוחות המיואשים מנהלים דיונים על דונלד טראמפ ("אם נבחר בו זה אומר שאנחנו רוצים ליפול, אז בואו ניפול") ועל המאבק הצפוי בסופרבול המתקרב בין הקווטרבקים פייטון מאנינג (לבן, מבוגר, אצילי) וקאם ניוטון (שחור, צעיר, שחצן). הרפרנסים האלה מעט זרים לקהל ישראלי, אבל כששניים מהלקוחות מנהלים ויכוח פוליטי-מפלגתי בו כל אחד מתאר מה הצד השני מסמל בשבילו, קל לחשוב על המקבילה הישראלית של "יפי נפש סמולנים" נגד "פשיסטים ימנים".
את כתוביות הסיום מלווה שיר חדש שכתב פול סיימון עבור הסדרה. "לפעמים אני תוהה", שר סיימון, "למה אנחנו קורעים את עצמנו לגזרים / אני רק צריך קצת זמן לחשוב / או שאולי אני רק צריך משקה / אצל הוראס ופיט". פאב ותיק ומוכר יכול להיות מקום של נחמה. גם ביקור מפתיע של יוצר אהוב יכול להיות מקום כזה.