עונתה השנייה של "בלש אמיתי" הותירה אחריה המוני צופים מוכי טראומה ומחוסרי פרופורציות. אחרי הכל, העונה השנייה לא היתה כזזזזזזזזזאת גרועה, אבל כן, היא היתה גרועה, והעונה הראשונה לא היתה כזזזזזזזאת טובה, אבל היא בהחלט היתה טובה. אבל טראומה היא טראומה, אין מה להתווכח.
ולכן, ככל שהתקרבה אלינו העונה השנייה של "פארגו", שגם היא כמו "בלש" התחדשה בקאסט שונה ובחקירה שונה, היה אפשר להרגיש את חרדת "תסמונת האלבום השני" בכל עוצמתה הגורפת. ובכן, לא היינו צריכים לכסוס ציפורניים אל תוך הפרק הראשון ששודר אצלנו אתמול (ה', 22:00, ב-HOT Plus ו-HOT VOD) – יכולנו לנשום לרווחה כבר מהשוט המושלם הראשון. וטוב שכך, כי בסוף הפרק היינו זקוקים לכל האוויר שנשמנו לרווחה כדי להגיד וואו כמה וכמה פעמים.
העונה החדשה של היוצר נואה הולי מנחיתה אותנו ב-1979 ומפגישה אותנו עם תוצאותיו של ליהוק מושלם: סינדיקט הפשע של משפחת גרהרדט, כנופיה מקומית שמנסה להשתלט על עסקיו, השוטר הצעיר לו סולברסון (פטריק וילסון) ואשתו בטסי (כריסטין מוליטי), שאבא שלה, האנק לרסון (טד דנסון), הוא השריף. ויש גם קוסמטיקאית שובת לב וחסרת מודעות בשם פגי בלומקויס (כריסטין דאנסט) ובעלה עוזר הקצב אד (ג'סי פלמונס, שפגשנו ב"שובר שורות").
עוד יום במשרדי הפשע
העונה הראשונה של "פארגו" הסבה עונג עילאי, בייחוד בכך ששכללה את שפתם של האחים כהן, דחפה אותה לשלב האבולוציוני הבא (מי מתנדב לעשות את זה לטרנטינו?), אבל אין ספק שהעונה השנייה מעלה את הסדרה מדרגה בכל תחום – בעיצוב הסבנטיזי הבוהק שהעין לא יכולה לשבוע ממנו (מהוואזה על המדף ועד הלק על ציפורניה של פגי); במוזיקה הממלאת אושר; ובעיקר בכל מה שנדחס בין לבין – הדיאלוגים המדויקים, הדרך שבה הסצנות הציוריות מתחלפות, דוחקות זו את זו או מהבהבות זו אחר זו (באחת מהן באופן ליטרלי ממש, כשהמסך משחיר ומתבהר), ובניית הדמויות הגאונית (קחו למשל את המסע המופלא שעושה אשת השוטר בדקות ספורות מלהיות נודניקית נרגנת שדוחפת את האף לחקירות המשטרתיות של בעלה לאישה אמיצה עם סרטן וחוש הומור שמתחזקת מערכת יחסים אינטימית ומעוררת קנאה עם בן זוגה).
אבל מה שבאמת מרשים זה עד כמה נטול יומרה היה הפרק. גאונות שאינה יומרנית היא עניין נדיר בכל פורמט, במוזיקה, בפיסול, בקולנוע ובטלוויזיה. יוצרי "פארגו" הצליחו לנטרל את היומרנות בעזרת הרבה הומור. אם בעונה הראשונה קיבלנו דמויות מעוררות חיוך בגלל האפיונים המשעשעים שלהן, עכשיו הסצנות נכתבו במטרה להצחיק. וזה עובד. בקלילות ובחוסר מאמץ (הדיאלוג בקצבייה הוא דוגמה טובה לכך). בכל פעם שרגע יומרני מאיים להתקרב, ננעצת בו סיכת הומור קטנה ומוציאה ממנו את האוויר. לא תמצאו כאן את הנופים המדבריים הבלתי נגמרים של "שובר שורות" – מהממים, כן, עושים את העבודה, ללא ספק, אבל גם דוחפים לצופה את תחושת המרחב וההתעלות בלי עדינות ועם לא מעט חשיבות עצמית. מלבד מבט על אחד מרהיב על אוטוסטרדה, שמתכתב עם השבץ שבו לקה אב משפחת גרהרדט כי המכונית הנעה בה נראית כמו קריש דם הנע בעורק, בשכונה של "פארגו" עושים שכונה. כאן הכל בסדר, כאן רומזים לנו - אנחנו לא חושבים שאנחנו עושים מאסטרפיס. וככה עושים מאסטרפיס.
בלי ספגטי בולונז
קחו למשל את הדרך שבה מוצגת הבנאליות של הפשע. אנחנו עדים לישיבה של ארגון פשע שמתנהלת ממש כמו ישיבה בחברת ביטוח אפרורית – בליווי מצגת שמסבירה למה צריך להשתלט מבחינה אסטרטגית על האזור הצפוני. עוד יום במשרד. וכך בדיוק גם במטבח של משפחת הפשע עצמה, שם האם (זאת שבאמת מנהלת את העניינים, בעלה הוא אולי האגרוף, אבל היא אומרת לו בדיוק לאן לכוון אותו. די ברור שהיא הולכת להבריק) מדסקסת את ענייני העסק ליד השולחן כאילו מדובר ברשימת מכולת, שערה מסולסל ברולים, בלי פאסון, בלי זוהר, אפילו בלי ספגטי בולונז.
שיא הפרק מתרחש, איך לא, בדיינר גנרי בעל השם המשובב "וואפל האט", במפגש בין אחד הבנים הלא מבריקים של משפחת גרהרדט, שופטת קשוחה ורודפת צדק ותרסיס נגד חרקים. מפה לשם, ברצף אירועים קומי במופגן, נערמות הגופות, קורים המון דברים, אבל לא יותר מדי דברים, וכל הזמן יש הפוגות שמאפשרות לצופה לקחת אוויר לפני המשך ההתרחשות, אבל לא כאילו מותחים בדיחה יותר מדי זמן, אלא כאילו מספרים בדיחה חדשה שמתקשרת לקודמת ומעצימה אותה. אבל זה סטנדאפ שמוקף באנשים שוכבים מתים.
הגודל קובע
הצעת הגשה לסיום, לקברניטי HOT ו-yes, שקיננה בלבנו כבר בהקרנת העיתונאים של "מד מן" וכעת התחדדה עם הקרנת פרק הפתיחה של "פארגו" בסינמטק תל אביב. מה דעתכם על הסכם להקרנות סדרות הדגל שלכן בבתי הקולנוע או בסינמטקים? אלה שדורשות את המסך הגדול באמת, את הצפייה המשותפת, את חדוות הפופקורן, אלה שאתם לא רוצים שאף פרט בהן ייעלם מעיני הצופים. רק דמיינו לעצמכם כרטיסייה שתקנה את הזכות לבילוי שעתי שבועי בחברת התלתלים הבלונדיים של כריסטין דאנסט וההברקות של טד דנסון בדרך שמכבדת את הפורמט. אנחנו בפנים.