באחד הראיונות שנתנה שונדה ריימס על הלהיט שלה "סקנדל", היא סיפרה שההערה הכי גדולה שקיבלה על התסריט הראשון שלה מצד בכירי רשת ABC הייתה "זה נהדר, אנחנו אוהבים את זה, אבל האם אוליביה חייבת לשכב עם הנשיא? זה נראה מוגזם". ריימס לא מצמצה והודיעה להם חד משמעית שכן - "זו סדרה שבה אנשים מתמזמזים בחדר הסגלגל. זה מה שאני רוצה לכתוב. אם לא מתאים לכם זה בסדר גמור, אקח אותה לרשת שכן מתאים לה". אלפי שנות אור מפרידות בין "סקנדל" לבין "בית הקלפים" כמובן, אבל העיקרון שמתפעל אותן די דומה – דמויות קיצוניות עושות מעשים קיצוניים בלב הקונצנזוס האמריקאי - הבית הלבן.
- "בית הגיפים": תקציר העונות הקודמות בגיפים
- מה חשבנו על "Love" החדשה של נטפליקס
- 15 סיבות למות על "אחוזת דאונטון"
"בית הקלפים" נפתחת בסצינה שכבר הפכה לקאלט בה פרנק אנדרווד הורג כלב ומתרברב בכך שיעשה מה שאחרים מפחדים לעשות. זו סדרה שבה הוא מלכלך את הידיים שלו בדם, ולא רק מטאפורית. זו סדרה שבה אנשים אומרים ועושים דברים כמעט לא מציאותיים בשביל כוח ושליטה, וגוררים את כולם אחריהם כמו צאן לטבח. "בית הקלפים" יכולה להנחית עלינו שקרים וטוויסטים שנראים לפעמים קשים לעיכול, אבל היא מומחית בלבנות סביבם נרטיב והקשר שיגרמו להם להיראות הגיוניים לחלוטין. דונלד טראמפ הרי בונה על זה קמפיין.
העונה השלישית של סדרת הדגל של נטפליקס לא הייתה מוצלחת. שנת שלטונו הראשונה של פרנק אנדרווד כנשיא ארה"ב התבררה כאנטי-קליימטית מבחינה תסריטאית, והתעסקה פחות בפוליטיקת המחשכים המרתקת שאהבנו ויותר במדינאות גנרלים יבשה ופרקטית. יוצר הסדרה, בו ווילימון, התגונן לא פעם ואמר כי הוא מתייחס לסדרה כאל ספר שלם, שבו פרק אחד צריך להוביל לשני בשביל לספר את כל הסיפור. הפרק ההוא, לטענתו, היה הכרחי כדי להוביל להפרדת הכוחות בין פרנק לקלייר, והעונה הרביעית, ששוחררה בסוף השבוע, ממשיכה מאותה נקודה בדיוק: האנדרווד'ס כבר לא. הפוסטר שמקדם את העונה הוא פשוט לכאורה – חצי פרצוף של קווין ספייסי בצד אחד, חצי פרצוף של רובין רייט בצד שני - אבל מביע לא מעט: שני חצאים של אותו השלם. מופרדים מכורח המציאות.
"בית הקלפים" בחנה את התמה הזו בעבר. פרנק וקלייר נפרדו כבר באמצע העונה הראשונה רק בשביל להתאחד לקראת סופה. גם אז זה היה בגלל שפרנק איבד עשתונות, הטיח בקלייר שהיא כלום בלעדיו ושכח לרגע את מה שכולנו כבר יודעים – השניים הללו הכי חזקים כשהם ביחד. זו ככל הנראה היתה רק הקדמה לקרע שנפער כעת ומעמיד אותם אחד כנגד השני, לפחות בחצי הראשון של העונה. זה מכניס מיד את הצופה למקום מוזר – מצד אחד מרענן לראות אותם פועלים אחד נגד השנייה ומנצלים את האש שיוקדת בהם כדי להלום זו בזה. מצד שני, וזה מתברר עד כדי כאב בהמשך, הם באמת כלום ושום דבר לעומת מה שהם יכולים לעשות כזוג.
מה שמעניין הוא שמערכת היחסים ביניהם מעולם לא תפקדה כמו של כל זוג נשוי אחר על המסך – האם כואב לנו שהם לא ביחד? האם אנחנו מחזיקים חזק בכיסא ומייחלים לפיוס? "בית הקלפים" היא לא סדרה על רגשות, מילים כמו "אהבה" או "נשמה" נעדרות כמעט לחלוטין מהעולם הפנימי שלה. היא קרה, אסתטית ומחושבת, היא מורכבת ב-90 אחוז מאנשים שיורים משפטים אחד על השני כשברגע מתנגנת אופרה גרנדיוזית, והרבה יותר מעניין אותה להעמיד את דמויותיה בזוויות צילום מתוחכמות מאשר להבהיר לנו איך הן מרגישות. הסדרה הזו, כמו כל הדמויות בה, יותר מתעניינת באיך שדברים מוקרנים כלפי חוץ מאשר איך שהם מבפנים. למרות הכאוס שמתרחש סביבם, פרנק וקלייר מעולם לא נראים לחוצים. הם יכולים להתעצבן או להתרגז ולצעוק, אבל תמיד בצורה מאופקת וקרת רוח, וכמעט מעוררת קנאה. במובן הזה, "בית הקלפים" לקחה את האטמוספירה הסטרילית של "מד מן" צעד אחד קדימה – האם יש בה אפילו דמות אחת שאפשר לאהוב? להזדהות אתה? לרצות בטובתה? קשה להאמין. אבל בזה גם טמון הכוח שלה, ביכולת שלה לנקות מעצמה את הדם ולהראות לנו ניכור אנושי בצורה מיליטנטית ואדישה לחלוטין, כשסצנת הסיום של העונה היא בבואה מושלמת לכך.
העונה מביאה איתה שלוש דמויות נוספות שאי אפשר ממש להזדהות גם איתן, אבל בהחלט אפשר להעריך. נב קמפבל ("שולחן לחמישה") מפתיעה לטובה כיועצת האסטרטגית של קלייר, מעין הדאג סטמפר שלה ואלן בורסטין ("רקוויאם לחלום") מצליחה לשפוך מעט אור על מה שהפך את קלייר לקלייר בתור אמה. אבל התוספת החשובה ביותר היא ג'ואל קינמן ("דה קילינג") בתור המועמד הרפובליקני לנשיאות והנבל הגדול (תלוי איך מסתכלים על זה כמובן) של העונה. קינמן ואשתו נראים בתחילה כאנטי תזה לפרנק וקלייר, גלגולם של בני משפחת קנדי בדור האינסטגרם והטוויטר, אבל מהר מתברר שבוושינגטון כמו בוושינגטון. אחת הטענות שנשמעו נגד הסדרה בעבר הייתה שלפרנק וקלייר אין באמת קונטרה ראויה, ולכן הם מצליחים להעפיל בקלות לפסגה ולרמוס את המתנגדים. מעניין לראות אם קינמן הנהדר יהיה זה שיציל את המצב.
ווילימון, למרבה הצער, הודיע שהוא לא מתכוון להמשיך עם הסדרה לעונתה החמישית (והאחרונה, ככל הנראה), ולכן החצי השני של העונה הרביעית נראה כמו פסקת סיכום לכל מה שבנה עד כה. ששת הפרקים האחרונים מתפקדים כמו מחרוזת מיטב הלהיטים של "בית הקלפים", והם חוזרים למקורות בצורה כמעט בוטה מדי, כאילו מוכיחים לנו שכל מה שאהבנו עדיין כאן, בין אם מדובר בדמויות ישנות שמפציעות שוב, קווי עלילה ותכסיסים פוליטיים שמזכירים את תחילת הדרך, נעימות רקע מכל העונות ששבות להנעים את הסצנות ושלל רפרנסים לעבר שנשתלים בין שורות דיאלוג. סדרות שמפארות את המורשת של עצמן בדרך כלל יוצאות פאתטיות, אבל כאן, באופן די מפתיע, זה לגמרי עובד. לא רק פרנק וקלייר חזקים יותר כשהם ביחד, גם "בית הקלפים" חזקה יותר. כשהשניים האלה חותרים לקראת מטרה משותפת כמו אריה ולביאה עם טרף מול העיניים, הסדרה נמצאת במיטבה ומזכירה שוב מדוע היא אחת הסדרות החזקות והמרתקות בטלוויזיה כיום, ותצוגה מפוארת של בימוי מוקפד ומשחק מדהים. לגלות שפוליטיקאי מושחת זה אמנם מעניין ושערורייתי, אבל זה כאין וכאפס לעומת לראות איך הכוח הולך ומשחית אותו, ומרקיב על הדרך את כל המערכת.
העונה החדשה של "בית הקלפים" זמינה לצפייה בשירות ה-VOD של HOT, yes וסלקום טי.וי