כשאתם חושבים על הסדרות הבולטות של השנה, בטח קופץ לכם לראש פולמוס רשת ער שבו לקחתם חלק ודן בתיאוריית הזמנים של "ווסטוורלד". או לחילופין, פולמוס רשת ער באותה המידה, המנתח את פשר האקזמה של ג'ון טורטורו ב"ליל האירוע". וזה הגיוני, אלו סדרות הדיבור והבאז של השנה, שהושקעו בהן הכי הרבה מיליונים או שנחשבו לפנינות איכותיות שאנשים כמוכם, בוגרי "הסמויה" ו"שובר שורות", חייבים לראות. אבל אולי יעניין אתכם לגלות שאם מחברים את הרייטינג של שתיהן ביחד, מגרדים בקושי את נתוני הצפייה של הסדרה הבאמת מצליחה של השנה – "החיים עצמם". כלומר, "This is us" לפני ש-yes החליטה להתחכם. אז נכון, "החיים עצמם" היא סדרת נטוורק (NBC) בעוד שתי האחרות הן כבלים פרימיום (כלומר, זה לא כוחות, להשוות רייטינג ביניהן זה כמו להשוות רייטינג בין ערוץ 2 ל-YES) ועדיין, מדובר בתופעה. כמו "אימפריה" בשנה שלפניה, "החיים עצמם" הפכה, בניגוד לכל התחזיות, להפתעה הגדולה של השנה.
"החיים עצמם" שייכת לז'אנר המכונה "דרמה משפחתית שקטה". היא עוסקת בחייהם של שלושה אחים והוריהם ונעה בין הווה לעבר. הטוויסט: הפתעות קטנות בכל פרק, שחושפות לנו מידע מהעבר שלא ידענו ומשנה את התמונה. למעשה כשיוצר הסדרה, דן פוגלמן, הציג אותה בפני מנהלי NBC, הוא הגדיר אותה כ"'אבודים', רק בדרמה משפחתית", זאת גם הסיבה שקשה לפרט את עלילתה בלי ספוילרים. אז "החיים עצמם" זכתה לביקורות מעורבות, השליליות זעפו על עודף השמאלץ והסנטימנטים, תועפות הקיטש והניסיונות הבלתי פוסקים לגרום לקהל לבכות. החיוביות חיבבו אותה מאותן הסיבות בדיוק.
כי העניין עם "החיים עצמם", הוא שהיא חלק מז'אנר שעד היום לא זכה לכבוד הראוי לו: סדרות נחמה, נעים להכיר. בסיכום השנה הקודם כתבה צליל אברהם על איך נמאס לה מתור הזהב של הטלוויזיה, ואילו אני כתבתי בהקשר של "אימפריה" ו"אנריל" על כך שלעולם נשבר קצת מסדרות איכות ואיזה כיף לראות סתם סדרות כיפיות שלא עושות לנו כאב ראש מרוב יומרנות ועומק וחידות. סדרות הנחמה הן התוצאה של שתי המגמות האלו. אלו הסדרות שיתחשק לכם לראות, לא אלו שתרגישו שאתם חייבים. הסדרות שלא תשבו מול הממיר המקליט ותאזרו כוחות לקראת עוד פרק תובעני שלהן, חלק מהמשרה השנייה שלכם כצופי טלוויזיה מעודכנים, אלא תדעו שלפניכם חוויה כיפית ומספקת ונעדרת יומרה.
סדרות נחמה הן אלו שלא מביטות בכם מה-VOD באטיטיוד של יצירה חשובה, משמעותית ומלאת רבדים שתחנה לכם על המוח עכשיו שעה ותסיימו אותה מבולבלים, מוטרדים, לעתים מזועזעים ומיואשים (כי רוב הסיכויים שהיא קודרת ומדכאת ומשהו נורא קורה בה למישהו, אולי לילד). להיפך, סדרת נחמה היא הסדרה הזאת שאומרת לכם שוואלה, רואים שהיה לכם יום קשה והעולם הזה ממש מחורבן, אז בואו ותירגעו קצת מולה כי אחרי הכל, זהו ייעודה המקורי של הטלוויזיה.
סדרות נחמה קשורות לכל מה שמשמח אותנו, ולכן לנוסטלגיה יש חלק חשוב בהן. נגיד, התחייה של "בנות גילמור"? הכי סדרת נחמה וגם "הגולדברגים", סיטקום מתוק שמשלב משפחתיות ונוסטלגיה. ולא מהשנה הנוכחית אבל עדיין עונות על ההגדרה – "אחים ואחיות" ו"הורים במשרה מלאה". סדרות שהן גם מעולות, אבל גם יש בהן משהו סואופי, תמים. יש לא מעט סדרות שנמצאות חלקית על אזורי הנחמה. נגיד, העונות הראשונות של "האנטומיה של גריי", והיא לא נחלתם של אמריקאים עם חיבה לקיטש - גם האוסטרלים חזקים בסדרות נחמה עם "אהבה מלידה" ו"מקום בלב".
מה התנאים לקיומה של סדרת נחמה?
1. משפחה. שלך או שבנית לעצמך.
2. נטייה לגרום לצופים לבכות מדי פרק או לפחות לספק איזו יפחה חרישית.
3. דמויות דרמטיות חזקות וכתיבה נהדרת, אבל שלא מפחדת מרגשות.
4. תחושת סיפוק וחמימות בסיום כל פרק שהופכות אותה, למעשה, למקבילה הטלוויזיונית לחיבוק.
5. הרבה פרקים לעונה, לא ה-13 של הכבלים. יוצאת מהכלל: "דאונטון אבי", שהצליחה להיות סדרת נחמה ועדיין קמצנית פרקים.
6. מלא אנשים מסביב שאומרים לך שזאת סדרה חרא.
סדרות נחמה מספקות צפייה קלה יותר, זה נכון, מכאן גם הנטייה לזלזל בהן. לא תמצאו בהן תכנים קשים (כמו ב"המתים המהלכים" או ב"משחקי הכס"), הן נוטות להיות אופטימיות ולא לשדר רצינות (כמו ב"בית הקלפים" וב"מד מן"), ולספק את מנת הפיל גוד השמאלצי. לדור שהתרגל לכך שסדרה טובה נמדדת בכך שהיא מעבירה אותנו מסע רגשי או אינטלקטואלי, משנה אותנו או משפיעה עלינו, קשה להודות שלפעמים אנחנו רק רוצים לבכות מול המסך. שסדרה טובה היא כזאת שגורמת לנו לפורקן קתרטי מינורי ולחמימות בלתי מוסברת בגוף. כנראה שאחת הסיבות להצלחה העצומה של "החיים עצמם" - מעבר לעייפות והרוויה מסדרות גבוהות מצח ומרירות/עצובות גם כשהן קומדיות - היא התחושה שאנחנו צריכים לחזור קצת אחורה, לימים פשוטים יותר וטלוויזיה שכולה נשמה. החיים רעים מספיק, תנו לנו טלוויזיה טובה שתדבר ללב שלנו.