אבל אז משהו השתבש. בסוף העונה השלישית הודיעו יוצרי הסדרה על החלפתו של כל הקאסט כמעט, במטרה לרענן את סדרת הנעורים המזדקנת. המעריצים כעסו, ואז היוצרים התחרטו והודיעו שלא בדיוק: הם החליטו לחלק את הסדרה בין אוהיו וניו יורק, להוסיף עוד חברי קאסט חדשים מתכנית הריאליטי הכושלת שלהם (The Glee Project), ולמצוא תירוצים חסרי היגיון כדי להחזיר את הקאסט המקורי.
לפעמים פוגענית, תמיד פוגעת
הבעיות לא נגמרו בהחלטות ליהוק שגויות. "גלי" נעשתה פוגענית: ירדה על לסביות, על טרנסג׳נדרים, על ביסקסואלים, על שמנים, על עניים, על הפרעות אכילה. לפעמים זה הרגיש כאילו היא הפכה לשעת ההסגברה ע"ש וויל שוסטר ופין האדסון. חוץ מזה, היא הפכה אפילו יותר מופרכת (אם זה אפשרי): היה פרק על גיבורי על, פרק עם בובות, קארי בראדשו הייתה הבוסית של קורט במגזין "ווג" ועשתה לרייצ׳ל מייקאובר, קייט הדסון הייתה המורה של רייצ׳ל לריקוד ושכבה על החבר שלה שהיה זונה ממין זכר.
אחד המשפטים ששמעתי את עצמי אומרת הכי הרבה פעמים לאורך העונות המדרדרות באיכותן של "גלי" (בעודי נאלצת להגן על הטעם שלי בטלוויזיה) הוא שהסדרה עושה כמעט הכל לא נכון, אבל כשהיא עושה משהו נכון - היא עושה אותו מדהים. היא יודעת לפגוע במטרה יותר מכל סדרה אחרת. כל סיפור שהיה קשור לקורט ולאבא שלו, למשל, הצליח לרגש בכל הנקודות הנכונות. זה כנראה היה הניצחון הגדול ביותר של "גלי" - הסדרה הצליחה לקדם ייצוג של להט״בים בצורה יוצאת דופן ואמיצה, בלי ליפול לקלישאות המתבקשות, ובלי להתפשר. אפילו עלילות על ניתוח פלסטי, פרידות, בריונות, תסמונת דאון, מאש-אפים וגווינת' פאלטרו הצליחו לפגוע במטרה שלהן.
אבל אולי זו הייתה הבעיה של הסדרה - יותר מדי מטרות. יוצרי הסדרה (ריאן מרפי, בראד פאלצ׳ק ואיאן ברנן) כיוונו לכל כך הרבה מקומות, עד שבסוף הם כבר לא ידעו לאן הם הגיעו, איך ממשיכים ובאיזו צורה אפשר לחזור אחורה.
הסוף הכמעט מתוק
אבל יש נחמה למעריצים המושבעים - לפחות בעונה האחרונה שלה, "גלי" הצליחה לחזור לעצמה. העונה השישית הייתה כולה מחווה אחת ארוכה למעריצים שהצליחו לשרוד עד הסוף המריר, עם אינספור רפרנסים שנונים לסדרה עצמה ולתיאוריות מעריצים מנבכי האינטרנט (ממליצה לחפש בגוגל Faberry). אבל כשהם החליטו לחזור אחורה גם בשביל פרק הסיום הכפול, זה כבר לא היה לטובה.
השעה הראשונה של פרק הסיום הוקדשה לסיפור-מחדש של פרק הפיילוט. הגעתי אליו עם נכונות להתרגש, וכל מה שקיבלתי היה שעמום וחזרה על מה שכבר ידעתי. הפרק התחיל מנקודת מבטו של קורט, בימים שלפני ההצטרפות למועדון, כשהוא היה מדוכא ולא היו לו חברים ואבא שלו התנדנד על גבול ההומופוביה וניסה לשכנע אותו להצטרף לקבוצה הפוטבול בבית הספר, מה שהוביל להצטרפות שלו לקבוצה. זה היה חמוד, אך לא חידש בשום צורה.
אחר כך הם עברו לרייצ׳ל - שאפתנית, מעצבנת ומסתובבת בכל מקום כדי לגייס אנשים שיהיו זמרי הרקע שלה לגלי-קלאב, ואז מתעקשת באכזריות חסרת רסן לקבל את כל הסולואים. מרסדס, לעומת זאת, התגלתה בתור זמרת כנסייה לשעבר, מצליחה בדרך נס לא לרצוח את רייצ׳ל באותו מפגש ראשון של המועדון ואז מקבלת עצה לשחרר את הסולואים בשביל רייצ׳ל כי היא מטורפת וצריכה את זה יותר. אם כל זה נשמע מוכר, זה בגלל שהסדרה מדברת על הדברים האלה כבר שש שנים. הדבר היחיד שקצת מפתיע הוא שארטי וטינה היו פריקים שהצטרפו כחלק מהתערבות עם החברים הפריקים האחרים שלהם.
אחר כך, כולם התווכחו אם מגיע לפין להישאר למרות שהוא פופולרי ויפה והורס להם את הקטע האאוטסיידרי. אבל המאמץ להדגיש את נוכחותו של פין (קורי מונטית' המנוח) רק הדגיש יותר את חסרונו. הוא היה כמו רוח רפאים שרדפה את הפרק הזה, והשאירה אותו ריקני ומשעמם. מעבר לכך, ההחלטה לפצל את קווי העלילה של כל הדמויות תוך כדי הצצה לעתיד שלהן הייתה פשוט מוטעית. האופטימיות חסרת הרסן (שכבשה אותנו בעונות הראשונות) הייתה מוגזמת עד כדי בחילה.
סו סילבסטר הופכת לסגנית נשיא ארה״ב ג׳ב בוש (למה לא הילארי?); מרסדס הופכת לקלישאה של נשים שחורות ויוצאת לחמם סיבוב הופעות של ביונסה; סאם מדריך את הגלי קלאב (כי איך אפשר לחנך חבורת לוזרים בלי גבר לבן שיראה להם את הדרך?); קורט ובליין הולכים להעלות הפקות להט״ביות בברודווי; ורייצ׳ל נשואה לג׳סי, נושאת כאם פונדקאית את הצאצא של קורט ובליין, זוכה בפרס טוני ומקדישה את נאום הקבלה שלה להרעפת עוד מחמאות על שוסטר. למה? למה היינו צריכים את כל זה?
מגרעה קשה במיוחד של שני פרקי הסיום הייתה שנתנו לנו את העבר והעתיד, אבל בקושי התרכזו בהווה. מה אכפת לי מה יקרה בעתיד הבלתי סביר של הדמויות האלה? מה אכפת לי כמה הדמויות היו גרסה מופנמת של עצמן בעבר? אני רוצה לדעת מה קורה איתן עכשיו, אני רוצה סצנות של הקאסט הישן ביחד, אני רוצה שירים שירגשו אותי ולא יגרמו לי לגלגל את העיניים, אני רוצה שיסגרו לי עלילות ולא שידלגו עליהן. לפחות הדקות האחרונות, עם צילומי הארכיון של הביצוע הראשון והגורלי ההוא ל"Don't Stop Believin''", גרמו לי להזיל דמעה ועוררו בי צמרמורות שלא עברו גם כשהשיר נגמר. נזכרתי בעונות הראשונות, בפרקים הראשונים, באופטימיות חסרת הרסן שהסדרה התעקשה עליה.
ריאן מרפי, תנוח
ובכל זאת, הפגם הגדול ביותר של פרק הסיום היה שבמקום מחווה למעריצים, הוא היה מחווה לריאן מרפי עצמו, אשר מיוצג על המסך בדמותו של וויל שוסטר - אולי הדמות הכי בלתי נסבלת בכל הסדרה.
כבר בתחילתו של הפרק אנחנו מבינים שזו עומדת להיות שעת השבחים של וויל שוסטר/ריאן מרפי. ההפיכה של תיכון מקינלי לתיכון לאמנויות ומינויו של וויל למנהל הביאו עלינו כמות בלתי סבירה של דקות שהוקדשו רק להרעפת מחמאות על איך שהוא שינה את חיינו לנצח. זה קרה על חשבון זמן המסך של הדמויות שבאמת שינו את חיינו לנצח – רייצ׳ל, קורט ובליין – ועל חשבון קיומן על המסך של דמויות אהובות כמו קווין, פאק, בריטני וסנטנה, שהופיעו רק לכמה שניות בנאמבר הסיום (שהצליח לרגש פשוט כי היו בו כל כך הרבה דמויות מהעבר, ולא כי הוא היה טוב במיוחד בפני עצמו).
המזל הוא, שהפרק הצליח בסופו של דבר להתעשת בסצנות האחרונות באודיטוריום, בנאום של סו סילבסטר (שנאלצה לעשות השתלת אופי בשבילו), שהיה גם על גלי המועדון בבית הספר אך בעיקר על "גלי" סדרת הטלוויזיה. זה היה נאום שהזכיר לנו את משמעות המילה ומשמעות הסדרה, שלמרות כל מגרעותיה תמיד ניסתה לעורר בנו את מלוא הרגש וניסתה לפתוח את הלב שלנו למה שמשמח אותנו - דבר שבהחלט אפשר להודות לה עליו.
בפרקי הסיום, "גלי" בדרך כלל פגעה במטרה. הם הזכירו לנו כמה היא הייתה סדרה מתוקה וחיובית, שתמיד שואפת גבוה בשביל הדמויות שלה, גם אם זה אומר לאפס את האופי שלהן כל פרק מחדש. והכי חשוב – היא הזכירה לנו שלא רק שלהיות חלק ממשהו מיוחד הופך אותנו למיוחדים; העובדה שאנחנו חלק ממשהו היא שהופכת אותו למיוחד.
