טרנדים, כמה שתעשיית הטלוויזיה אוהבת טרנדים. תנו לה רעיון אחד שתופס ומיד תקבלו עשרה שכפולים שמגיעים בזה אחר זה. כל אחד מהם יעיד על עצמו שהוא לא דומה בשום צורה למה שראיתם קודם, אבל התחושה זהה. הטרנד החם הנוכחי הוא דרמות מסתורין אפלות, אפופות פילוסופיה דתית, משחקים עם העל טבעי ואווירת דיכאון כללית. שאלות קיומיות על המקום שלנו בתוך כל הכאוס שמסביב וניסיון להתמודד עם אפס התשובות שמתקבלות. "הנותרים" של HBO (ימי שני ב-6:00 ב-yes Oh וב-VOD) מנסה לקחת את הטרנד הזה שלושה צעדים קדימה.
הסדרה (שמבוססת על ספרו של טום פרוטה) מתרכזת סביב אחד האירועים החשובים באמונה הנוצרית: היום בו יקרא אליו האל את הטובים שבבניו ובנותיו (Rapture). וכך, בלי אזהרה מוקדמת, נעלמים 2 אחוזים מאוכלוסיית העולם ללא זכר ובבת אחת. הם מותירים מאחוריהם חברה עולמית אבלה ומבולבלת, שמנסה להתמודד עם האובדן. העלילה נפתחת שלוש שנים אחרי האירוע ומתמקדת בסיפורה של עיירה קטנה ליד ניו יורק, ובעיקר בקורותיה של משפחת גארבי. האב, קווין (ג'סטין ת'רו) הוא מפקד המשטרה בעיר, שמנסה לשמור על הסדר ברחובות במקביל לאחזקת משפחתו המתפוררת סביבו. בנו המנוכר מחליט ללכת בעקבותיו של מטיף דתי שמבטיח לו תשובות, בתו המצטיינת בלימודים מנסה לפרוק עול ואשתו מצטרפת לכת שתקנים חתרנית.
המודל של משפחת גארבי נועד ללמד אותנו על הבלבול הכללי ששורר בקרב מי שנותרו מאחור. במציאות שבה שום דבר לא ברור ואין במה להיאחז, כל אחת מהדמויות מוצאת את נתיב ההרס הפרטי שלה. כך ש"הנותרים" היא למעשה תיעוד איטי וארוך של תאים חברתיים גדולים (עיירה) וקטנים (משפחה) לשברי כלי בודדים. בכל פרק מתרחשים בה הרבה אירועים, שרובם פשוט לא מגיעים עם הסבר או תכלית כלשהי. עוד סימני שאלה שנוספים לאלו שכבר התחלנו איתם וממשיכים להיערם ללא סוף.
הצל הכבד שמרחף מעל "הנותרים" הוא זה של דיימון לינדלוף, היוצר והכותב הראשי. לינדלוף הוא האיש שחתום על התהליך השנוי במחלוקת שעבר על "אבודים" מהפתיחה המזהירה ועד הסיום המאכזב. כשמדברים על אכזבות בהקשר של לינדלוף, הכוונה היא לנטייה לפתוח קצוות מבלי לטרוח לקשור אותם חזרה. הרעיון הזה מעניין בהתחלת הדרך מכיוון שהוא פותח עוד ועוד אפשרויות מעניינות, אבל אחרי זמן מסוים הוא מתחיל להעיק. על אחת כמה וכמה כשמדובר בסדרה שבה אי אפשר להמיר את הצורך להבין בדובי קוטב ומפלצות עשן. במציאות קודרת וחסרת תקוות כמו זו שמתוארת בסדרה, היעדר התשובות רק מגדיל את הסבל בצפייה ומקצר את הסבלנות של הצופה.
אפשר לעשות את הדברים האלה אחרת כמובן. "בלש אמיתי" של HBO היא הדוגמא הטובה ביותר לכך. ההבנה שסיפור כבד ואפל, כזה שעוסק במוטיבים דתיים וטבע האדם, צריך להיות תחום בזמן ולהכיל התחלה וסיום (גם אם לא מוחלטים), הפך את הסדרה למוצלחת. דוגמא קצת פחות מוכרת, אבל נהדרת לא פחות היא "התיקון" של ערוץ סאנדנס. גם שם עוברות הדמויות הראשיות התפרקות בעקבות אירוע מכונן (שחרור מהכלא), אבל הקצב האיטי והמהורהר מגובה בדיאלוגים נהדרים ופלאשבקים שמספקים לנו את המידע הנדרש כדי להיקשר רגשית אל הדמויות. ב"הנותרים", לפחות בפרקים הראשונים, זה פשוט לא קורה.
יכול להיות בהחלט ש"הנותרים" זקוקה לזמן וסבלנות גדולים יותר מאשר קיבלו הסדרות שקדמו לה. כיאה ליצירה שמגיעה תחת ידיה של הרשת הטובה בעולם, אי אפשר להתלונן על הצילום והפסקול המצוינים שמלווים אותה וחלק מהדמויות שמוצגות בה בהחלט מעוררות עניין. היכולת לקבל את סימני השאלה ולהמשיך איתם הלאה עוד עשויה לגרום לכם להתאהב בה, אבל אני מודה שקצת התעייפתי מהסגנון הזה. עד שדיימון לינדלוף יחליט לעבור להסברים, יש אלטרנטיבות טובות יותר להעביר איתן את הזמן.