התלונה הכי נפוצה בהקשר של "בנות", שעלתה אתמול ב"יס" לעונה השלישית שלה, היא שהדמויות בסדרה הן בלתי נסבלות. עונה 2 לא באמת ריחמה עלינו בהקשר הזה והביאה אותן לשפלים חדשים שהוציאו מהן התנהגויות שהתיאור "מעצבן" קטן עליהן. זה התחיל באו.סי.די. המופרך של האנה, דרך ההיעלמות של ג'סה ונגמר בההתעקשות של מארני להחזיר לעצמה את צ'ארלי, עוד דמות שלא באמת היינו רוצים להתקע איתה לסמול טוק במסיבה. דווקא שושנה, על הנייר הדמות הכי קלולס בסדרה, הצליחה לחמוק מהמלכודת ולהפוך לאי של שפיות. תעודת עניות לדמויות האחרות.
אבל מה שאנשים שוכחים כשהם מתלוננים על כמה הדמויות ב"בנות" מעצבנות, זה שהם מעצבנים בעצמם. התלונה הכי שכיחה על הבנות של "בנות", היא בעצם התלונה הכי שכיחה על האנושות וזאת גם הסיבה ש"בנות" עובדת כל כך טוב.
באופן מפתיע, עונה 3 מתחילה בכך שהאנה היא הדמות היחידה שלא אבודה לגמרי. היא בזוגיות עם אדם, שדואג שתקח את הכדורים שלה בזמן, והעבודה על הספר החדש שלה מתקדמת לא רע בכלל. מנגד מארני שבורת לב וסובלת מאמא שמאירה באור אחר את הפדנטיות שלה, ג'סה תקועה במכון גמילה כשהיא מנסה להתגבר על...ובכן, לא ממש ברור, ושושנה עוברת את שלב ה"אני בת 21, איבדתי את הבתולים שלי והגיע הזמן שאשכב עם כל דבר שזז".
הסצנה הפותחת של העונה ובה האקסית של אדם וחברה שלה מוצאות אותו בבית קפה ופותחות עליו את הפה, היא בדיוק המהות של כל מה שטוב ב"בנות". מצד אחד, אין אף בחורה שלא פינטזה לעשות את אותו הדבר לדרעק שזרק אותה. אדם הוא הדושבג המושלם, שהתייחס לאקסית כמו זבל אבל אמר שאוהב אותה כדי להשאיר אותה בסביבה עד שנעלם, והמבוכה הזאת כל כך מגיעה לו. מצד שני, אי אפשר לצאת טוב מהסיטואציה הזאת והאקסית של אדם היא לא שונה. היא עושה מעצמה צחוק, אנחנו מקנאים בה על האומץ אבל יורדים עליה בגללו באותה מידה. "בנות" מגשימה את כל הפנטזיות הכי פרועות שלנו על המסך. גם אם אלו פנטזיות פאתטיות של לעשות שיימינג לאקס, להחליט שאנחנו סופרות בגיל 25, או לדמיין שנזרקנו כי לבחור יש גידול במוח והוא עדיין לא מודע לזה. "בנות" עובדת על הנוסחה הקלאסית של לצחוק תוך כדי צפייה ולרצות לבכות אחרי שהפרק נגמר כי בתכלס אנחנו לא באמת שונות.
כולם אוהבים את ריי
הפרקים הראשונים מזכירים לנו את כל מה שגרם לנו להתאהב בסדרה מלכתחילה, כי אין כמו חולשות של בנות אחרות כדי לשים את שלנו בפרופרציה. ומכל החולשות, הכי מעניינת היא זו של ג'סה, שהעונה הנוכחית מקלפת ממנה את השכבות לאט-לאט. לינה דנהאם כנראה הבינה שלא מספיק רק להעריץ את הקוליות של ג'סה, אלא צריך גם להזדהות איתה, וגם כשהבעיות שלה כוללות התמכרות להרואין וצורך להגיד לכולם את מה שהם לא רוצים לשמוע, היא עדיין פגיעה ומקסימה בדרך שלה.
אבל לא רק ג'סה חוזרת אלינו בעונה החדשה טובה מתמיד, גם הבנים שם, והפעם אפילו יש להם אופי משל עצמם. למרות הנטייה הסוציופטית של אדם, יש רגעים שברור לנו לגמרי מה האנה עושה איתו. למען האמת, יש רגעים בהם לא ברור מה הוא עושה איתה. ואם בעונה הקודמת החזרה של האנה ואדם נראתה יותר כמו סצנה מקומדיות רומנטיות ולא מסדרה שמתיימרת להציג את ה"מציאות", הפעם דנהאם עושה עבודה טובה בלהוכיח לנו שאדם באמת מאוהב בהאנה, תוך שהוא מקפיד להישאר הקריפ שהיה תמיד. אבל אם אדם הצליח איכשהו להגיע למעמד של פנטזיית היפסטריות מתוסבכות, ליבנו שייך קודם כל לריי. ריי הוא הדמות שהתפתחה הכי הרבה במהלך העונות וכל שנייה שלו על המסך היא תענוג צרוף. אלייז'ה ראה ולמד.
אחת הסצנות הנפלאות במהלך הפרק הראשון מציגה את הניסיון של אדם להתחמק מארוחת ערב שהאנה מארגנת לחברותיה. הוא מסביר לה שהוא לא מתעניין במה שלחברות שלה יש מה לומר. בתגובה, האנה אומרת לו שגם לה אין עניין בזה, וזה כל הקטע של חברות. זה אולי העניין עם "בנות", אנחנו מקשיבים גם כשבא לנו שהאנה תסתום את הפה. למזל כולנו, בעונה החדשה זה קורה הרבה פחות.