אנשים לא יודעים הרבה על אטלנטה. זו עיר ענקית, בירת ג'ורג'יה, מטרופולין שמחזיק כמעט שישה מיליון בני אדם. אם אתם טסים לדרום-מזרח ארה"ב, כמעט בטוח שתעברו דרך שדה התעופה הרטפילד-ג'קסון, שהוא אחד משדות התעופה הגדולים בעולם והבית של דלתא איירליינס. אם אתם חובבי היסטוריה, אתם בטח יודעים שהיא כמעט נחרבה לגמרי במלחמת האזרחים לפני 150 שנה, ושמאה שנה מאוחר יותר היא קמה מעפרה עם אגרוף קמוץ כדי להוביל את מחאת התנועה לזכויות האזרח. אם גדלתם באייטיז, אטלנטה בשבילכם היא כנראה דומיניק ווילקינס. אם אתם בני אדם שיודעים להעריך משקה אלוהי, אתם חייבים לה את קוקה קולה. ואם אתם צרכני טלוויזיה, אתם חייבים לה הרבה יותר ממה שאתם חושבים, כי זה כמעט עשור שאטלנטה היא הסניף הכי לוהט של הוליווד.
הסיפור של אטלנטה כהוליווד 2.0, כמו רוב הסיפורים באמריקה, הוא סיפור של כסף. אטלנטה כבר ידעה תקופה יפה כמוקד הסרטה פופולרי בשנות ה-70 וה-80, לאחר שג'ימי קרטר, אז מושל ג'ורג'יה, הקים ב-1978 ועדת סרטים – הראשונה שהוקמה בארה"ב מחוץ לקליפורניה. אבל הטבות מיסוי משכו עם השנים את ההפקות אל מחוץ למדינה – והחזירו אותן אליה ב-2008. באותה שנה החלה ג'ורג'יה להציע הטבת מס בגובה 20 אחוזים להפקות בסדר גודל של חצי מיליון דולר ומעלה (ואפילו 30 אחוזים תמורת הצגת הלוגו של ג'ורג'יה בקרדיטים). בין 2008 ל-2015 צולמו באטלנטה יותר מ-140 סרטים וסדרות, כשהסכומים רק הולכים ועולים; ב-2015 השקיעו חברות הפקה 1.7 מיליארד דולר ב-248 פרויקטים. ב-2014 ג'ורג'יה כבר התייצבה במקום השלישי ברשימת הלוקיישנים הפופולריים בתעשייה, מזנבת בקליפורניה ובניו יורק. בכתבה שפורסמה בשבוע שעבר ב"דדליין" הוזכרו שבעה פיילוטים לדרמות חדשות של רשתות השידור הגדולות שיצולמו השנה באטלנטה – רק אחד פחות מניו יורק, בדיוק כמו לוס אנג'לס, וכמו כל יתר הלוקיישנים בארה"ב יחד. המהפך כמעט הושלם.
הזומבים של "המתים המהלכים"? זה אטלנטה. אנשי הזאב של "זאב צעיר"? אטלנטה. הערפדים של "יומני הערפד"? גם. אבל אלו לא רק מפלצות שמוצאות מקלט בעיר; גם דרמות וקומדיות ("The Originals", "Drop Dead Diva", וכמובן - "אטלנטה"), תכניות ריאליטי ("עקרות הבית האמיתיות של אטלנטה", "אטלנטה החדשה") ואפילו סדרות אנימציה ("ארצ'ר") גילו שאטלנטה היא המקום הכי טוב בשבילן. וכך גם "האפ ולנארד".
עומאר ולנארד
"האפ ולנארד", דרמת הפשע של ערוץ סאנדנס (משודרת אצלנו בערוץ AMC ב-HOT וב-yes מדי רביעי ב-21:00, וגם בשירותי ה-VOD), דווקא לא התחילה את דרכה באטלנטה. עונתה הראשונה צולמה בבאטון רוז' שבלואיזיאנה, והיא בכלל מתרחשת בעיירה הבדיונית לה-בורד שבדרום טקסס. אבל כמו קודמותיה, גם אותה משכו הטבות המס לאטלנטה – ולא נראה שמישהו על הסט מצטער על כך. וחוץ מזה, אפשר למצוא קשר בין העונה החדשה לפרשת רציחות ילדים שהחרידה את אטלנטה בסוף שנות ה-70 (זמן לא רב לפני התקופה שבה מתרחשת "האפ ולנארד", בשנות ה-80). הסיפור הזה מבטיח שהעונה השנייה תתעטף בטון אפל וקודר מקודמתה – טון שממשיך למעשה את הסיום האלים של העונה הראשונה.
אבל עם כל הכבוד לסיפור, "האפ ולנארד" היא סדרה שעומדת בראש ובראשונה – לא תופתעו לשמוע – על האפ ולנארד. האפ הוא האפ קולינס, פועל צווארון כחול עם עבר פלילי – הוא נאסר לאחר שסירב לשרת במלחמת ווייטנאם; לנארד הוא לנארד פיין, גיי שחור עם עבר קרבי באותה מלחמה בדיוק. זה נשמע כמו צימוד שבלוני – השחור והלבן, הרפובליקני והדמוקרט, הגיי והסטרייט – אבל מה שהופך אותו ליותר מזוג ייצוגים סטריאוטיפיים על המסך הוא החיבור המושלם בין השחקנים המגלמים את הגיבורים: ג'יימס פיורפוי ומייקל קנת' וויליאמס. "זה מה שמשך אותי לסדרה", מספר בראיון המפיק ג'ון ווירת' שהצטרף ל"האפ ולנארד" בעונה הנוכחית. "הכרתי אותה בגלל ג'יימס ומייקל. ראיתי פרומו איתם בטלוויזיה וחשבתי, 'מה זאת הסדרה הזאת? אני רוצה לראות אותה'. כך שצפיתי בה עוד לפני שמישהו בדק אם אהיה מעוניין לקחת בה חלק".
פיורפוי הוא שחקן בריטי שפניו זכורות היטב לצופי "רומא" (שם גילם את מארק אנתוני) ו"The Following" (הרוצח הסדרתי ג'ו קרול). לפני יותר מ-20 שנה הוא גם כמעט היה ג'יימס בונד – תפקיד שמאז נקשר בשמו שוב ושוב ("אל תהיה מגוחך", הוא אומר כשהוא נשאל על כך כעת, "אני בן 51!"). בכלל, עד לאחרונה פיורפוי הצטיין בפספוסים כמעט כמו בתפקידים: הוא היה אמור להיות V ב"ונדטה" ועזב את הסט אחרי שישה שבועות בעקבות "חילוקי דעות יצירתיים"; והיה אמור להיות סיימון טמפלר בגרסה טלוויזיונית חדשה של "המלאך" שבוטלה. לאחרונה הוא הצטלם כמלך ג'ורג' השישי ב"צ'רצ'יל" של הבמאי האוסטרלי ג'ונתן טפליצקי, והשנה יופיע גם בדרמת המד"ב החדשה של נטפליקס, "Altered Carbon".
אבל עם כל הכבוד לפיורפוי – בחור מקסים וג'יימס בונד בפוטנציה – ברור שאת עיקר תשומת הלב התקשורתית-ביקורתית-ציבורית מושך וויליאמס, האיש שלעד יהיה "עומאר מהסמויה". על רקע הזיהוי המוחלט שלו עם הדמות האיקונית מסדרת המופת של דייויד סיימון, קצת מוזר לראות שוויליאמס (שכיכב מאז גם ב"אימפריית הפשע", ב"בסי" וב"ליל האירוע") בחר שוב לגלם דמות של גיי שחור בסביבה קשה עם ביטחון עצמי של גבר לבן בחדר הסגלגל. בראיון שנערך עם שני השחקנים בסט הצילומים של העונה החדשה, וויליאמס מחייך בתגובה לשאלה על החשש מטייפקאסטינג. "אני חושב שהתפקיד שלי כשחקן הוא לא לאפשר לזה לקרות", הוא אומר. "אנשים עושים את אותם דברים מטומטמים מסיבות שונות לגמרי. הם יכולים אפילו להגיע מאותה שכונה, הם יכולים להיות בני אותו גזע – זה לא הופך אותם לאותו אדם. במובן מסוים, זאת תהיה הכללה. כך אני מסתכל על הדמויות שלי".
אתה לא רואה את הדמיון בין עומאר ללנארד?
"בכלל לא. הם שני אנשים שונים לגמרי. עומאר היה אכפתי, היה לו אכפת מאוד, ומהרבה דברים. לנארד לא שם זין. ההשקפה שלו על העולם הרבה יותר צרה משל עומאר. הם חולקים כאבים דומים, כמו להיות גיי שחור, כמובן, אבל החמלה שלהם – שלדעתי זה מה שמגדיר אדם – שונה לחלוטין".
"אין גבר לבן בהוליווד שמכיר אותי כמוהו"
לא צריך יותר מכמה דקות בחדר אחד עם וויליאמס ופיורפוי כדי להבין שהכימיה על המסך היא לא תצוגת משחק משובחת של שני שחקנים מוכשרים, אלא שיקוף דרמטי של המציאות. הם נכנסים לחדר יחד, מתיישבים זה לצד זה, מספרים אחד על השני ולפעמים פשוט מחזיקים את השיחה ביניהם. פיורפוי שקט ומופנם יחסית, מגלה נימוס בריטי ומשאיר את הבמה ללשון המתגלגלת במהירות של וויליאמס הברוקלינאי, שמתגלה כטיפוס שונה מאוד מעומאר: ורבלי, נלהב ולא מפסיק לצחוק לרגע (בעצם, לרגע הוא כן מפסיק לצחוק - זה קורה כשאחד העיתונאים שואל אותו על הצלקת שעל פניו והוא מנסה להתעלם מזה באופן פאסיבי-אגרסיבי שמביך את כולם).
הכימיה הזאת לא נולדה על הסט של "האפ ולנארד", אלא עוד בזה של "הפילנתרופ" קצרת הימים של טום פונטנה ב-NBC מ-2009 (גם שם גילם וויליאמס בוגר מלחמה, הפעם זאת שבעיראק, שהיה שומר ראשו של הגיבור אותו גילם פיורפוי). והכימיה היא גם זו שהובילה את השניים לעוד סיבוב הופעות משותף.
"ג'יימס סיים את 'The Following' ב-FOX", מספר וויליאמס, "ובוקר אחד קיבלתי טלפון שאמר שהשחקן שלוהק במקור לתפקיד של האפ לא יכול לעשות אותו מאיזושהי סיבה, ואמרתי: 'מה לגבי ג'יימס?'. שבוע לאחר מכן עשינו כמה טלפונים, וזה קרה".
לדברי וויליאמס, לא היה פשוט לשכנע את פיורפוי להצטרף לסדרה: "התחננתי בפניו שייקח את התפקיד. הוא אמר, 'בדיוק סיימתי סדרה, אני רוצה ללכת הביתה ולהיות עם הילדה והאישה שלי'. כבריטי, הוא גם דאג לגבי האותנטיות של המבטא. אבל התחננתי, אמרתי לו: 'אין עוד בן אדם אחד בהוליווד שיכול להביא לדמויות האלה את מערכת היחסים שיש לך ולי. אנחנו לא צריכים לחפש את זה, יש לנו את זה. אנחנו כמו זוג נשוי'. ולמרות שהוא העדיף להיות בבית, מחבק את הבת שלו, הוא הסתכל עלי ואמר: 'הנה הכנסת אותי לעוד בלגן'".
מבחינת וויליאמס, אף אחד אחר לא יכול היה לגלם את האפ. "עשיתי אודישן עם אנשים אחרים, אבל אפילו לא נתתי למפיקים לקחת אותם", הוא אומר. "אמרתי, 'קחו אותו, יהיה לכם מזל אם תשיגו אותו'. ידעתי שאף אחד לא מכיר אותי כמוהו. לא בהוליווד, לא שחקן לבן. היו יותר מדי דברים שבגללם הוא היה צריך לקבל את התפקיד, אז ידעתי שהוא חייב לעשות את זה".
פיורפוי: "עברנו כמה דברים ביחד".
וויליאמס: "מה שאתה רואה בין האפ ולנארד, זה לא משהו שנוצר למטרות הסדרה. זה אמיתי. אנחנו מכירים אחד את השני, כמה זמן?".
פיורפוי: "יותר מעשר שנים, זה בטוח".
וויליאמס: "כן. אז אנחנו מכירים אחד את השני הרבה זמן. אנחנו חברים. שמרנו על קשר לאורך השנים, אני מכיר את אשתו, את בתו. אני לא חושב שיש עוד גבר לבן וגבר שחור בהוליווד עם סיפור רקע כזה".
לפעמים זה יכול להפריע.
וויליאמס: "בהתחלה זה לא עבד כמו שחשבנו שיקרה. יש לנו חברות אישית נהדרת, אבל יש לנו גישות שונות לעבודה ודרכים שונות להגיע לאמת שבדמות. היינו הרבה יותר צעירים בפעם הקודמת שעבדנו יחד".
פיורפוי: "אנחנו שווים יותר לזה לזה בעבודה הזאת משהיינו בקודמת".
וויליאמס: "אז גילינו שאנחנו לא מכירים אחד את השני. הייתי צריך ללמוד את ג'יימס, הוא היה צריך ללמוד אותי, היינו צריכים לפתור דברים. עכשיו, כשיש לנו הבנה מעולה על התהליכים של כל אחד, זה חיבר אותנו עוד יותר".
דרום אדום
החיבור בין ההפכים-בפרופיל-אבל-חברים-בנפש האפ ולנארד עומד בלב הסדרה. "אני חושב שלדמויות אחרות קשה להבין את זה", אומר פיורפוי על החברות בין השניים. "האפ הוא דמוקרט וליברל וישב בכלא כי לא הסכים לשרת בווייטנאם. לנארד הלך לווייטנאם ועטף את עצמו בתהילה. הוא גיי, שחור, רפובליקאי, היה במארינס. יש את כל הניגודים האלו, ואנשים שואלים 'מה? למה הם מסתובבים ביחד?'".
"לסיפור הרקע של האפ ולנארד יש חלק בסדרה והוא תמיד שם", מוסיף וויליאמס. "יש ביניהם קשר שהסדרה בנויה עליו, וזאת פשוט החברות ביניהם. יש קטע שלנארד אומר להאפ: 'אתה יודע, בסוף, זה תמיד אני ואתה'. יש בין שני הבחורים האלה חיבור שאי אפשר לנתק".
"האפ ולנארד", המבוססת על סדרת ספרים מצליחה מאת הסופר הטקסני ג'ו ר. לנסדייל, היא סדרה עם טון מיוחד. היא מזכירה את ספרות הפשע של אלמור לנארד, עם תג זיהוי תרבותי מובהק וסקס אפיל דרומי חזק. יש מי שיקראו לה פשוט "מוזרה".
"זה נכון", מסכים פיורפוי, "אבל מוזר זה טוב. אנחנו לא רוצים שהכל יהיה אותו דבר. אני אוהב את זה שהסדרה קצת מוזרה. יש לה טון - קצת 'ספרות זולה', פילם נואר של אזורי ביצות, מציאות קצת קיצונית. וזה נותן לך הרבה אפשרויות, זה אומר שאתה לא חייב להישאר בגבולות של הריאליזם".
"כשהתחלתי לחפש מה לעשות אחרי 'גיהינום אחרי גלגלים', ראיתי את 'האפ ולנארד' וחשבתי, 'הו, בזה יש אמנות'", מספר המפיק ווירת'. "חשבתי שיש בזה משהו שהוא מעבר לסדרת הטלוויזיה הטיפוסית".
בעונה הראשונה הסתבכו האפ ולנארד בסיפור אוצר אבוד שהלך והסלים ככל שהתקדמה העלילה. בעונה השנייה ("Mucho Mojo", כשם הספר עליו היא מבוססת) הם שוב מסתבכים, הפעם בפרשיית רצח שאליה משתרבבים גם טיפאני מאק ("טיימלס"), דז'ה די ("באנשי"), אוון גאמבל ("יומני הערפד") ועוד. "בעונה הראשונה זה היה סיפור להתעשר-מהר על אוצר אבוד, והעונה הזאת היא יותר תעלומת רצח", אומר פיורפוי. "זה 'מי עשה את זה?'. זו עונה שונה מאוד מהקודמת. מה שיפה בספרים של לנסדייל זה שלכל אחד מהם יש תחושה אחרת".
קראתם את הספרים לפני שהצטרפתם לסדרה?
וויליאמס: "לא".
פיורפוי: "אבל קראתי אותם מאז. הם נהדרים".
דיברתם עם ג'ו לנסדייל על הדמויות שלכם?
פיורפוי: "הוא היה הרבה על הסט כל יום בעונה הראשונה. שאלנו שאלות ודיברנו. יש לו מבטא דרום-טקסני כבד מאוד".
וויליאמס: "וגם דעות מוצקות מאוד. הוא אדם מבוגר שראה הרבה חרא בחייו. הוא ראה את המדינה עוברת הרבה שינויים, ויש לו קול, וזה הכלי שלו. שלא תטעה – 'האפ ולנארד' לא מבוססת על אירועים אמיתיים, אנשים אמיתיים וחוויות אמיתיות. לנארד הוא שילוב של בערך חמישה מהחברים שלו, הוא גדל והתאמן עם חבורה של אמני לחימה שחורים, שכולם היו הומואים. אז הוא גם יודע אמנויות לחימה. הוא יקפל אותך כמו כביסה בשתי דקות".
פיורפוי: "אני חושב שהאפ קולינס הוא ג'ו לנסדייל הצעיר".
וויליאמס: "אלה דמויות שמגיעות ממקום אמיתי מאוד בחייו של ג'ו, אז זה היה נהדר לקבל גישה אליו בעונה הראשונה".
פיורפוי: "הוא הגיע מרקע נחשל, הוריו לא ידעו קרוא וכתוב. הוא נדבק בחיידק, הוא קרא את האיליאדה כשהיה בן תשע, את אדגר רייס בורוז בגיל 10. יש לו תיאבון והוא כותב, הוא לא יכול שלא לכתוב. הוא קם בבוקר וכותב בכל יום בחייו".
"התרחקנו מהספר קצת בעונה הזאת", מספר ווירת'. "יש כמות מסוימת של סיפור שאתה יכול לספר באופן משביע רצון, אז אתה חייב לנקות את הסיפון ולהגן על לב הסיפור". כמו קודמתה, גם העונה השנייה מורכבת משישה פרקים בלבד. "לספר סיפור במעט פרקים זה מאתגר", אומר ווירת', "אבל אני מאוד מרוצה עם מה שעשינו. זו תהיה עונה נפלאה".
הכל זהב
ערוץ הטלוויזיה של סאנדנס – מזרועות פסטיבל הסרטים שייסד רוברט רדפורד ב-1978 – הוא חייל צעיר יחסית בלגיון התוכן שמסתער על המסך בשני העשורים האחרונים. ב-2013 הפיק הערוץ לראשונה דרמת מקור משלו ("התיקון" המצוינת), וב-2014 מותג מחדש כ"סאנדנס TV" והוסיף לארסנל את "דרך אדומה" (עם ג'ייסון מומואה מ"משחקי הכס"), וב-2016 הציג את "האפ ולנארד".
בניגוד לסאנדנס, מייקל ק. וויליאמס מלווה את "תור הזהב של הטלוויזיה" כמעט מראשיתו, מאז שהיה עומאר ליטל בסדרה שנחשבת עד היום לאחת מחלוצות העידן ובערוץ שמוביל אותו עד היום. "התעשייה עובדת עכשיו אחרת", הוא אומר. "למשל, אף אחד כבר לא מצלם בפילם, אני חושב ש'אימפריית הפשע' הייתה האחרונה. היה לי את HBO כמקום לגדול בו, יצאתי לעולם אחרי 'אימפריית הפשע', והבנתי שבתקופה קצרה כל כך הייתי מוקף בכמויות עצומות של כישרון. זה היה כמו כיתת אמן. הרבה דברים השתנו – חלק לטובה, וחלק הייתי מעדיף שיהיו כמו פעם".
אתה חושב שיש היום יותר הזדמנויות לשחקנים?
"כן, יש המון תפקידים טובים ואני מאוד נרגש ממה שאמזון ונטפליקס עושים ואיך שזה משנה את הצפייה בטלוויזיה. הדמויות שיוצרים שם מעניינות מאוד. זו דרך חדשה ליצור אמנות".
פיורפוי: "הסרטים העצמאיים בהוליווד – זה קרס. עושים היום רק סרטים קטנים מאוד ובלוקבאסטרים ענקיים. אז הכותבים היו חייבים ללכת לאיזשהו מקום, והם הלכו לטלוויזיה. בהוליווד הכותב נמצא בתחתית הרשימה מבחינת חשיבותו, בעוד שבטלוויזיה הוא אלוהים. אז ככותב, לא צריך להיות גאון כדי להגיד 'איפה אני מעדיף להיות?'".
ווירת', שעובד בתעשייה בערך מהתקופה שבה מתרחשת "האפ ולנארד", מסכים עם האבחנה. "כשהתחלתי להתעניין בקולנוע, בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, אלו היו ימי הזוהר של הסרטים", הוא מספר. "תעשיית הסרטים היום מכוונת יותר לאקסטרווגנזה. היא כבר לא מספרת סיפורים. נוצר ואקום, ואני חושב שתעשיית הטלוויזיה החליקה לתוכו. אנחנו יכולים לספר את הסיפורים האלה".
ועכשיו גם השחקנים הבכירים עובדים בטלוויזיה.
"נכון. ג'יימס ומייקל הגיעו ב-15 בספטמבר, וב-18 בנובמבר אנחנו מסיימים לצלם, תקופה של 18 שבועות, כן? ככה אתה יכול להשיג שחקן בקליבר כזה. זה מושך יותר כישרונות. וזה אומר שאתה יכול לעשות סדרה טובה יותר, ושאתה יכול למשוך יותר צופים לטלוויזיה".
אבל לרגעים, ווירת' נשמע דווקא מתוסכל מהגודש הטלוויזיוני. "יש לדעתי בין 400 ל-500 סדרות בהפקה עכשיו", הוא אומר, "כך שקשה לפרוץ. אי אפשר לראות הכל. אני חושב שזה בלתי אפשרי לפרוץ אם אתה מנסה לפרוץ. אם אתה ברשת גדולה, היא עושה סדרות בדרך מסוימת. זו דרך אחת לעשות את זה, והם עושים את זה יותר טוב מכל אחד אחר. אם אתה באמת מנסה ליצור סדרה ייחודית שתפרוץ, שאנשים ישימו לב אליה, זה קשה מאוד".
מה הסדרה שאתה הכי אוהב?
"יש לי חמישייה, בלי סדר מסוים: 'בלוז לכחולי המדים', 'שובר שורות', 'הסופרנוס', 'הסמויה'... זה ארבע, נכון? 'האפ ולנארד'. זה חמש".