"שרדתי מחנה השמדה נאצי סודי" - כך נקרא שם ספרו החדש של מארק פורסטייטר. אם השם הזה לא אומר לכם שום דבר, אתם בחברה טובה - יעידו על כך נתוני המכירות הדלים של הספר בעל השם הפומפוזי (והמטעה, שכן פורסטייטר אינו ניצול שואה) - אבל למעריצי מונטי פייתון מדובר פחות או יותר במשיח.
בשנת 2013, הפסידו חמשת חברי מונטי פייתון בתביעה משפטית ארוכה לאותו פורסטייטר, שהיה אחד ממפיקי הסרט "הגביע הקדוש". בעקבות ההפסד, נאלצו הפייתונים להחזיר תגמולים רטרואקטיבית לפורסטייטר על הרווחים מהמחזמר "ספאמלוט" שמבוסס על הסרט. ההפסד בתביעה, לצד העלויות המשפטיות הגבוהות שהגיעו למאות אלפי לירות שטרלינג, גרמו לחלקם להיכנס לצרה כלכלית לא פשוטה. וכך, בגלל סכסוך משפטי, נולד הרעיון להופעת איחוד משותפת ראשונה מזה 34 שנים.
"הפייתונים אמרו שאני האיש היחיד שהם מוכנים לעבוד איתו", מספר רוג'ר גראף ל-mako בשיחת טלפון מביתו באנגליה. "הם רצו אותי כי הם ידעו שאני לא אתחנף אליהם. הם ידעו שאם הם יקחו איזה קולנוען צעיר, הוא יתייחס אליהם כאל 'גיבורי קומדיה' והם לא יכבדו אותו. אז הם ביקשו ממני, ואני הסכמתי לחזור לביים סרטים. למעשה, לא ביימתי סרט כבר 12 שנה, ובמקום זה התעסקתי רק בהפקה. והאמת היא שכל כך נהניתי, שהחלטתי לחזור לביים סרטים בשנה ה-79 לחיי, ובדיוק עכשיו סיימתי לצלם סרט חדש באוסטרליה".
"הסרט הזה הוא כמו עבודה ארכיאולוגית"
הבחירה של הפייתונים ברוג'ר גראף, שזכה בשנה האחרונה בפרס מיוחד בטקס הבאפט"א על תרומתו לתחום הדוקו בבריטניה, ממש לא הייתה מקרית. למעשה, זאת הפעם השישית שהחבורה משתפת פעולה עם הבמאי הוותיק, שקיבל גם תואר אצולה ממלכת אנגליה ב-2006. "בכל הקריירה הארוכה של מונטי פייתון, אני היחיד שצילם אותם עושים חזרות ומופיעים על במה מול קהל, ואני מדבר איתך על צילומים נדירים משנת 1976", מספר גראף. "כשהתחלנו את התחקיר לסרט החדש חשבנו שיהיה המון חומר, אבל הסתבר שאני הבעלים היחיד של צילומי ארכיון מהחזרות שלהם".
"חוששני שזה דוקומנטרי איום ונורא. פשוט בזבוז זמן".
זה אתה אמרת. אבל אחרי צפייה בשני הסרטים, קשה שלא לתהות איך לעזאזל הצלחת לתעד גם את האיחוד ההיסטורי הזה, וגם לשלב בו קטעי ארכיון שמתעדים את "תור הזהב" של מונטי פייתון מההופעות שלהם ברחבי העולם בשנות ה-70 – וכל זה ב-90 דקות.
"בקושי רב! זה היה מאוד קשה. ב-50 שנותיי כיוצר סרטים צילמתי משהו 150 סרטים, וזה הסרט הכי קשה שעשיתי, בפער רב מהאחרים. היה כל כך קשה לא רק לצמצם את הסרט ל-90 דקות. הטריק האמיתי של הסרט הוא בחיבור פרגמנטים ליצירה אחת שלמה. זה כמו ארכיאולוגיה – מצאנו חתיכות של חומר שעשויות להיות מאותו סיר פרה-היסטורי, הסתכלנו על חלקי הסיר, קיווינו שמדובר בסיר, וניסינו להרכיב את הסיר – ובסוף גילינו שזה באמת סיר! וזה מה שעשינו: לקחנו כמה סרטונים ביתיים שטרי ג'ונס צילם בקנדה, כמה תמונות סטילס, כמה קטעי קול שמצאנו, כמה סרטוני ארכיון שהיו לי - וחיברנו יחד כאילו יש בין כל הקטעים האלה קשר הגיוני (צוחק). ואני יכול להגיד לך שלא היה ביניהם שום קשר, זה היה בלגן אחד גדול – אבל תראה מה יצא בסוף".
"הפייתונים נהנים יחד – אבל לא אוהבים אחד את השני"
בין אם זו הייתה הכוונה או לא, הסרט "מונטי פייתון: טעם החיים (על הבמה)" (ישודר בשישי הקרוב ב-22:00 בערוץ yes דוקו במסגרת "סופשבוע עם מונטי פייתון") מנפץ כמה מיתוסים נפוצים לגבי הפייתונים. בראש ובראשונה מתנפץ המיתוס על כך שהם הצליחו בזכות העובדה שהם היו כביכול קבוצה הומוגנית של קומיקאים. הסרט מוכיח שמדובר בדיוק במצב ההפוך – הם הצליחו למרות שהם היו אינדיבידואלים מאוד מוכשרים, שלא באמת הסתדרו יחד.
חצי מהאוטוביוגרפיה של ג'ון קליז שיצאה לאחרונה מספרת על הריבים שהיו לו עם טרי ג'ונס.
"זה נכון. וטרי אומר בסרט שהוא חושב שג'ון בז לו. זו מילה מאוד חזקה בשפה האנגלית (Despise), מאוד חזקה".
הסצנה שאני אישית הכי אהבתי בסרט בכלל לא הייתה רגע "פייתוני", אלא הקטע בו מייק מאיירס עומד מאחורי הקלעים ומספר על סף דמעות איך הוא חלם על להופיע עם הפייתונים כילד בן 14 בטורונטו. הסרט גדוש ברגעים מרגשים כאלה. יש אחד שריגש אותך במיוחד?
"בטח. יש את הקטע שאני מראיין את מייק פיילין, ואני שואל אותו איך זה הרגיש מבחינתו להיות 'אחד מהפייתונים'. והוא מצטט בתשובה את ספייק מיליגן ואומר שזה היה 'כמו קיץ אחד ארוך'. ואני התחלתי לבכות, וגם הוא".
"לא לא, שנינו דמענו. זה לא שהוא פרץ בבכי, אבל אפשר לראות את העיניים שלו מתמלאות בדמעות".
בתום ההופעה הראשונה מתוך עשר ההופעות שתוכננו, היה לי את הכבוד הנדיר של לפגוש את הפייתונים ואני חייב להודות שהם נראו פשוט מותשים. היה משהו בהופעה הראשונה שהיה שונה מההופעות האחרות מבחינת הלחץ?
"ברור. הם היו גמורים לחלוטין. הם לא ידעו אם ההופעה עבדה או לא".
אבל ההופעה עבדה מעולה, הקהל נקרע מצחוק - בעיקר בשגיאות הקטנות ובקטעים שהם סטו מהתסריט. הצילומים שלך עזרו להם לבנות ביטחון לקראת ההופעות הבאות?
"אתה צודק לחלוטין לדעתי. השגיאות היו חלק מההנאה של להיות שם. האמת היא שאשתי והבן שלי הגיעו לאחת ההופעות, והם אף פעם לא היו מעריצים גדולים של מונטי פייתון. זה לא שהם לא אהבו אותם, הם פשוט אף פעם לא היו מעריצים גדולים. הם לא כמוך, הם לא היו טסים במיוחד ליבשת אחרת כדי לראות הופעה שלהם. אבל הם כל כך נהנו בהופעות ב-O2, בעיקר בגלל שהאווירה הנהדרת בקהל הייתה פשוט מדבקת, וזה השפיע על כל האנשים שהיו שם – ובמיוחד על השחקנים עצמם. ברגע שאתה מתקבל בכל כך הרבה אהבה, זה הופך לאירוע כל כך משמח. אני מקווה שהסרט מצליח לתעד את השמחה הזאת".
עזה, פינת לונדון
ג'ון קליז מספר בסרט שהמחמאה הכי גדולה שהוא קיבל הייתה שאחרי שרואים את מונטי פייתון, אי אפשר לקחת את החדשות ברצינות. זה אירוני בעיקר מכיוון שבמקביל להופעות האיחוד ביולי 2014 – החל העימות האחרון בין ישראל לחמאס. למעשה, לפני ההקרנה של המופע האחרון של הפייתונים, ששודר בישראל (כמו בעשרות מדינות מסביב לעולם) בשידור חי, הוסבר לצופים שבמידה ותהיה התקפת טילים על האזור הקהל יצטרף להתפנות למקלטים. מסתבר שהפייתונים עצמם לא היו אדישים למבצע "צוק איתן" וכל מה שקרה מסביב. "אני לא יכול לדבר בשמם, אבל מייק פיילין וג'ון קליז מאוד מעורבים פוליטית", אומר גראף, "ג'ון קליז אפילו עשה תשדירי בחירות בשביל המפלגה הליברלית. אני בטוח ששניהם, לכל הפחות, היו מאוד מעודכנים לגבי מה שקורה בעולם. אני בטוח שהם חזרו הביתה אחרי ההופעות והתעדכנו בכל מה שקורה. צריך להבין – ברגע שהם ידעו שההופעות עובדות, כל הלחץ השתחרר והם חזרו להיות חופשיים להתעסק בכל מה שמעניין אותם במקביל".
"(צוחק) מעניין שאתה אומר את זה. מייק פיילין הוא אחד האנשים הנחמדים שאני מכיר, עבדתי המון עם ג'ון קליז, ואני חבר קרוב של טרי ג'ונס ומבקר אצלו הרבה פעמים לארוחות ערב. למעשה, אחרי שג'ון ראה את הסרט הוא דיבר איתי ואמר שהוא מאוד נהנה, ושהוא כבר מצפה לפעם הבאה שנעבוד יחד".
נו, יאללה. רואים בסרט שלך כמה הם נהנים להופיע יחד, למה לא לצאת לעוד מסע הופעות?
"אני חייב להודות שאני לא רואה הרבה סיכויים שזה יקרה. הציעו להם הרבה מאוד כסף כדי להמשיך להופיע ולעשות סיבוב בארצות הברית, דרום אפריקה ובאוסטרליה, אבל הם סירבו. אף פעם אי אפשר להגיד "אף פעם" ותמיד יש סיכוי, אבל אני לא מאמין שזה יקרה".
אז המעריצים צריכים לקוות שג'ון קליז יתחתן שוב, ואז יתגרש שוב ויצטרך להופיע כדי לכסות את המזונות?
"(צוחק) למעשה, הוא התחתן שוב! אבל היא מאוד נחמדה, אז נראה לי שהמעריצים יצטרכו לקוות למשהו אחר".
אני חושב שמערכון התוכי, בגרסה שבוצעה בסרט הראשון שלי איתם, "Pleasure at Her Majesty's" ב-1976. אני חושב שזה היה פשוט מעולה. אני כמובן אוהב גם את "מערכון הוויכוחים", אבל אנחנו יכולים להתווכח על זה".
"מערכון התוכי המת", כפי שתועד על ידי רוג'ר גראף ב-1976
לקראת סיום הראיון גראף שואל אותי מתי הסרט ישודר בישראל. אני מספר לו שביום שישי ב-22:00 בערב. "זה בגלל שיש שם כל כך הרבה קללות?", הוא שואל אותי בחיוך, ואני מסביר לו שבמהדורת חדשות טיפוסית בישראל שומעים הרבה יותר קללות מאשר בדוקומנטרי על כמה בריטים קשישים. "אני מאחל לישראל רק טוב", הוא אומר לי ומוסיף בחשש, "אבל באמת הגיע הזמן שתשלחו את נתניהו הביתה".