כשהביקורות על "התיאוריה של הכל", הסרט המגולל את חייו ומחלתו של סטיבן הוקינג, החלו להיערם, היה נראה שיש תמימות דעים על הצטיינותו בתפקיד של אדי רדמיין (הזוכה הטרי בגלובוס הזהב); נדמה גם שהוסכם גם כי סרטו של ג׳יימס מארש אינו חף מבעיות, הנובעות מחוסר העומק שבו, מההצגה הבנאלית מעט והמוכרת מדי של כל מה שאפשר לצפות מ"סרט מחלה", כפי שכונה אצלנו. מילים כמו "חלבי", "צייתני", "מוגבל", "סטנדרטי" נזרקו לחלל האוויר, ולצדן גם לא מעט מחמאות. ואף מילה על הפסקול.
ואז הגיע גלובוס הזהב 2015 והעניק ליוהן יוהנסון, מלחין היצירות המופיעות בסרט, את פרס הפסקול, ואיתו הופיעה השאלה – האם לא ראינו את אותו הסרט? האם זהו אותו פסקול שגרם לי לנוע בחוסר נוחות בכיסאי מנערותו של הוקינג ועד כתוביות הסיום הרבה יותר משיעולו הטורדני של היושב לצדי?
רעם טרופי
שלא תטעו, הכוונה היא לא שהמלחין האיסלנדי אינו יוצר מוכשר, או שהמוזיקה התזמורתית שהלחין איננה יפהפייה. היא כן. אבל היא גם הורסת את הסרט. כל מבט של הוקינג ובחירת ליבו, כל ניסיון לעלות ולרדת במדרגות בצל מחלת הנוירונים המוטוריים, כל הרמת כוס ולבישת סוודר - הכל מלווה ברסיסי פסנתרים הניתזים לכל עבר, בהתנפצויות כלי קשת ומיתר אמוציונליות וצפופות יותר מחורים שחורים. המוזיקה הולכת ומקדירה, מפזרת דרמה בתוך סיפור דרמטי מספיק, שכל תוספת רק הופכת אותו לנלעג על גבול הפארודי, גורמת למלודרמות של "הולמרק" להיראות כמו שיא התחכום והאיפוק, ומגחיכה את דמותו של הוקינג (שאכן רדמיין מגלם היטב) כאילו היה "סימפל ג'ק", האיכר הנכה, רפה השכל ועקום השיניים שגילם גיבור "רעם טרופי" (בן סטילר) כדי לזכות באוסקר.
פסקול אינטרגלקטי שכזה עובד טוב רק כשהוא סותר את המתרחש על המסך. רק כשהוא מעצים סצנות קטנות, חסרות חשיבות, ובכוונה הופך אותן למה שהן לא. הדוגמה הכי טובה מהעת האחרונה היא מה שעשה המלחין הגרמני-בריטי המופלא מקס ריכטר ל"נותרים" של HBO, כשהצמדת הדרמה המתחוללת במוזיקה לסצנות הסטנדרטיות כביכול של הפתיחים - כמו הסצנה הבלתי נשכחת של אריזת הבובות במפעל - הפכה כל אחד מהפתיחים ליצירת מופת קטנה.
אם אריזת בובות היא לא הקטע שלכם, ובחרתם להתעסק דווקא בכוחות אלקטרומגנטיים, אנרגיה גרעינית, גרביטציה, תורת היחסות ומכניקת הקוונטים - אולי כדאי ללכת על קצת פחות כלי מיתר ויותר פאסון.
עוד ב- Mako תרבות: