האם אנו מתגעגעים ל"סופרנוס" ולגיבורה טוני, שהחליט לעקוף את המוות הטלוויזיוני שלו לפני כעשור, אך מת, בכוחות עצמו, בחיים הממשיים אחר כך? האם אנו מתגעגעים ל"הבורר", שהרבתה לעשות כבוד ל"סופרנוס" והציגה גרסה של רוע ישראלי שהיה בו הרבה סימפטיה, תחמנות, הומור ודאגה לנוכח קריסת "האימפריה" העסקית של המשפחה ומלחמת העולם בין הבן האשכנזי (נדב פלדמן בגילומו של יהודה לוי) והבן המזרחי ("אבי הטחול" בגילומו של שלמה קוריאט) על הירושה?
האם אפשר לטעון כי יחסה של התרבות הפופולרית אל הרוע של הגנגסטר הוא יחס נוסטלגי, סלחני, כאילו נגמר לנו באמת הרוע האמיתי, הפוליטי והאזרחי, המצוי מחוץ למסך; כאילו במציאות הישראלית האמיתית שוררת אידיליה מוסרית מוגזמת, ולכן קיומו של הרוע מוגבל רק למישור הבדיוני שעל המסך? נדמה לי כי בסתר לבנו אנו יודעים גם את התשובה: דווקא משום שאין לנו כל חשק להכיר ברוע שבחוץ, ברוע הממשי שהוא חלק בלתי נפרד מחיי היומיום שלנו, אנו מבכרים לכלוא אותו במערכת מסוגננת מאד של לבוש, קודים של התנהגות, חיוך מפחיד, הומור מן הגיהינום ואקדח פאלי מעשן שמסמן לכל מי ששכח מיהו גבר. כמובן שאסור לשכוח את הסיגר, אייקון פאלי של עוצמה, גבריות, שליטה. אייקון זה, כידוע, אינו מוגבל רק לגנגסטרים, והוא מיטיב לחבר בינם לבין "האנשים הלגיטימיים", העומדים מאחורי מערכות השלטון והכוח של המדינה. נכון: החיבור הקדוש בין רוע, אלימות, הון ושלטון (גם הפוליטיקאים, גם מפיקים הוליוודיים-ישראלים ואפילו ראשי ממשלה רואים כנראה סרטים).
הספקטקליות של הרוע
מצב זה נוח לנו מאוד, כמובן. הוא מאפשר לנו להמשיך ולחיות באזור הנוחות שלנו, לטפח את האשליה כי הרוע המסוגנן מאד, המורכב מתחביר הדוק של פריטים אייקונים, כלוא רק בתוך העולם המדומיין של הפיקציה הבידורית; כי במציאות - שם לא רואים גנגסטרים שמסתובבים עם "תלבושת אחידה" ברחובות. אין להם כל זכר. נוח מאד, תודו. ניתוח זה פוטר אותנו כמובן מכל אחריות לחיינו. הוא מאפשר לנו להכחיש את הרוע שבתוכנו ובסביבתנו ולדבוק מתוך הערצה בדמות המבעיתה-מצחיקה שעל המסך (היא מצחיקה כי כבר "התרגלנו" לרעיון שהגנגסטר הוא יצור שיש לו אובססיה קומית לביתור גופות, כמו בסצנת הפתיחה ב"החבר'ה הטובים" של מרטין סקורסזה). עכשיו אנו זוכים בכל העולמות: מצד אחד הותרנו את הרוע מחוץ לעולם האמיתי, וזה הרגיע אותנו מאד; מצד שני, הרשינו לעצמנו להזדהות בדמיון עם הרוע והסדיזם שמפגין הגנגסטר. עוצמה "קדושה" ושטנית זו של רוע משרתת את פנטזיית השליטה המוחלטת שלנו, מבלי שאנו נתבעים לשלם מחיר מוסרי עבורה בחיים הממשיים. כך אנו נותרים "אנשים טובים".
זהו התהליך הקלאסי שמחבר בינינו לבין הגנגסטר, החל בחיוך המאיים של אדוארד ג'י רובינסון בסרט הקלאסי "קיסר קטן" (1930), ועד החיוך הכאילו-אנושי של טוני סופרנו - חיוך שלאחריו אין לו בעיה לחמוק לסמטה אפלה ולרצוח בדם קר את אויבו. הגנגסטר הקלאסי יוצר אפוא תחביר מובהק של רוע ונותן בו סימנים אייקוניים מובהקים. זהו תהליך העומד ביחס הפוך לבנאליות של הרוע שעליה דיברה חנה ארנדט בהקשר לרוע הנאצי. הרוע של הנאצים היה רוע אנושי, חלש, בלתי ניכר, רוע שלא הבדיל באמצעות השכל האוניברסלי בין פקודה מוסרית לבין פקודה בלתי מוסרית שדגל שחור מתנופף מעליה. אצל הגנגסטר, הרוע אינו מוצג על ידי סימנים רגילים אלא דווקא על ידי סימנים יוצאי דופן, המאפשרים לנו לזהות אותו ולהזדהות עם הופעתו המדומיינת, זו שנצרבה בתודעתנו לאחר שצפינו במאות סרטים של הז'אנר לאורך כמאה שנות קיומה של הסוגה. אייכמן לא נראה כמו גנגסטר - הוא נראה כמו פקיד או סוכן ביטוח. הגנגסטר הקלאסי, לעומת זאת, נראה כייצוג מחשמל של תמצית הרוע המוחלט, ועם הרוע הזה, "הגדול מן החיים", אנו מזדהים.
הכפילות של הרוע
והנה, אם אנו מתבוננים בדמותו של טוני סופרנו, מיד ברור לנו כי לא מדובר בגנגסטר קלאסי, אלא בגנגסטר ריאליסטי יותר ועכשווי; נדמה לנו כי האבחנה שזה עתה הצענו אינה עובדת: טוני הוא גם בנאלי ואנושי, טובע בים של טראומות מילדות, וגם שטני ובלתי אפשרי, "רע לתפארת". איך שני הדברים הללו יכולים בכלל לדור זה עם זה? כאן, כך נראה, מצויה הגאונות של דייויד צ'ייס, יוצר הסדרה. בדומה לוולטר ווייט של "שובר שורות", גם טוני מגלם דמות כפולה: מצד אחד הוא קרבן של התעללות סדיסטית של המערכת הקפיטליסטית ושל המשפחה, אדם שחי עד יומו האחרון את מעמד כריתת האצבע של הקצב השכונתי, טקס חניכה מצמרר שאירגן לו אביו; ומצד שני, זהו רוצח המוכן להוציא להורג את "הבן המאומץ" כריסטופר, לאחר שהוא הוא חושד בו בבגידה. כיצד האדם החלש,האב הדואג לעתיד ילדיו, הסובל מהתקפי חרדה ומבקש אחר סעד נפשי בקליניקה של הפסיכואנליטיקאית היפה ד"ר מאלפי, הוא גם טוני "המפלצת"?
ואולי אף יותר מזה. האם ייתכן כי לתבנית הכפולה הזו מתלווה גם ממד פרודי שלישי? טוני הוא אדם הבקיא בקולנוע, פריק של דימויים. האם הרוע משמש לו ככלי ליצירת פרודיה אפלה על ניסיונה של החברה לאפשר לו (לנו) לעבור תהליך של תיקון מזכך, שאינו אלא פרודיה אפלה על ציפיותיו הנורמטיביות של הצופה, כי "כל אוחזי בחרב, בחרב יאבדו" (מתי, הברית החדשה)?
כידוע, בסצנת סיום המתרחשת בדיינר אמריקני, טוני מגיע ל"סעודה האחרונה" שלו (השוו את ישיבתו לצילום שיצרה הצלמת אנני לייבוביץ כשביימה את טוני כישו בסעודה האחרונה). סצנה זו פוגשת את טוני כשהוא מוחלש, אך עדיין חי, עדיין מקסים, שואל באמצעות שיר פופולרי המתנגן על שולחנו: "מי אני?".
הפארודיה של הרוע
ברוך אסולין,"הבורר" של שי כנות ורשף לוי, הוא כמובן גנגסטר כחול-לבן שעשה עלייה בעקבות עלייתה אל המסכים של "הסופרנוס", ובאופן כללי הוא ממעט לשאול מי הוא. ניתן לראות בהופעתו ובסדרה כולה מעין פרודיה קלילה על רוע ישראלי עכשווי. הקלילות שבה מטופל הרוע נובעת מן האופי הסאטירי של הסדרה, הבוחנת ברוח שובבה מציאות שבה אבי הטחול, נעמי כפית, יגאל הנאצי והאחים קובולובה מנהלים בחסות הבורר את המדינה ודואגים לחוסנה הלאומי והמוסרי של החברה הישראלית. אף כי הסדרה מתכתבת עם אייקונים של פשע מן הקולנוע והטלוויזיה האמריקאית ("נהג מונית", "הסנדק", "הסופרנוס"), היא נוטה לתרגם את הרוע המיובא לעיצוב פרודי שמקל עלינו הישראלים מאוד להתמודד עם הרוע המקומי.
גם כאן השיטה עובדת היטב, ואפילו ביתר הצלחה: כל זכר לרוע ממשי, פוליטי - מעבר להומור בורקסי או להומור צה"לי - הועלם והיה כלא היה. "הבורר" היא סדרה שקיים בה רק רוע איקוני, המצוטט מן הסרטים, ולכן נתפש כבדוי מעיקרו. זהו טקסט האמור בראש ובראשונה לבדר, לעשות מיזוג גלויות בין אשכנזים למזרחים, בין המשטרה המושחתת ואבירי הפשע המגנים, למרבה האירוניה, על האינטרסים שלה. בסדרה זו אנו מקבלים אפוא תשובה נוספת לשאלה למה הישראלים בכלל לא רוצים להכיר ברוע הממשי המקיף אותנו מכל עבר: תבנית ההומור והסאטירה המנותקת, המרפררת לעולם הפנימי של הקולנוע, היא דרך מצוינת לומר זאת.
ד"ר דוד גורביץ' הוא חוקר תרבות ותקשורת ומרצה בכיר במרכז הבינתחומי הרצליה. ספריו "גנגסטר שיק: פשע, תרבות וקפיטליזם" ו"הגנגסטר הפוסטמודרני: טראומה, קיטש וחלום" ראו אור בהוצאת משרד הביטחון ומודן.
