סצנת הפתיחה של "הדרך" זורקת צופים למודי אפוקליפסות קולנועיות וטלוויזיוניות לעולם של אחרי אסון גלובלי. המצלמה חולפת בדרמטיות על הריסות של פארק קרוואנים אי שם בשממה האמריקאית. אם מדממת אוחזת בתינוק צורח וזועקת לעזרה. בחורה שלדית וחבולה מחפשת נואשות מים. אוטובוס בית ספר בוער הפוך. אבל זה לא עתיד פוסט אפוקליפטי - זה ההווה. אלה לא הניצולים של "המתים המהלכים", אלא אנשי שוליים שנפגעו מטורנדו. ועכשיו מגיעה שיירת רכבים מצוחצחים, ומתוכם יוצאים אנשים חסונים, צעירים, יפים. הם מחלקים מים, מושיטים יד, מגישים עזרה. הם מביאים איתם אור, ולוקחים איתם כמה מהניצולים.
הסצנה המוצלחת שפותחת את "הדרך" (ימי ג' ב-22:00 ב-HOT Plus וחינם ב-HOT VOD) מזכירה את סצנת המטוס הבוער שפתחה את "אבודים". גם שם היו אווירת אסון, צילום סינמטי ומושיע כריזמטי. את מקומו של ג'ק שפרד מ"אבודים" ממלא קאל (יו דנסי מ"חניבעל"), המנהיג המשיחי של תנועת ה"מאייריזם". קאל של דנסי משכנע בתור הגורו (הזמני כביכול) של התנועה, שמבוססת על תמהיל חופשי של הסיינטולוגיה המוקדמת, כתות נוצריות וקהילות היפיות אמריקאיות. מהבחינה הזו, "הדרך" מגיעה באיחור סביר, אבל עדיין בתזמון טוב. כמו ש"טרנספרנט" של אמזון התלכדה עם גל העיסוק בטרנסג'נדריות, כך סדרת הדגל החדשה של רשת הסטרימינג האנדרדוגית "הולו" שואפת להתלכד עם העיסוק בכתות בכלל ובסיינטולוגיה בפרט, וזו הדרמה הטלוויזיונית הראשונה שמנסה להתמודד עם הנושא הזה ברצינות (אחרי הדוקו המהולל "הסיינטולוגיה וכלא האמונה" של אלכס גיבני והקומדיה "קימי שמידט" של טינה פיי). אבל ההבדלים בין "טרנספרנט" ל"הדרך" ברורים כבר מהפרק הראשון.
רואים את האור
אחרי סצנת הפתיחה הדרמטית, שכוללת פסקול צפירות מתגברות שמעורר זיכרונות כואבים מסרטים של זאק סניידר, הסדרה ממשיכה בטון האובר-דרמטי שלה. אנחנו מגיעים למרכז של המאייריזם, היישר לשולחן ארוחת הערב של משפחת ליין (שם שמרפרר את הדרך שבשמה של הסדרה). האם שרה (מישל מונהאן מ"בלש אמיתי", מצוינת כהרגלה - שמישהו יכתוב לה תפקיד ראשי משמעותי כבר) היא אצולה מאייריסטית. היא נשואה לאדי (ארון פול, AKA ג'סי פינקמן המבוגר שנשען עדיין על אותן מניירות שאהבנו כל כך ב"שובר שורות"), שהצטרף לתנועה בבגרותו. יש להם ילדים מוצלחים שמתים כבר להתחיל לטפס על "הסולם", המסלול הרוחני שעוברים חברי הכת. ארוחת הערב משדרת אידיליה: כולם שמחים, מחמיאים זה לזה, מדקלמים בחיוך את הברכה המסורתית. כולם מוארים – ממש מוארים, גם ויזואלית. האור, בדומה למוטיבים נוספים בבימוי, בעריכה ובפסקול של "הדרך", נדחף לצופים לתוך הגרון כמעט בכוח. הכל גדול, מוגזם, ומאוד אמריקאי.
וזה ההבדל בין "טרנספרנט" וסדרות מופת אחרות ל"הדרך" (לפחות כפי שהיא מצטיירת בפרקה הראשון): חוסר העידון. כמו יותר מדי סדרות "גדולות וחשובות" בימינו, "הדרך" מפרקת את הרעיונות שלה לחתיכות גדולות וגסות ודוחפת אותן לצופים בצורה כמעט מזלזלת, והכתיבה לא טובה מספיק כדי להקל את הבליעה. הבעיה הזו מתגלמת בגרעין העלילתי של הסדרה – משבר האמונה של אדי.
הספקות של אדי, שמערערים את עולמו ומתניעים את הסדרה כולה, לא נובעים מתובנה מנומקת, מחוויה כתובה היטב או ממפגש מאיר עיניים עם אדם אחר. הוא נסע להשתתף בקורס של המאייריזם שכולל טריפ הייוואסקה אינטנסיבי, ושם, בסצנה שמנסה להיות קובריק אבל יוצאת בעיקר מגוחכת, הוא רואה חיזיון שגורם לו לחשוב מחדש על כל הסיפור הזה של הכת. תקראו לזה צדקנות, אבל בנושא חי, מרתק ורגיש כל כך כמו כתות, בסדרה שמבוססת על משבר אמונה, על ניסיון להיחלץ ולהבין מה אמיתי ומה לא, היה אפשר למצוא נימוק מוצלח יותר לכל הבלגן הזה מאשר "טריפ רע עם תובנות שאתה לא מאמין, אחי".
עלילות המשנה לא מתוחכמות הרבה יותר. שרה, אדי וקאל יוצרים משולש רומנטי צפוי, הנער בן ה-15 של משפחת ליין נאבק בפיתויים שבית הספר הרגיל שבו הוא לומד מזמן לו, ולאדי יש היסטוריה בעייתית עם אישה מסתורית בשם מירנדה פרנק.
כמלודרמה מותחת וקריפית יש ל"הדרך" פוטנציאל, וההפקה המושקעת שלה (שהעסיקה כפי הנראה יותר טיסני דרון מאשר צבא ארה"ב וההפקה של "צל של אמת" גם יחד) מרשימה ומספקת רגעים סוחפים. אבל אם ציפיתם לסדרה עמוקה וחכמה שתציג את תחום הכתות באור רענן, או אם קיוויתם שזה יהיה כרטיס הכניסה של "הולו" לליגה של הגדולים, אתם צפויים להתאכזב.