האינפלציה בסדרות שנוצרו על ידי נשים, או כאלו המעמידות במרכזן דמויות נשיות החלה כבר בעונה הקודמת. אחת הסיבות לכך היתה הצלחת סרט הקולנוע "מסיבת רווקות", שהוכיח שקומדיה יכולה לשבור קופות גם כשמככבת בה חבורת נשים וולגרית שלא בוחלת בהפרשות גוף בעבור פאנץ' טוב. כמה מאות מיליוני דולרים ושתי מועמדויות לאוסקר לאחר מכן, ואת עונת הסתיו הקודמת איכלסו קומדיות כמו "הבחורה החדשה", "מרוששות", "וויטני", "הכלבה מדירה 23". אליהן הצטרפה השנה "פרויקט מינדי", וגם "בנות", "מוארת" ו- Veep, של ערוץ הכבלים HBO.
לעומת הקולנוע, הטלוויזיה היוותה בית חם יותר עבור נשים בכלל, ועבור נשים בקומדיה בפרט: לוסיל בול, מרי טיילר מור, רוזאן באר, קנדיס ברגן ואלן דג'נרס הובילו כולן סדרות מצליחות. אז מדוע נחשבת "רוק 30" של טינה פיי לפורצת דרך, ביחד עם "מחלקת גנים ונוף" של חברתה הטובה איימי פוהלר? כנראה בגלל שהן הבינו שנשים בטלוויזיה לא חייבות להיות רק חינניות וחייכניות, או לחלופין כלבות מהגיהינום.
לא סחבקית, פגומה
"נשים במדיה מוכרחות עדיין להיות חביבות", השיבה יוצרת "בנות" והכוכבת הראשית שלה, לנה דנהם, כשנשאלה מדוע הדמויות שאותן היא כותבת הן "פגומות". "אני לא תמיד מתה על עצמי, ולא תמיד מתה על האנשים הקרובים אליי. למה אני צריכה לאהוב את כל הדמויות בטלוויזיה?", הוסיפה, והצליחה לסכם את המהפך שהתחיל אצל פיי והושלם בסדרה המצליחה בכיכובה.
עוד לפני ששודר פרק אחד ממנה, הפכה "בנות" לסדרה הכי מדוברת בטלוויזיה. השבחים שקצרה התמקדו בעיקר סביב הריאליזם שהבחין אותה מ"סדרות בנות" אחרות, ובראשן "סקס והעיר הגדולה". דמויות ריאליסטיות הן, אם כן, פגומות. והפגמים שלהן הם לאו דווקא אובססיה לגבר מבוגר ועשיר, אלא אכילת קאפקייקס באמבטיה וחוסר התמצאות כללי ביקום. כך פינו שנים של התחבטויות בשאלה "האם אני קארי או שארלוט" את מקומן לתובנות כואבות דוגמת "שיט, אני מארני!".
המהפכניות של דנהם היא לא רק בהבאת הדמויות הפגומות שלה לקדמת המסך, הן היו שם הרבה לפניה: מרדית' גריי היא מחלת נפש שרק מחכה להתפרץ, וגם שאר הקולגות שלה ב"האנטומיה של גריי" לא מתיישרות עם האידיאל הנשי שנוהגת הטלוויזיה לטפח. הסדרה של שונדה ריימס עושה שירות נפלא לייצוג נשים על המסך, אבל בניגוד לדנהם, הנשים המקצועניות והבלתי מתפשרות שהיא מציגה מסתתרות עמוק בתוך קווי עלילה אמוציונליים שמכוונים לשקיקי הדמעות ובלוטות הרגש של הצופים.
רופאה ללא גבולות
הטלוויזיה אוהבת את הרופאות שלה והשנה הצטרפה אליהן גיבורת הסדרה החדשה של מינדי קיילינג. קיילינג פרצה בתור קלי קאפור ב"המשרד", שבה שימשה גם כאחת הכותבות. את הפרסום הנלווה מינפה לכדי חשבון טוויטר פופולרי וספר ששהה שבועות ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס". ב"פרויקט מינדי", דמותה הטלוויזיונית של קיילינג היא גניקולוגית המנסה לתחזק קריירה תוך כדי הישרדות בעולם הדייטינג האכזרי.
נשמע מוכר? כן, כי ראינו את זה במלא סדרות אחרות. כבר בפרק הראשון מצהירה מינדי על חיבתה המוגזמת לקומדיות רומנטיות, אך לא מנסה לקרוא תיגר על מטרת העל הז'אנר, אלא מתאימה את עצמה אליה. היא אמנם מרשה לעצמה לשכב עם הרבה בחורים בדרך לשם, אבל בסך הכל, מינדי רוצה למצוא גבר ולהתחתן.
"פרויקט מינדי" חדשנית בעיקר בכך שהיא מעזה להעמיד בפריים טיים אשה שאינה לבנה. קיילינג, שנולדה במסוצ'וסטס לזוג מהגרים מהודו, מנסה לא לנפח את העניין הגזעי כשהיא נדרשת לסוגיית הייחודיות שלה על המסך, ומעדיפה דווקא להדגיש את עובדת היותה "שמנמנה". למרות ההתנערות שלה, קשה להתעלם מהעובדה שקיילינג די בודדה במערכה הזו, אם לא היחידה. כשהנשים נאבקות עדיין על מקומן בפריים טיים, אלו שמצליחות להשתלב הן בדרך כלל הלבנות.
התעוררות רוחנית וצדק חברתי
גם "מוארת" מצטרפת לאותה הנישה, כשהשחקנית הראשית, לורה דרן, חתומה עליה כיוצרת (לצד מייק וויט, שגם משחק מולה). בניגוד לדנהם וקיילינג הצעירות, לדרן רזומה קולנועי מרשים הכולל גם מועמדות לאוסקר. למרות שכבר שנים מעבר מהקולנוע לטלוויזיה לא נחשב כצעד נואש עבור שחקנים שמתקשים למצוא תפקידים, הנחיתה של דרן במסך הקטן הצליחה להרים כמה גבות. ובכל זאת, "מוארת" הצליחה להתחבב במהרה על המבקרים, בעיקר בזכות ההופעה המשכנעת שלה.
ההתעוררות הרוחנית אותה חווה איימי, בת דמותה של דרן, היא רק נקודת הפתיחה לעלילה שתיסוב סביב מלחמה בשחיתות תאגידית, יחסי עובד-מעביד ושאר נושאים שהפכו רלבנטיים ופופולריים עם עלייתן של תנועות האוקיופיי לסדר היום הציבורי. מערכת היחסים הקלוקלת של איימי עם בעלה לשעבר (בגילומו של לוק ווילסון) ועם אמה, איתה היא מתגוררת, זוכות לטיפול ראוי מצד היוצרים, אך ההתמקדות היא בחייה המקצועיים ובמרדפה חסר הפשרות אחר הצדק.
וכך, בלי הרבה תשומת לב תקשורתית, הפכה "מוארת" לאחת הסדרות המעניינות על המסך. עם דמות ראשית בשנות הארבעים לחייה ועיסוק בנושאים פוליטיים מחד ורוחניים מאידך, והעדפה מובהקת של השדה המקצועי על פני האישי.
כן, גברתי סגנית הנשיא
קומדיה נוספת שמתרחשת כמעט כולה סביב התפקוד המקצועי של הדמות הראשית היא "Veep", בכיכובה של ג'וליה לואיס דרייפוס. הסדרה עוסקת בסלינה מאייר, סגנית נשיא ארצות הברית, שלא אוחזת באג'נדה פוליטית מובהקת אך נמצאת "מרחק התקף לב" מהבית הלבן.
Veep"" היא קומדיית מקום עבודה כמעט קלאסית, כשאי הסדר והבלבול המשרדי שולטים בה, והפוליטיקה היא מאבק כוחות מתמשך בין אנשי הסגל של מאייר לאנשי הסגל של פוליטיקאים אחרים. בניגוד לסדרות האחרות, "Veep" נהגתה דווקא במוחו של גבר, ארמנדו יאנוצ'י, והיא מבוססת בחופשיות על "The Thick of It" שלו, ועל הסרט "בסוד העניינים" שבא אחריה. לא חייבים, אם כן, להשתייך למגדר מסוים בשביל להביא למסך דמויות נשיות מורכבות. סלינה מאייר היא אמנם כאוטית ולא מסוגלת לתפקד ללא סוללת עוזרים, אך היא רחוקה שנות אור מארכיטיפ הבוסית הכלבה.
אך גם אם ייצוגן של הנשים בטלוויזיה משתנה בהדרגה, המצב רחוק עדיין מלהציג דיוקן חיובי של המין הנשי. בשנה האחרונה הצליחו נשות הטלוויזיה לתקוע עוד כמה יתדות בדרך להשתלבות בז'אנר שהודרו ממנו במשך שנים: הקומדיה. תכניות הטלוויזיה המתוסרטות נפתחות יותר ויותר עבור דמויות נשיות מעניינות, שלא מוכרחות להתיישר עם כל מה שנחשב כ"נשי".
עם זאת, מחקר שערך בית הספר לתקשורת ועיתונאות של אוניברסיטת דרום קליפורניה, בשיתוף עם מכון ג'ינה דיוויס לחקר מגדר בתקשורת, מחזיר אותנו למציאות ומזכיר לנו שרוב זמן המסך מוקדש עדיין לאחיות קרדשיאן ו"לעקרות הבית האמתיות", ולא לסגנית נשיא ארצות הברית. מסקנות המחקר, שבחן כ- 12,000 דמויות בקולנוע ובטלוויזיה בשנת 2011, מראות כי הנשים עדיין נדחקות הצידה כשזה מגיע לפריים טיים, ושרובן מגלמות עדיין סטריאוטיפים מיושנים.