רוטב הסצ'ואן המיוחד של מקדונלדס, שנוצר כמהלך לשיווק הסרט "מולאן" ב-1998, הוא כנראה רוטב טעים מאוד. הוא חייב להיות. הרי בסיום פרק הבכורה של העונה השלישית של "ריק ומורטי" - הפרק שזכינו לראות מוקדם מחזרתה (היום, 30 ביולי) במסגרת מתיחת אחד באפריל - ריק דואג להבהיר בנאום מטורלל שהרוטב הזה, הוא ולא אחר, הוא הסיבה היחידה שהובילה אותו לברוח מהכלא, להציל את משפחתו, לגרום לגירושי הוריו של מורטי ולהוביל לקריסת הממשלה הגלקטית כולה. האם הוא כל כך ציניקן לזרוע הרס בסדר גודל בין עולמי רק כדי להשיג את הרוטב? האם זה באמת מה שהניע את ריק? קשה לדעת, אבל זהו הקסם של ריק – הדמות הכי מורכבת בטלוויזיה.
רוב הדמויות הבדיוניות מונחות בקלות יחסית על הסקאלה שבין טוב לרע. הדיכוטומיה הזו אמנם מלאה בשלבי ביניים, אבל בשורה התחתונה כל דמות מוצאת את מקומה. שאלו את פרופסור סנייפ. אבל לא ריק, המדען האלכוהוליסט. כדמות מורכבת ומלאת סתירות, הוא הלכה למעשה מגלם טשטוש מוסרי מוחלט, טוב ורע בו זמנית, מבטל בנפנוף הגדרות שכאלו. המוסר שלו הוא המוסר של שרדינגר, כלוא תמידית במצב של קיימות וחוסר קיימות. "הוא לא נבל, אבל הוא גם לא צריך להיות הגיבור שלך", מסביר מורטי לאחותו. "הוא יותר כמו שד או אלוהים דפוק".
ההתייחסות לריק כאלוהים לא מקרית. למעשה, הרעיון הזה חוזר בסדרה עוד מהרגע בו הכרנו אותו. הסצנה הראשונה בסדרה מציגה את ריק פורץ באמצע הלילה לחדרו של מורטי וגורר אותו לחללית בטענה שיש לו הפתעה. הפתעה בדמות פצצה שתשמיד את האנושות ותיצור "התחלה חדשה". הוא רוצה לאסוף את ג'סיקה, הבחורה שמורטי מאוהב בה, ולשחזר מטאפורית את מעשה הבריאה. "אתה תהיה אדם, וג'סיקה תהיה חווה. זו ההפתעה מורטי", ממלמל ריק השיכור לעבר הילד המפוחד. בראשית ברא ריק את השמיים ואת הארץ.
ריק מוצג כאלוהים בשל היותו מדען-יודע-כל. הוא האדם החכם ביותר על כדור הארץ ומחוץ לו, בעל כוח המצאה כמעט בלתי מוגבל, בעל יכולת לנוע בין מרחבים ויקומים ובעיקר - בעל יכולת בריאה. במהלך הסדרה אנחנו נחשפים לכמה מנפלאות הבריאה של ריק. הוא יוצר רובוט שכל תפקידו בחיים הוא להעביר את החמאה שהופך במהרה לרובוט אקזיסטנציאליסטי מרגע סיום המשימה. הוא יוצר את אברדולף לינקלר, הכלאה מזעזעת בין הדי.אן.איי של אברהם לינקולן ואדולף היטלר, שמיוסר מהדואליות שבקיומו. "לא ביקשתי להיוולד" זועק בכאב קיומי המדען זיפ, בן ליקום שריק יצר אך ורק במטרה לשמש כסוללת החללית שלו. כולם סובלים מעצם הווייתם, כולם בעלי משבר קיומי מובנה.
אין כאן אלוהים רחום וחנון וגם לא אל משלח חרון אפו. הוא אינו אדוני אחד. ריק, בדומה לאלוהים של נושאי המגבעת, עייף. אם כבר, דמותו הרבה יותר קרובה לאלים היווניים מאשר לאל המונותאיסטי המהודר. הוא אל פגום. על אף שעברו של ריק נשאר עמום באופן מכוון, ברור שריק חווה הרבה סבל בחייו, הוא עמוס פגמים וצלקות, לעיתים טועה. על אף יכולותיו המרשימות, הוא כלוא באותו יאוש אנושי שכל בני האדם – והחייזרים, והאלים – חווים ביום יום. ההבדל הוא שבחוכמתו הרבה, ריק מודע למצב האבסורדי של הקיום.
במסה "המיתוס של סיזיפוס", מתאר הסופר והפילוסוף הצרפתי אלבר קאמי את האבסורד של הקיום האנושי ומדמה אותו לסיפור המיתולוגי של סיזיפוס שנידון לגלגל סלע ענק במעלה הר, רק כדי לצפות בו מתגלגל למטה ולחזור על המטלה המייגעת לעולמי עד. לעולם לא אכפת מייסורו של אדם אחד. "האבסורד נולד מן המאבק בין הזעקה האנושית לבין השתיקה הלא הגיונית של העולם", כותב קאמי. ריק מודע לחוסר המשמעות של הקיום האנושי (או החייזרי לצורך העניין) ומבין שאין טעם בחיפוש אותה משמעות עלומה. הוא מבטל בנפנוף ציניקני רעיונות כמו דת, מסורת, צדק או אהבה. הוא יודע עד כמה הקיום רנדומלי, אבסורדי וחסר פאנץ'. אם כולנו גרגרי אבק ביחס לגודל היקום – ובטח ביחס לאינסוף היקומים המקבילים – אז עד כמה משמעותיים יכולים להיות חיי אדם?
"מה בנוגע למציאות שהשארנו מאחורה?", שואל מורטי המזועזע את ריק אחרי שנטשו עולם שבו ריק הפך את כל האנושות לעיסה מעוותת, מחליאה ואלימה. "ומה בנוגע לעולם שבו היטלר מרפא סרטן?" משיב לו ריק, "התשובה היא אל תחשוב על זה". כי הרגעים שבהם ריק חושב על זה, בהינתן מה שהוא יודע בוודאות מוחלטת על הקיום, הוא כאוב מדי, לא מצליח לשאת את עצמו ועולמו על כתפיו. לכן הוא מכהה את חושיו עם אלכוהול וסמים. לכן התשובה היא "אל תחשוב על זה". לכן הרצון להשיג רוטב סצ'ואן נדיר שווה ערך לרצון למצוא אהבה, אמונה או משמעות. אלוהים מת מבפנים. וואבה לבה דאב דאב.
mako תרבות בפייסבוק