זה הזמן הזה בשנה ש"דאונטון אבי" (הרבה אחרי שזה קרה במציאות, אי שם בדצמבר 2015) מסתיימת בערוץ הראשון ומקפצת היישר לזרועותיה של yes, אבל בשביל כמה מאיתנו היא הסתיימה באמת, ולנצח. העונה השישית האחרונה בהחלט סגרה את כל הקצוות וסיפקה את כל מה שהיה לה. מרי היתה יפה יותר, אדית היתה בוגרת יותר, ויולט היתה חדה מתמיד וסוף סוף נפטרנו מהסיפור המעיק של מיסטר בייטס. הנה כמה סיבות להתגעגע לנצח, או לחלופין, לראות אותה מיד (או שוב).
בגלל שתכלס זאת אופרת סבון. אבל לגיטימית. למשך שעה תמימה של אושר צוללים לחייהם של אחרים, שנה אחרי שנה, אהבה אחרי אכזבה. האפקט הממכר של "דאונטון אבי" נעוץ בעובדה שהיא אופרת סבון, גם אם אתם לא מודים בזה. ממש כמו "צעירים חסרי מנוח" רק עם מוח, וסטייל.
בגלל האופנה. שמלות הנשים, חליפות הגברים והתסרוקות הן סיבה טובה מספיק לצפייה, ובייחוד מרתקים השינויים המתחוללים בהן עם חלוף השנים. השמלות מתקצרות וכך גם השיער, בעונה האחרונה מרי אפילו מגיעה בחליפה ועניבה. גם הנעליים האקססוריז הנלווים מרימים את המצברוח – השרשראות, העגילים, הסיכות, הסרטים, הכפפות, המניפות והכובעים. מתי כבר פורים?
בגלל העיצוב. מהטירה הגותית והגנים המקיפים אותה, דרך הבקתות המתוקות בסביבה והבתים בלונדון ועד הרהיטים המפוארים שבשלל החדרים והרהיטים הכפריים של המשרתים.
בגלל ההיסטוריה. כשאנחנו פוגשים את בני משפחת קרולי השנה היא 1912 והטיטאניק בדיוק טבעה. כשאנחנו נפרדים מהם השנה היא כבר 1925, ואנשים כבר קונים כרטיס ליום פתוח באחוזה כדי לראות את בתי הדינוזאורים הנכחדים מבפנים. בין לבין אנחנו עדים לסיפור היסטורי מרתק על התפרקות מעמד האצולה, ואפילו עברנו מלחמת עולם שלמה, שאחריה שום דבר כבר לא נשאר כשהיה.
בגלל האנושיות. בעוד הסדרות האחרות מתחרות ביניהן מי תציג אלימות גרפית יותר (ופעמים רבות מאולצת), תשתמש בשפה מלוכלכת יותר ותציג יותר מין, "דאונטון" מוכיחה שאפשר לרתק גם בלי כל אלה. האצילות הבריטית שהיא מתנהלת בה לא מונעת מדברים מחרידים לקרות, כמובן, ובטח שלא מונעת מבעיות אמיתיות לצוץ, אבל היא מתייחסת לכל אלה ברמיזות מעודנות וחוסכת מההפקה את תחליפי הדם והמוגלה ומאיתנו את הצורך לעצום עיניים.
בגלל המבטא. כל מעמד מביא עמו את המבטא הבריטי המושלם שלו. האצילים, האריסים, העירוניים, המשרתים ואירי אחד עם הרבה אג'נדות.
בגלל הרוזנת האם מגרנתהם. ויולט קרולי הקשישה (מגי סמית המופלאה) היא ללא ספק הדמות הכי טובה שנראתה אי פעם על המסך – לא רק בסדרה, כן? ההשתלחויות שלה בכל מי שעובר לידה, הציניות התהומית, חוש ההומור המושלם, ההתנצחויות עם איזבל (שמסתירות כמובן חברות נפש מרגשת), העצות החכמות, חוסר היכולת המוחלט להודות בטעויות ("איך את שונאת לטעות"; "אני לא יודעת, אני לא מכירה את התחושה"), המניפולטיביות הגאונית, התככנות ששוכללה לכדי שלמות, הרכלנות הבריאה, היציבה, הזיכרונות המתוקים והלב הגדול שפועם מאחורי כל אלה. רק היא יכולה להגיד בשיא הרצינות – ולהתכוון לזה – "המשרתת שלי עוזבת. להתחתן. איך היא יכולה להיות כל כך אנוכית?!"
בגלל מרי. There's Something About Mary. בהחלט יש. ולא רק משהו אחד. למרות נטייתה לפרוק את כעסיה על הסובבים, ובייחוד על אדית המסכנה, היא יפה באופן מהפנט כל כך, ונושאת את עצמה באריסטוקרטיות מהודרת כל כך, וחדה באופן קריר כל כך, שאי אפשר לא להעריץ אותה.
בגלל הבחורים של מרי. אי אפשר שלא להעריץ אותה, אמרתי? אז אני לא היחידה. שרשרת המחזרים של ליידי מרי קרולי נאה יותר מהשרשראות שעונדות לצווארן כל גבירות המשפחה. מתיו המתוק מכל, אנטוני גיליגנהם המושלם, צ'רלס בלייק החמוד והנרי טלבוט השווה.
בגלל בארו. תומאס בארו מצליח לעשות את הבלתי אפשרי, להיות דמות שנואה בטירוף ואהובה עד מוות בו זמנית. הוא המשרת הכי תחמן ומניפולטיבי, שתמיד יהיה שם כדי ללעוג, לחשוף את מה שמנסים להסתיר ולהלשין בחדווה, אבל הוא גם הכי פגיע ושברירי, בייחוד בכל הקשור להומוסקסואליות שלו (אז אסורה על פי חוק) ולכמיהתו לאהבה. המרמור הבלתי נדלה שלו, המעורבב עם חוש הומור בריא וחריף, תמיד מזמן תענוג. וברור שהוא גם גבר הורס.
בגלל הנשים. "דאונטון אבי" תמיד הציגה נשים דעתניות וחזקות, שלוקחות על עצמן תפקידים גבריים מסורתיים וקוראות תיגר על הכללים החברתיים, אבל העונה השישית בלטה מעל כולן - אדית סוף סוף פיתחה אישיות למופת, הפכה לעורכת עיתון ואפילו העיפה את העורך בפועל ומינתה במקומו עורכת; גם אדית וגם מרי מתפקדות כאמהות חד הוריות (שזה כמובן לא כל כך קשה שיש לך צי של משרתות, אבל בכל זאת) ולא מתפשרות על הגברים שלהן; וקורה גם היא דוחפת את יוזמותיה בעיקשות ראויה שרק מתחבאת מתוך הרכות האינהרנטית שלה. גירל פאוור לתפארת.
בגלל האוכל. הדרמות הדומסטיות מתחוללות בין ביס לביס, על רקע פודינג שזיפים. רפרפרת. פסיונים ממולאים. קראמבל תפוחים. עוף צלוי. סלמון מעושן. טורט תות. סנדוויץ' ויקטוריה. מרנג פטל. והרבה שמפניה. לא פלא שיש ספר מתכונים שמספר איך להכין את כל אלה, והוא אפילו בחינם.
בגלל חוכמת החיים. כל פרק שופע פניני חוכמה שצריך לגזור ולשמור, לרוב באדיבות ויולט כמובן: אני אישה, אני יכולה לסתור את עצמי כמה שאני רוצה; זאת המשמעות של להיות סבתא – להתערב; יש דבר כזה 'יותר מדי אמת במערכת יחסים'; חיים זה לא דבר מתגמל אם חושבים עליהם יותר מדי; אין דבר יותר פשוט מלהתחמק מאנשים שאתה לא אוהב, להתחמק מהחברים שלך – זה המבחן האמיתי.
בגלל הפנטזיה. ערב ערב יושבת לה ליידי מרי מול המראה הגדולה שמעל שידת האיפור ומפקירה את שערה למברשת הרכה שאוחזת בידה המשרתת האישית שלה אנה. כמעט אפשר לחוש את המגע הנעים המשייט על הקרקפת. זה גם הזמן לדבר על תלאות היום החולף, להחליף מידע רכילותי חיוני ולטכס עצות בנושאים שברומו של עולם – מה אלבש מחר, האם כדאי להיעתר לחיזוריו, לאן נצא לרקוד כשנגיע ללונדון בסוף השבוע. אורח החיים המופקר שמנהלות הדמויות של "דאונטון" מעורר קנאה מצמררת – משרתים ומשרתות מלבישים אותם, מסרקים אותם, מבשלים להן מעדנים ומטפלים בילדים שלהם. כל כך צריכה גם.
בגלל ערוץ 1. כמו שבני משפחת קרולי הם שריד לעולם הולך ונכחד, היה זה רק מתבקש שנראה אותה מדי שבוע בערוץ הראשון, מוקפים בתשדירים דלי תקציב ובלוגו המיתולוגי. אם פספסתם אותה שם, העונה האחרונה והמושלמת מתחילה ממש היום, 6.3, ב-yes London.
