הפרק השני של "אימה אמריקאית: כת" עשה בדיוק את מה שנדרש ממנו: הרחיב את העולם המתואר, העמיק וסיבך את הדמויות הראשיות ואפילו הצליח קצת להפחיד. ובעצם, נכון יותר לומר, 'לאיים'. עד כה, זו לא עונה מפחידה במיוחד, אבל היא עונה מלחיצה, מעיקה (במובן הטוב והאפקטיבי, כן?) ומאיימת. שזה אחלה, כי הסדרה הזו נוטה להתפזר ולהיסחף עם סצינות מבהילות ומגעילות, אבל כאלה שלא מותירות על הדמויות או הצופים איזה רושם עמוק. אוי, הנה רוצח, בואו נברח ממנו במשך שישה פרקים, ביי. הפעם, כך נראה, אין באמת לאן לברוח כי הכל מאיים - השכנים, הקולגות, ואפילו המשפחה.
כשאוזי פוחד ללכת לישון, הוא מבקש שאמא-אייבי תישאר אותו, ורומז שאלי היא לא מספיק אמא עבורו. הדמיון הפיזי בינו לבין אייבי מצביע על כך שהביצית שהביאה אותו לעולם הגיעה ממנה, ולא מאלי. אבל זה לא אומר שאלי לא הורישה לאוזי שום דבר - אדרבא, היא הורישה לו את היכולת להפוך סיוטים למציאות. מה ההבדל בין חלום ופחד? שניהם לא רציונליים, שניהם לא נשלטים, שניהם יכולים להתגלם ולהתגלות ברגע לא צפוי, כשאתה חושב שדבר אחד עומד לקרות ומגלה שמשהו אחר לגמרי כבר קרה בעצם כל הזמן. הליצנים שתקפו את אלי ואוזי הפרק ניזונים משני הכוחות האלה - הם מגיעים רק כשאוזי ישן, כנראה, ורק כשאלי מפחדת, לכאורה.
זו עלילה שראינו גם בכמה סרטי אימה מוכרים, כמו "הרוע שבפנים" - שינה נתפסת בעינינו כמצב של חוסר שליטה ופגיעות, וגם כמצב ביניים, כדלת מעבר בין המציאות והדמיון. על אף שזה לא נאמר במפורש, נראה שהליצנים המעוותים מצליחים לזלוג מהלא-מודע של אוזי ואלי. כיוון שאלי מפחדת כל הזמן, הם הופכים לבשר ודם לעתים תכופות יותר. הם התגשמות הסיוטים של שניהם - הסיוטים של אוזי, מה שהוא באמת רואה אחרי שהוא נרדם והסיוטים המטאפוריים יותר של אלי. היא לא חולמת בהכרח על ליצנים, אבל הפחד שלה מזין אותם.
את שניהם, אגב, ווינטר מזינה בערמומיות. היא קנתה לאוזי בובה של טוויסטי הליצן כדי לטעת את הדימוי המבעית עמוק-עמוק בראשו. היא גם הפכה אותו לשותף זעיר במערכת היחסים שלה עם קאי, כשלימדה את אוזי את טקס הזרתות שלהם. במקביל, היא ניסתה להרחיק בין אלי ואייבי כשפיתתה את אלי באמבטיה. היא יודעת הרי שבכל סרט אימה חייבים לפצל את הגיבורות, כי ככה קל יותר להרוג אותן.
כל כך הרבה דיוות במקום אחד
הצמד החשוב השני של הפרק הם הריסון ומדו. הומו וסטרייטית שנשואים נישואי נוחות, אלוהים יודע למה. הם חיפשו עסקה טובה על נדל"ן זול באזור יוקרתי, ואמרו לעצמם 'למה בעצם שלא נגור בבית שלפני חמש דקות נרצחו בו שני אנשים?'. הם במקרה גם ימנים שמרנים, עם תחביבים כמו דבוראות, נשק חם וניקול קידמן. שני האחרונים הם, אגב, דברים שהאמריקאים נעשו עוד יותר אובססיביים אליהם בשנה האחרונה, ולא בצדק. כי באמת, נו, ההופעה של ניקול ב"שקרים קטנים גדולים" היתה טובה, אבל לא *כזאת* טובה.
ברור שריאן מרפי, אדם שבטח מסמס לניקול קידמן פעם בחצי שנה ומציע לה תפקידים בכל הפקה שהוא מעורב בה, היה חייב לעקוץ את "שקרים קטנים גדולים". הרי "שקרים" והעונה הנוכחית של "אימה אמריקאית" דומות להפליא. בשתיהן, נשים לבנות ואמידות מלכלכות את ידיהן ומנסות להתגונן מפני טראומות העבר. ויש להן אובססיה לספורט (אייבי מכורה ליוגה, הריסון הוא מדריך כושר). בקיצור, יותר מש"אימה אמריקאית" היא נקמה בטראמפ או קלינטון, היא נקמה בריס ווית'רספון, שהפיקה את הסדרה שריאן מרפי מפיק כל לילה, בחלומות הרטובים שלו. כל כך הרבה דיוות במקום אחד, שאלוהים יעזור לו.
מעבר לכך, ניקול קידמן היא בחירה סופר-חכמה כמושא הערצה לשני המטורללים האלה, מדו והריסון. היא הלא מהגרת ילידת אוסטרליה, אבל כוכבת אהובה בארצות הברית. היא אפילו נשואה לזמר קאנטרי, ז'אנר המוזיקה הכי אול-אמריקן (והכי לבן) שיש, מה שמעניק לה חותמת אישור תרבותית. אבל אל תשכחו, חבר'ה, היא לא באמת משלנו. היא זרה ומסוכנת, רק תשאלו את סמל השפיות, טום קרוז.
הריסון ומדו מייצגים את הצד הקומי יחסית של "אימה אמריקאית", ויש כזה מדי עונה. חשבו, למשל, על העוזרת צמאת הדם שעבדה בבית המלון בעונה החמישית או מירטל סנואו, אייקון האופנה בעונה השלישית. זו גם היתה ההזדמנות של מרפי לעבוד עם בילי אייכנר, פחות או יותר ההומו האחרון בהוליווד שעוד לא לוהק לסדרה של ריאן מרפי (בכל זאת, היו צריכים לתת לו זמן להתחטב) ועם לסלי גרוסמן, שגילמה את מרי צ'רי בסדרת הקאלט "פופיולר" (צעירים לנצח, למי שזוכר אותה מתקופת השידור בטלעד), שהופקה גם היא על ידי מרפי.
מי יציל את הבית שלי
לבתים פרטיים יש היסטוריה טעונה ב"אימה אמריקאית". הם לא משמשים בדרך כלל כזירת ההתרחשות המרכזית, למעט העונה הראשונה והעונה השישית. "אימה אמריקאית" מעדיפה חללים ציבוריים - מקומות עבודה כמו בית המלון בעונה החמישית או הקרקס בעונה הרביעית, ומבני ציבור כמו בית החולים בעונה השניה והפנימיה בעונה השלישית. אלה אזורים שיש בהם אינטראקציה בין כמויות גדולות יותר של אנשים, ולכן יותר סיכוי למפגשים מאיימים. מה כבר יכול לקרות בבית? ובכן, הכל.
>>"אימה אמריקאית: כת": עונה 7 פרק 1
כניסה אל הבית פירושה ויתור על החוץ. אנחנו רגילים לחשוב על הבית כעל מקום מפלט מתלאות היום-יום, אבל הבית הוא גם מקום פרנואידי, מקום שאי אפשר להימלט ממנו, כי באופן בלתי נמנע הוא משקף לך את עצמך. ביתן המפואר של אייבי ואלי הוא כל מה שטוב במערכת היחסים שלהן, אבל גם כל מה שרע. בשליש האחרון של הפרק, במהלך הפסקת החשמל שמשתקת את רוב העיר, אלי מתבצרת בבית ונכנעת לכל המאפיינים השליליים באישיותה - הצורך בשליטה, חוסר האמון באחרים. מפתיע שמוקדם יותר היא לא נתנה לקאי להיכנס, הוא הרי מחצין את מה שהיא חושבת ומרגישה.
כשקאי ניסה לשכנע את אלי לתת לו להיכנס, הוא לחץ על כל הכפתורים הנכונים - הוא הפחיד אותה, אבל גם לעג לה על תחושת האשמה שלה. אלי רוצה לחשוב שהיא אדם טוב - כשהיא הולכת לבדה לכבות את האזעקה במסעדה ונתקלת בגופתו של מנהל המטבח, היא מנסה לעזור לו ולחלץ אותו מהוו שהוא תלוי עליו. כשהיא שומעת ריב במטבח, ועוד ריב בניחוח גזעני שמעורב בו אדם ממוצא היספני, היא מפרידה בין הנצים. בשני המקרים זה מתחרבש לה: מנהל המטבח עדיין בחיים כשהיא מחלצת אותו, והחילוץ הוא מה שהורג אותו סופית. כשפדרו, הטבח ההיספני שהיא "מצילה" מריב (אם כי הקרדיט מגיע בעיקר לאייבי, שאמרה שאין מצב שהן מפטרות עובד לטיני כשהמתיחות הגזעית בעיר רק מחריפה) מגיע לעזור לה במהלך הפסקת החשמל - היא יורה בו.
כל מי שקרא חצי סיפור קצר לבגרות היה יכול לחזות את סוף הפרק - את אלי, אבירת הנאורות מטעם עצמה, יורה בפדרו, הקורבן התמידי, שרק מסתבך בצרות שלא מגיעות לו. אבל היגיון של סיפור קצר הוא לא דבר רע, בעיקר כשהפרק הזה ביצע אותו בצורה יעילה כל כך. תחשבו על זה - ב-45 דקות הצלחנו לראות את אלי הופכת משמאלנית מעורערת לפול-און לולי טרלולי עם יד קלה על ההדק. היא אימצה את אורחות החיים של שכניה החדשים והמשונים בלי למצמץ; את האקדח היא לקחה מהריסון וממדו היא העתיקה את הפחד לצאת מהבית. לא סתם הריסון נתן לה נרות שהוא מכין בעצמו - הנרות האלה האירו את המערכה האחרונה של הפרק באור עוד יותר קלאוסטרופובי, עוד יותר מלחיץ.
כתבתי קודם שמפתיע שאלי לא הכניסה את קאי לביתה, אבל בעצם זה לא מפתיע בכלל. קאי הוא הפחד בהתגלמותו. הוא לא צריך להיכנס לבית, כי הוא שם בפנים כבר מזמן.
mako תרבות בפייסבוק