פעם כולם היו מושלמים בטלוויזיה. היה להם בית קטן בערבה, היו להם קשרי משפחה, היו להם שנות קסם. בשנות הבריידי באנץ' התווכחו והשלימו, פתרו בעיות, דיברו זה עם זה ועזרו כשאפשר. מובן שהיו מעידות, ודעות קדומות, אבל היה צריך לנבור כדי לגלות אותן, היה צריך להכיר לעומק את הדמויות כדי לדעת, או לפחות להיכנס להן הביתה, להידחק לכורסה בסלון ולחדר המיטות.
פעם כולם היו מושלמים בטלוויזיה, ואם הם לא היו מושלמים, הם לפחות דאגו להיראות כך כלפי חוץ, אפילו באופרות הסבון המופרכות ביותר, שבהן לכל דמות יש את התפקיד שלה – המכשפה הזקנה, הגולד דיגרית הפתיינית, איש העסקים הרמסן וכך הלאה – אם לא הקפתם אותם כדי לראות את הסכין שהחזיקו מאחורי הגב, יכולתם לחשוב שהם ממש אדיבים ונעימים.
לבד מהבלחות נדירות כמו "בועות" המופלאה במטורללותה, נתקלנו במשפחות די סטנדרטיות, בבעיות די סטנדרטיות ובפתרונות די סטנדרטיים. ואז נגמרו האייטיז.
בולונז עם טוני סופרנו
המושלמות החלה להתקלף ולגלות דמויות מורכבות יותר. הטלוויזיה החלה לגלוש אל הריאליזם, לחשוף בפנינו שטחים נרחבים יותר של האמת, של החיים עצמם. וכולם היו, או לפחות ניסו להיות, "אמינים". הנוער קיבל את דגראסי, ואחר כך את "בוורלי", הבוגרים יותר את "30 ומשהו" ואת "אחיות", ואז את "חברים" ואת "סיינפלד", וכשהחלקנו לשנות האלפיים היו לנו מלוא החופן סדרות שעסקו ביחסים שבינו ובינה ובין קבוצות חברים וחברות, כמו "סקס והעיר הגדולה" או כאלה שעסקו במשפחות, כמו "עמוק באדמה" ו"אחים ואחיות". ולכל דמות היו את החוזקות ואת החולשות שלה, והיתה דמות אחת קצת יותר מוקצנת, כדי שאפשר יהיה ללגלג עליה ולהזדהות עם השאר. נדמה לי שאפשר להגיד שרוב הדמויות ברוב הסדרות ניסו "לעשות את הדבר הנכון" (מה שזה לא יהיה).
ואם כבר הופיעו על המסך דמויות פגומות באופן קיצוני, היה לזה הקשר: הן אכלו ספגטי בולונז עם ראש המאפיה ("הסופרנוס"), נולדו בצד הלא נכון של בולטימור ("הסמויה"), חיו בין סורגים ("אוז"). הייתה להם סיבה טובה להתנהג כמו שהתנהגו, וכך הייתה גם לנו היכולת להזדהות איתן.
תנחומינו, עליתם לשלב הבא
תחליקו הלאה ותגיעו לשנים האחרונות. יש לנו שפע של סדרות שמציגות דמות אחת בעלת כישורים חברתיים קלוקלים (קודם היו אלה רק גברים, אחר כך הצטרפו גם הנשים), אם בגלל מחלת נפש כמו מאניה דפרסיה (קרי מתיסון ב"הומלנד"), גאונות מוגזמת (כמו שרלוק, הבריטי החנוט או בגרסה האמריקאית המקועקעת ב"אלמנטרי"), אוטיזם כלשהו (סאגה נורן ב"הגשר" או ד"ר האוס), שילוב של טסטוסטרון והרס עצמי (ראסט קול ב"בלש אמיתי", ובתקופה מוקדמת יותר - האנק מודי ב"קליפורניקיישן") או סתם תימהונות חיננית (שרה לינדן ב"דה קילינג"), כלומר, סדרות שבהן ההתנגשות בין הנורמליות להיעדרה יוצרת עניין ומתח והומור, הצלקת הנפשית מוסברת לצופה כבר בהתחלה והתסכולים של שאר הדמויות ברורים ומעוררי הזדהות.
אבל לצדן הגיע השלב האבולוציוני הבא – סדרות שבהן כולם פשוט דפוקים. הגיבורים, דמויות המשנה, ההורים של דמויות המשנה, הגנן, הדוורית ועוברי האורח. כולם פגומים במובן העמוק של המילה, בכל תחומי החיים ובכל הסצנות. לא רק שהם לא מנסים לעשות את הדבר הנכון, לא רק שהם לא מנסים להעמיד פנים שהם עושים את הדבר הנכון – הם בכלל לא יודעים מה הדבר הנכון. הדבר הנכון לא נמצא על השולחן.
ערכים זה לטרוריסטים
השנה היא 2016 ועל המסך שלנו יש חבורה של סוציופתים. מיזנתרופים – צ'ק; אינפנטילים – דאבל צ'ק; אוטיסטים – מלוא החופן; נרקיסיסטים – הו כן. ובלי שום סיבה נראית לעין. פשוט ככה הם. למעשה, הדמויות היחידות שמפגינות איזו סולידריות חברתית, אחריות אישית ומחויבות לערכים הם נערים שחומים המגלמים טרוריסטים בדרכם לבצע פיגוע.
את סדרות החברוּת מובילה "בנות", המציגה קולקציית דמויות מפונקות, ילדותיות ואנוכיות שרוב הזמן מתאכזרות זו לזו; בגזרה המשפחתית יש לנו את "טרנספרנט", שממש לא מסתפקת בחוסר התפקוד המוכר. בני המשפחה כל כך אינפנטילים, אבודים ולכודים, עד שהאב שהופך לטרנסג'נדר נדמה כנורמלי שביניהם; את הרובריקה הרומנטית ממלאות "הכי גרועים שיש", המגוללת את סיפור אהבתם של שני אנשים מרוכזים בעצמם ובלתי נסבלים (לכאורה - למעשה הם די מהממים), סופר בריטי כושל ויחצנית גסה בעלת נטיות דיכאוניות, שהבוז התהומי שהם רוחשים לכל המקיף אותם הוא שמחבר אותם; ועכשיו הגיעה גם "Love" של ג'אד אפטאו ופול ראסט, עוד קומדיה מרירה מלאת דמויות פגומות.
הלוקיישן: לוס אנג'לס. הנפשות המיוסרות: מיקי היפהפייה, 32, מפיקה בתוכנית רדיו של פסיכולוג, וגאס הגיק הכעור, 31, מורה פרטי של ילדה כוכבת. כראוי לז'אנר החדש, כבר בהתחלה אנחנו עדים להתפרצות של מיקי על מוכר בפיצוצייה שסירב לתת לה את הקפה לפני שהיא משלמת עליו, ומכאן היא ממשיכה לשקר, להשתכר, לפגוע, לגנוב, לבגוד וכך הלאה (מובן שהיופי שלה הופך את כל זה לחינני מאוד), האקס שלה – מכור לקוק שגר עם ההורים, הפסיכולוג מתוכנית הרדיו – לא פחות דוש, וכל השאר מגלים גם הם בתוך פחות מדקה איזו דפיקות מתבקשת.
מערכות יחסים הן פאקינג בולשיט
"אני תקוע בשקר הזה שמערכות יחסים מתפתחות ומשתפרות", אומר גאס למיקי במכונית בסוף הפרק השני באחת הסצנות הבאמת מצחיקות, "מאיפה השקרים האלה באים, אני יודע, משירים מזוינים, וספרים, וסרטים. כל הסרטים האלה שצפיתי בהם, הם לא אמיתיים, הם שקרים. 'פלזנטוויל'? פאק יו, לך תזדיין, 'אישה יפה'? 'אישה יפה' זה כזה שקר, כאילו, זונה לא תתאהב בך, היא תגנוב את השיט שלך ותמכור אותו בשביל קוק, 'החברה הטובים'? אני מקשיב להערות של סקורסזי, 'נחשו מה, כל האוכל בסרט מבוסס על מתכונים של אמא שלי, כאילו למי אכפת?!... 'כשהארי פגש את סאלי'? שקר מזוין. 'הומלנד' עונה 3? כאילו שהיא באמת היתה יכולה להתגנב לאיראן!".
אז כן, זה מצחיק, אבל הסאבטקסט הוא – כל מה שראיתם בסרטים הוא שקר, כל מה שקראתם בספרים הוא שקר, כל מה ששמעתם בשירים הוא שקר. אנחנו הדור המפוכח, אנחנו אומרים את האמת, אנחנו דפוקים ומערכות יחסים הן פאקינג בולשיט.
הבעיה היחידה היא שזה לא כל כך נכון. ואיפשהו הדיסטופיה הפשטנית והדמויות הפגומות מדי של 2016 מזכירות את האוטופיה הפשטנית והדמויות המושלמות מדי של הסבנטיז. הסדרות החדשות יכולות להיות כובשות (או לא), כיפיות (או לא), כתובות בשנינות (או צולעות) - אבל כולן סובלות מאותן בעיות: הניסיון להפוך את הדמויות לאמינות יותר על ידי חשיפות מגרעותיהן מידרדר אל חוסר האמינות; והרצון לגרום לנו להזדהות עם כל החסרונות והפגמים ייצר כל כך הרבה חסרונות ופגמים, עד שקשה לנו להזדהות.
נכון שאנחנו קצת יותר מרוכזים בעצמנו, ויותר ציניים, ויותר מתוחכמים, ויודעים שאהבה וחברות ומשפחה לא מתנהלות כמו בשירים ובסרטים, אבל לא כולנו סובלים מלקויות מולדות, או לחלופין פשוט אלכוהוליסטים, גנבים, שקרנים, בוגדניים ונטולי אמפתיה. חלקנו אפילו מנסים לעשות את הדבר הנכון, מה שזה לא יהיה.