"גברים פוחדים שנשים יצחקו עליהם. נשים פוחדות שגברים יהרגו אותן"

(מרגרט אטווד) 

לא כך הייתה אמורה להסתיים "The Fall". לא כך צריכה להיעלם (זמנית?) ממסכינו אחת הסדרות המצוינות שהופיעו עליהם. פרק סיום העונה השנייה של הסדרה הבריטית (שזמינה לצפייה במלואה, על שתי עונותיה המומלצות, ב-yes VOD) הציע, למרבה האכזבה, מרוץ מכשולים בלתי אפשרי של חורים עלילתיים. דווקא כשניתן לחוקרת סטלה גיבסון זמן חקירה ארוך מן הרגיל (90 דקות מסך), נדמה היה שהיא רק רוצה למצוא כבר את רוז סטאג ולפרוש לכוס יין אדום בפאב הקרוב.

איך תסבירו את הווידוי הפתאומי של הרוצח פול, שהחליט להודות במעשיו דווקא בשעה שהשתיקה שלו הולכת ומערערת את חוקרי המשטרה ובשעה שזמן המעצר שלו הולך ומתקצר? פתאום הוא מוכן לספר לסטלה הכל. ולמה הוא מחליט לספר איפה רוז? כן, בתמורה לשתי דקות עם בתו, אבל מתי אמרו לו שלא יאפשרו לא להיפגש אתה? ובאיזו זכות חוקית בדיוק? האם זה נפל בעריכה?

ולמה סטלה הולכת לבדה ביער כדי למצוא את רוז? וככה היא מוצאת בסופו של דבר את רוז? פשוט הולכת לאן שפול אומר לה ללכת? זו החוקרת המבריקה שלנו? ולמה היא מחכה ללום כדי לפתוח תא מטען שאפשר לפתוח עם כפתור פשוט ליד מושב הנהג? ולמה החובשים מגיעים בכזה נון שלאנס לטפל באישה שהייתה שבויה בבגאז' של רכב השד-יודע-כמה-זמן? ואיך זה שהמסוק מזהה את צלם העיתונות, אבל לא את הפסיכופט האלים שדוהר ברכב בתוך היער? ואיך זה שאף אחד עדיין לא עצר את הפסיכופט הזה, שהספיק בפרקים האחרונים להיות מעורב בתקרית ירי עם המשטרה, לגנוב ניידת, להסיר אזיק אלקטרוני ולתקוף את אשתו במעון לנשים מוכות? ולמה, ולמה, ולמה. ובסוף כל זה, העונה (ואולי הסדרה) נגמרת במה שנראה כקאט אחד מוקדם מדי. בסיומה של חקירה כל כך יסודית ואינטנסיבית, "The Fall" גומרת יותר מהר מרוצח סדרתי עם דחפים מיניים בלתי נשלטים.

אין תמונה
גמר מהר. דורנן
תמיד אישה

אבל פרק הסיום הבעייתי של "The Fall" לא יכול לפגוע במעלתה העיקרית של הסדרה, שבאה לידי ביטוי ביתר שאת בעונתה השנייה והמעולה. אל תטעו – הקטע עם "The Fall" הוא לא הגימיק של "לצפות בסדרת פשע מנקודת המבט של הרוצח". את זה אפשר לראות גם בסדרות אחרות, כמו "חניבעל" (שגם בה מנהלת ג'יליאן אנדרסון קרב מוחות מול הרוצח). זה מעניין, אבל זה לא העניין. ל"The Fall" יש מעלות רבות. למשל, העובדה שזו דרמת מתח לכאורה ודרמה אנושית למעשה – דרמה של דמויות ולא של עלילה. למשל, ג'יליאן אנדרסון. אבל באספקט אחד היא מתעלה על רוב הסדרות סביבה: נקודת המבט הפמיניסטית.

"The Fall" אמנם הוצגה מתחילת דרכה כמצוד של חתול ועכבר בין חוקרת משטרה לונדונית לרוצח סדרתי מבלפאסט, תוך התמקדות בנקודות המבט של שני הציידים. אולם התקציר הזה מציב את הזרקור על "המצוד" במקום על מאבק המינים המתקיים במסגרתו. החוקרת המשטרתית היא אחת הגיבורות הפופולריות של עידן הטלוויזיה המודרני. הסדרות הטובות בסוגן לא עשו סתם שימוש אקזוטי בגיבורה נשית או בסקס אפיל של אישה עם אקדח, אלא הציעו חקירה אמיתית של מקום האישה בשדה חברתי גברי ומאצ'ואיסטי. ב"דה קילינג", למשל, חיי המשפחה הרעועים של שרה לינדן נפגעים בגלל הקריירה; ו"הגשר" מציגה היפוך תפקידים מגדרי מסוים בין סאגה הקרה למרטין החם.

"The Fall" ממשיכה את דרכן; סטלה גיבסון, בגילומה הנפלא של אנדרסון, היא לא סתם בלשית סקסית, מבריקה ומושכת מכל בחינה. סטלה היא אישה שלא מפסיקה להישפט על היותה אישה ושפועלת מתוך מודעות מלאה להיותה אישה. מצד אחד, היא אישה ששוברת את המוסכמות: רווקה מבוגרת, ללא ילדים, טורפת גברים ונשים. מצד שני, היא דורכת בתוך המוסכמות עם נעלי עקב. היא משפריצה נשיות לכל עבר, גאה בנשיותה ובמידה מסוימת אפילו בזה לגברים. "הצורה האנושית הבסיסית היא נקבה", היא מסבירה למפקדה-מאהבה בארנס, "גבריות היא סוג של מום מולד". גיבסון מרתקת משום שאי אפשר לפקפק לרגע בעוצמתה ולבטל אותה כרכרוכית, אבל כבר אי אפשר להתעלם מנשיותה. היא חזקה ופגיעה בעת ובעונה אחת. בעונה האחרונה ראינו אותה לא פעם בוכה כשהיא נתקלת במראות מזעזעים. אצל חוקר טלוויזיוני, זה לא היה עובר. את סטלה גיבסון זה רק הופך למרשימה יותר.

אין תמונה
דורכת על המוסכמות. אנדרסון
מיזוגנית או מיזאנדרית?

בהתאם לכך, "The Fall" מתנהלת כמצוד בין חוקרת אישה לבין גבר רוצח נשים. התמה הזו התחזקה בעונה האחרונה, ובפרט בפרק הסיום. "הוא לא מפלצת", אומרת סטלה על פול, "הוא גבר". האם כל הגברים מפלצות? קשה להאמין שזו כוונתה של סטלה, לאור העובדה שהיא לא חוששת לשכב עם המפלצות הללו אחת לכמה לילות. אבל היא בוודאי מאמינה שבגברים טמון כוח מפלצתי שמסוגל לרמוס נשים, לפגוע בהן ולרצוח אותן. היא מתעמתת פעמיים עם בארנס, שראשית מנסה לתקוף אותה בשכרותו, ומאוחר יותר מסביר לה שהוא אינו דומה לכומר הפדופיל שחקר בבית הכלא. אך מבחינת סטלה, ההבדלים בין בארנס לכומר או בין הבלש הצעיר טום אנדרסון לרוצח פול הם ניואנסים של התנהגות. כולם ניצבים על אותה סקאלת התנהלות גברית הרת אסון, כמו הרי געש בדרגות מסוכנות משתנות. הניסיונות לראות ב"The Fall" סדרה מיזוגנית מופרכים מיסודם; היא קרובה הרבה יותר למיזאנדריה.

פול הוא רוצח נשים, וסטלה היא מגינתן. היא אפילו מגנה על זכותן להיות "לא תמימות". "ואם הוא יהרוג זונה, או אישה שיכורה שחוזרת הביתה מאוחר, לובשת חצאית קצרה?", היא אומרת לבארנס, "אז זה יגיע להן?". וכשהיא מתעמתת עם פול, היא פורשת כתב אישום רחב יותר מזה הפלילי שיוגש נגדו. הנערה קייטי שאת נשמתה השחית היא מבחינתה קרבן חי שניצב לצד קרבנותיו המתים.

פול מנסה דווקא להוציא את עצמו מתווית "רוצח הנשים" ("אני שונא את כולם, כולל את עצמי"). אני לא יודע אם זה מכוון או עוד תקלה תסריטאית של הפרק האחרון, אבל "The Fall" מעמידה את פול על טעותו. הוא אולי שונא את כולם, אבל הוא רוצח רק נשים (ג'ו בראולי, הקורבן הגברי היחיד של פול, נרצח כתוצאה מ"תקלה"). הוא אולי מדבר על ההתעלות האלוהית שחש רוצח, אבל את הכוח הזה הוא מנצל רק כלפי נשים. הוא בז לגברים שאינם כמוהו, שאינם יודעים לנצח את הכוח כמותו. הוא בז לגבר "רכרוכי", "תולעת אומללה" כמו ג'ו בראולי, שלא יכול לרסק את הגולגולת של פול כדי להציל את אחותו. פול הוא אלפא-מייל נערץ בסביבתו הפרטית, וככזה, הוא מהווה שלוחה קיצונית ואלימה של השליטה הגברית בחברה. זה רק יאה שמי שיערער את שליטתו תהיה אישה.

ואחרי כל זה, מעניין להיזכר שמי שכתב את אחת הדמויות הנשיות המרתקות על המסך הוא גבר (אלן קאביט, מכותבי "החשוד העיקרי", אמה הטלוויזיונית של "The Fall"). אולי לא כל הגברים הם מפלצות.