הנוכחות המאסיבית של הרשתות החברתיות בחיים שלנו מאפשרת לנו לשמור יותר טוב על קשרים עם אנשים, מאפשרת לקבוצות חלשות להשמיע את קולן וגורמת למידע לעבור הרבה יותר מהר בין אנשים. אבל מעל לכל, הרשתות החברתיות נותנות לנו אפיק חדש לעשות סטוקינג לאקסים ולאקסיות שלנו. בזכות הפייסבוק אנחנו יכולים לבדוק עם מי הם מצולמים, אילו סטטוסים הם העלו ועם מי הם התחברו לאחרונה. כל זאת ועוד נעשה בנוחות חדר השינה שלנו, מה שגורם לנו להרגיש קצת פחות פתטיים, כי אנחנו כבר לא צריכים ללכת להסתובב במקומות שאנחנו יודעים שהוא נמצא בהם בתקווה להיתקל בו.
לרבקה באנץ׳, גיבורת הסדרה הקומית הנהדרת "האקסית המטורפת" ("Crazy Ex-Girlfriend") שמשודרת עכשיו ביס וזכתה בפרס הסדרה הטובה ביותר של מגזין הבידור Vulture, אין את תחושת הבושה הבסיסית הזו. כי כשהיא רוצה לשבות את לבו של האקס שלה, היא עושה את זה בפול פאוור. בזמן שאנחנו מתלבטים אם כן או לא לעשות לייק לסטטוס, היא טסה מניו יורק לצד השני של ארה״ב – למערב קובינה, קליפורניה, כדי לגור באותה עיר כמו האקס שלה. כשאנחנו שואלים חבר משותף כבדרך אגב מה קורה עם האקס, היא מזמינה את עצמה לארוחת חג אצל המשפחה שלו יחד עם בת הזוג שלו. וכשאנחנו קוראים שוב ושוב את כל ההתכתבות עם האקס כדי לנסות למצוא שם רמזים למה שהיה או יכול להיות שוב, היא מארגנת אוטובוס מסיבות כדי לנסוע איתו, עם בת הזוג שלו ועם חברים שלו לים, ורוקדת על עמוד כמו חשפנית בדרך לשם כדי להראות שהיא יודעת לרקוד.
אבל רבקה באנץ׳ היא לא פתטית או מביכה או מוצגת כמו אקסית מטורפת סטריאוטיפית, כמו שבקלות היה אפשר להציג אותה. הסיבה היא, שלמרות שהעלילה הרומנטית המרכזית של הסדרה נעה סביב סיפור האהבה לאקס שלה, ג׳וש צ׳אן, וסביב בחור נוסף שמחזר אחריה, גרג, הסוגיה המרכזית בסדרה הוא לא חיי האהבה שלה, אלא היא. בראיון עם אלין ברוש מק׳קנה, יוצרת שותפה של הסדרה יחד עם רייצ׳ל בלום המופלאה שמגלמת את רבקה באנץ׳, ברוש מק׳קנה אומרת שהעניין בסדרה הוא לא אם רבקה תהיה בסוף עם הבחור הזה או הבחור ההוא, אלא הזהות שלה והשאלה מי היא, וגם מערכות יחסים נוספות שסובבות אותה, כמו חברות טובות או חברים לעבודה.
התפיסה הזו מגלמת בתוכה את כוחה של הסדרה ואת הסיבה שהיא אחת הסדרות הכי פמיניסטיות שנראו כאן: הסיפור המרכזי כאן הוא האשה ומה שעובר עליה. אהבה היא בהחלט חלק חשוב מהחיים שלה, אבל האהבה היא לא ייעוד, סיפור מהאגדות או הפתרון לבעיות (הלא מעטות) שלה. בדיוק כמו בחיים.
עוד ב-mako:
העלילה הרומנטית
אבל נתחיל בכל זאת מסיפור האהבה. הרומן בין רבקה באנץ׳ לג׳וש צ׳אן התחיל במחנה קיץ כשהם היו בני נוער, שבסופו הוא זרק אותה. היא פוגשת בו שוב כשהיא בשיא הקריירה שלה כעורכת דין שפיצית בניו יורק. למרות שהיא כביכול בטופ היא מדוכאת מאוד' כי חוץ מעבודה אין לה כלום בחיים. הפגישה עם ג׳וש מפיחה בה תקווה שיכול להיות ביניהם שוב משהו, וכשהוא אומר לה שהוא לא מסתדר בניו יורק וחוזר לעיר הילדות שלו בקליפורניה, היא מחליטה להתפטר מהעבודה שלה ולנסוע אחריו, למורת רוחה של אמה היהודייה הלוחצת.
זה הפרק הראשון. משם הסדרה מתקדמת לעוד 17 פרקים מעולים של המרדף שלה אחרי ג׳וש בשלל סיטואציות שנראות כמו תאונה בהילוך איטי (שאף פעם לא מתרחשת, חשוב לציין) יחד עם חברתה לעבודה פולה שעוזרת לה לתמרן הכל, בהכחשות של רבקה לג׳וש והסביבה שהיא עברה בגללו (שאותן אף אחד לא קונה חוץ מג׳וש, שהוא לא בדיוק העפרון הכי מחודד בקלמר), בתחרות מול בת הזוג המהממת של ג׳וש – ולנסיה, ובהתלבטות של רבקה אם להתפשר על החבר היותר "למלם" של ג׳וש, גרג, שמאוהב בה.
ברקע בינתיים פולה חברתה לעבודה מתמודדת עם בעיות בנישואין שלה וכמעט בוגדת בבן זוגה, הת׳ר שכנתה נמצאת במערכת יחסים עם גרג לחלק מהזמן והוא מתלבט אם להתפשר עליה, ודריל, המנהל של רבקה, שמגלה אחרי הגירושים שלו שהוא בי-סקסואל ומתחיל מערכת יחסים עם גבר.
זו אולי נשמעת כמו טלנבולה, אבל דרך מערכות היחסים האלו אנחנו מידיינות בשאלה שכנראה מעסיקה הרבה מאיתנו – האם ללכת אחרי האהבה הבלתי אפשרית שאנחנו ממש רוצות - זו שנראית קסומה אבל אם היא יוצרת אצלנו כזה חוסר ביטחון היא כנראה בעייתית עבורנו ונובעת מדאדי אישיוז (שלרבקה לא חסר מהם). או, להתפשר על מי שלא אוהבים ויכול להעניק ביטחון, אבל הוא בהחלט לא מי שאנחנו באמת רוצות, אפילו שהסקס ממש טוב. תשובה אגב, אין. מה שכן יש זה שלל שירי מחזות זמר מצחיקים, שהם חלק אינהרנטי מההנאה מהסדרה, שמאפשרים לדמויות לבטא את רגשותיהן ומחשבותיהן, ולנו לדון עם עצמנו בסוגיות אינטימיות שרק הפסיכולוגית שלנו הכירה אצלנו לפני כן. (כן, אתן תחפשו אותם ביוטיוב ותשימו אותם בריפיט שוב ושוב).
מערכות יחסים בין נשים
מערכת היחסים העיקרית בסדרה, כאמור, היא בין רבקה הגיבורה לחברתה לעבודה פולה. הן מתחילות כאויבות, אבל מהר מאוד הופכות להיות שותפות שמנסות לעזור אחת לשנייה להשיג את מה שהן רוצות. הקשר ביניהן הוא של אהבה ותמיכה רגשית, כשפולה לעתים משמשת בתפקיד אימהי ודואג. מערכת יחסים נשית בריאה נוספת בסדרה היא בין רבקה לשכנה שלה, למרות שהיה להן את אותו בן זוג, גרג.
למרות זאת, יוצרות הסדרה לא מפחדות להתייחס למערכות יחסים של נשים בצורה מורכבת. למרות שהן לא נופלות לסטריאוטיפ של נשים כשק של נחשים, הן גם מראות שלא הכל מושלם. הקנאה של רבקה לולנסיה בת הזוג של ג׳וש היא אמיתית, כי לא רק שלולנסיה יש את ג׳וש והם עוברים לגור יחד, אלא שולנסיה היא מדריכת יוגה חתיכה, מה שהופך אותה בעיני רבקה לסופר גמישה במיטה, והיא אפילו מדמיינת אותה שרה שהיא מעדיפה אנאלי ותמיד גומרת מחדירה – האיום האולטימטיבי. הקנאה לולנסיה היא אפילו יותר עמוקה ממה שנציגי הפטריארכיה מדמיינים – כמו שעולה מהשיר שבו רבקה אומרת שהייתה רוצה ללבוש את העור של ולנסיה ולהיות היא, בפארודיה מעולה על הפנטזיה הפורנוגרפית הפטריארכלית על מערכות יחסים לסביות.
רבקה גם נמצאת בתחרות מול עובדת במשרד הקודם שלה בניו יורק (בשיר ראפ מדהים על ג׳אפיות – נסיכות אמריקאיות יהודיות שההורים דחפו אותן להיות אובר-מוצלחות), ומערכת היחסים עם אמא שלה היא מורכבת מאוד, בלשון המעטה (בשיר שהוא אחד הטובים ביותר בסדרה).
נכון, כל אלה נובעים מהפטריארכיה בצורה כזו או אחרת (ולנסיה שמתקשה לנהל מערכות יחסים עם נשים כי כל החיים למדה שהיא צריכה להשתמש במראה שלה כדי להשיג גברים, הג׳אפיות שחיות בעולם אובר-קפיטליסטי, והאמא שגידלה לבד את רבקה אחרי שהאבא עזב והאשים את האמא) – אבל הם גם נובעים מאופי אישי ומהעובדה שמערכות יחסים הן דבר מורכב. כן, גם פמיניסטיות כנראה עושות דברים לא טובים לנשים אחרות כשיש תחרות על משאבים. רבקה באנץ׳ מאפשרת לנו לדבר על זה, לראות מגוון מודלים של התנהגות ולהבין שזה חלק מהחיים.
אבל בכל מקרה, גם כשיש תחרות בין נשים, הן לא חלשות מול גברים. ספויילרים: רבקה מפסידה בתחרות המקצועית מול העובדת במשרד הקודם שלה, אבל זוכה להערכה בעיר שלה. רבקה ואמא שלה עובדות על מערכת היחסים שלהן. ובעיקר – ולנסיה מפסידה לרבקה על לבו של ג׳וש, אבל היא זו שנפרדת ממנו, ולא הוא ממנה.
פמיניזם לפנים
מערכות יחסים מעצימות זה טוב ויפה, אבל אין סדרה פמיניסטית שלא תעביר ביקורת ברורה על דיכוי נשים. כזו לא חסר בסדרה והיא שזורה לאורך כל הפרקים. בשיר מעולה בשם ״שיר ההתארגנות הסקסי״ היא חושפת את הפער בין איך נשים נראות סקסיות אחרי שהן מתארגנות והכאב והדם שההכנות האלה דורשות. היא מעבירה ביקורת על השימוש ב״ילדה קטנה״ כקללה. היא מאתגרת את מודל היופי - במראה שלה, בדמויות שמשחקות בה, ובהעברת ביקורת על המגמה שבה נשים מטפחות את עצמן לפי הסטנדרטים של אידיאל היופי רק שזה כאילו עבור עצמן. היא מבקרת את האופן שבו נשים לא מכירות מספיק את העניינים הכספיים שלהן. היא מדברת על סוגיות פיזיות כמו חזה עצום או דלקת בדרכי השתן אחרי הרבה סקס וכמה קל לא לטפל בה. היא מגחיכה את היחס לדיכאון של נשים כדבר רומנטי או מלנכולי, במקום שיתייחסו אליו כאל בעיה אמיתית. ועוד המון.
היא גם לא פוחדת לדבר על סוגיות נשיות שפמיניסטיות בורחות מהן לפעמים, כמו הלחץ שקיים בשליחת הסמס הלא נכון לקראש, באכזבה מסקס עם אדם זר, בהתפתחות רגשות בזמן סקס סתמי עם מישהו מוכר ובפנטזיות מיניות שאולי נתפסות כלא נורמטיביות. אבל מעבר לכל אלה, היא גם מדברת על דברים שמטרידים נשים לא בהקשר המגדרי הקלאסי, כמו החרדה מהיעדר חברות וחברים, השאלה האם אני אדם טובה או רעה, למה אני מרגישה משוגעת לפעמים ומערכת היחסים עם ההורים. זה דבר גדול במיוחד מבחינה פמיניסטית, כי היא מתייחסת לנשים פשוט כאל בנות אדם – רדיקלי בטירוף.
במובן הזה ההומור שלה דומה להומור של איימי שומר. כמוה היא גם מציפה סוגיות פמיניסטיות ומעצימה נשים דרכן אבל גם אומרת דברים כל כך אישיים שאת תופסת את עצמך אומרת – רגע, היא באמת אמרה את זה עכשיו? זה לא רק אצלי בראש?
הדמויות
חלק מההצלחה של העלילה והתוכן מגיע מהעושר של הדמויות בסדרה, שמצליחות להיות מורכבות ולעורר אמפתיה ו/או סלידה. כבר הבנתן את הקו – בדיוק כמו בחיים. מפאת קוצר מקום הנה מספר תובנות בולטות במיוחד:
* הדמויות בסדרה מגוונות מבחינה אתנית, ורובן לא חתיכות ורזות. אפילו ולנסיה שנחשבת לשאפה של הסדרה לא נראית כמו דוגמנית. גם הדמויות השמנות מאתגרות את סוג הדמויות השמנות שאנחנו רגילות לראות - פולה החברה לעבודה היא לא סתם שמנה, אלא יש לה גם סנטר כפול בולט ולא בצורה חמודה – כזה עוד לא נראה על המסך.
* ג׳וש צ׳אן הוא גבר אסייתי. זה אולי לא כזה "וואו" בשבילנו בישראל אבל בארה״ב האסייתים נחשבים כלא גבריים, מסורסים ונשיים (שזה בעצם הכל אותו הדבר), עד כדי כך שהם מתקשים למצוא לפעמים דייטים. הפיכתו של גבר שנראה אסייתי למושא תשוקה זו שבירה של הבניות מגדריות אמריקאיות.
* דריל הוא בי-סקסואל והוא לא צעיר. הצופות עוברות יחד איתו את תהליך ההבנה והקבלה שהוא בי. להבדיל מהסטריאוטיפ הוא לא מוצג כמישהו שכל ערב מחליט להיות עם מישהו אחר, אלא דווקא כמישהו שעובר ממערכת יחסים רצינית אחת למערכת יחסים רצינית אחרת. כמו במקרה של רבקה, העניין המרכזי כאן הוא האישי והאהבה, ולא הדימוי השטחי של האשה/הביסקסואל וההתנהלות שלהם בזוגיות.
* הגברים ההטרו-סקסואלים הם די פאסיביים, אבל לא במובן הסטריאוטיפי של נשים שמסובבות אותם על האצבע הקטנה, אלא הם פשוט לא משהו.
רוצו לראות
העלילה המוגזמת במידה המתאימה, שירי המחזמר הרבים והצחוק שלא יעזוב אתכם בזמן הצפייה מאפשרים ל"האקסית המטורפת" לנוע על הגבול בין ייצוג אמת להקצנת המציאות. ההצגה הזו מאפשרת לנו כצופות להתקרב לדמות של רבקה ולהתרחק ממנה, לפי מידת הנוחות שלנו. כשהיא עושה משהו שקשה לנו מדי להתמודד איתו לגבי עצמנו, אנחנו יכולות להתייחס אליו כאל הגזמה. כשזה משהו שנוח לנו להתמודד איתו, אפשר להתייחס אליו כאל מציאות.
מה שבטוח, הסדרה מאוד מנחמת, כי את מגלה לא משנה כמה דברים מטומטמים ומביכים עשית עם האקס שלך, אילו תחושות היו לך כלפי נשים אחרות, כמה הרגשת שאת לא מצליחה לצאת מהסרטים שבתוך הראש שלך, ואיך לעזאזל מתמודדות עם הבדידות הזו - בתכל׳ס זה לא באמת כל כך נורא. או במילים אחרות, את אנושית.
"האקסית המטורפת" משודרת בימי חמישי בשעה 21:15, ב-yesDrama וב-yesVOD