הסדרות הכי טובות שלא ראיתם השנה

״O.J: Made in America״ (ESPN)

"אמריקה נגד או-ג'יי סימפסון" זכתה השנה לאהדה גורפת ולגשם של פרסים, אבל הסדרה התיעודית של עזרא אדלמן (שתשודר בינואר 2017 ב-HOT8) הייתה מרתקת אפילו יותר וזכתה להיכנס לרשימה המקוצרת של המועמדים לאוסקר הקרוב. מדובר בסדרה עמוסה ומעמיסה, אבל כזו שעוסקת באופן מעניין ואפילו מקורי לפרקים מחדש לפרקים בנושאים כמו גזענות, ספורט, פוליטיקה, אהבה, סלבריטאות, משפחה, תקשורת, שיטת המושבעים, וכמובן - בגיבורים ומיתוסים אמריקאים.

אבל העיקר, כפי שמנסח זאת האיש עצמו, הוא או-ג׳יי, המצטייר כפרסונה מרתקת לאין שיעור - שחקן פוטבול אגדי שיודע רק לשעוט קדימה, שחקן קולנוע שלא הצטיין בכישורי משחק, דמות פורצת דרך לקהילה השחורה שמעולם לא ראה עצמו כנציגה, איש כריזמטי אך נעים שכולם רצו להיות בחברתו אבל ככל הנראה החביא חתיכת צד אפל, אדם שהתחמק כל חייו מלהישפט לפי צבע עורו ואז פתאום, כשהוא באמת עומד למשפט, הופך עצמו לעוד שחור שהמשטרה הלבנה והגזענית של לוס אנג׳לס מתאכזרת אליו. ״תוצרת אמריקה״ היא לא רק סדרת הטרו-קריים הדוקומנטרית המצטיינת של השנה, אלא גם היחידה השנה שבאמת ראויה להיקרא ״מראה שחורה״.

(אורון שמיר)

"One Mississippi" (אמזון)

אל משפחת הקומדיות הלא מצחיקות הצטרפו השנה לא מעט סדרות חדשות – מ"הוראס ופיט" של לואי סי-קיי ועד "הליצן העצוב" של זאק גאליפנאקיס. בתוך כל השלל הזה, "One Mississippi" כמעט הלכה לאיבוד. הסיפור פשוט יחסית: כשטיג (הקומיקאית הקווירית טיג נוטרו, שהסדרה מבוססת על חייה) מגלה שאימה החולה עומדת להתנתק ממכונות ההחייאה, היא עוזבת את לוס אנג'לס וחוזרת לעיירת הולדתה, לגור עם אביה החורג (ג'ון רוטמן) ועם אחיה (נואה הארפסטר) – שני גברים עם נכות רגשית קשה.

"One Mississippi" היא 100% טיג נוטרו. ההומור שלה, שעוסק תמיד בהתבוננות עמוקה בסיטואציות שרוב האנשים מעדיפים להתעלם מהם (מוות ומחלות), לא תמיד מעלה חיוך, אך מעניק תחושה חזקה של קתרזיס בסוף כל פרק. העובדה שקומיקאים הם אנשים עצובים ידועה לכל (היי, רובין וויליאמס), אבל העצב של טיג נוטרו לא דומה לשום עצב שראינו עד היום.

(בן בירון)

״The Increasingly Poor Decisions of Todd Margaret״ (IFC)

העולם צריך את העונה החמישית של "משפחה בהפרעה", וכנראה בגלל שזה עדיין לא קורה, הסדר הקוסמי אירגן בתחילת השנה עונה חדשה ל"טוד מרגרט" - או בשמה הבלתי רשמי, "המופע של טוביאס וג'וב". דייוויד קרוס ו-וויל ארנט מגלמים אמנם דמויות שיש להם שם אחר וסיפור אחר, אבל המהות שלהם היא כמו זו של הדמויות שלהם ב"ארסטד", והיא נהדרת ועושה נעים נוסטלגי לכל מי שמתגעגע.

"טוד מרגרט" היא סדרה קטנה של רשת IFC האינדית שעלתה וירדה לפני שש שנים, כך שהעונה השלישית והטרייה שלה הייתה בגדר "הא?". היא כולה נונסנס חסר בושה, דמויות טיפשות עם חוסר מודעות עצמית, הומור אוטיסטי וסדרה אינסופית ומגוחכת של צירופי מקרים ואי הבנות, וכל הבלאגן הזה עובד רק בגלל טוביאס פיונקיי, כלומר טוד מרגרט, כלומר דייוויד קרוס. קרוס יודע שאם ג'ורג' קוסטנזה היה הלוזר של הניינטיז (והוא היה), אז התפנתה משבצת שמעניקה לו לגיטימציה לגלם באומץ וכישרון דמויות כה נלעגות ודוחות, כי כל מה שהאנושות רוצה זה לצחוק עליהן ולהרגיש טוב עם עצמה. זו למעשה המלצה לעונות הקודמות והמבריקות של הסדרה (שגם הן כמובן לא הגיעו לישראל), כי העונה החדשה טיפה פחות מוצלחת. היא מנסה לתת לעונות הקודמות טוויסט כריסטופר-נולאני, אבל בפועל רק נתלית בהן כמו שג'ורג' מייקל נתלה על מתח, ומצליחה לשחזר את הכיף באופן חלקי. זה יפה ששרון הורגן ("קטסטרופה", תסריטאית "גירושים") התפנתה מכל עיסוקיה כדי לחזור לסט, וקנת' מ"רוק 30" הוא תוספת נחמדה, אבל שוב – טוביאס וג'וב. רק בגללם כדאי להיות שם.

(אופיר ארצי)

"הוראס ופיט" (האתר של לואי סי-קיי)

שנת 2016 הייתה שנה ידועה לשמצה עם אינספור ממים והאשטגים שמאחלים למותה, אבל האמת היא שזו הייתה שנה מעולה במיוחד לחובבי טלוויזיה. "הוראס ופיט", הדרמה דלת התקציב (יחסית) שלואי סי-קיי ניצח עליה כמעט לבדו ובמימון עצמי, היא יצירת מופת על פי כל אמת מידה, אבל היא הצליחה להתעלות מעל השאר אפילו בשנה הכי טובה שהייתה לטלוויזיה האמריקאית (והישראלית, אם אנחנו כבר מסכמים).

"הוראס ופיט" היא מעין מחזה ארוך על בר ותיק בברוקלין בבעלותה של משפחה, שככל המשפחות מכילה סיפורים טרגיים ויחסים מורכבים, וסי קיי מצליח להכניס אליה גם את התובנות המשעשעות שלו על העולם, אך לרוב מפיהן של דמויות משנה שמבקרות בבר, כי לדמויות הראשיות יש מספיק צרות להתעסק בהן. מה שללא ספק מעלה את "הוראס ופיט" אפילו גבוה יותר בסולם האיכות הוא רשימת השחקנים הראשיים, שכוללת לצד סי-קיי את סטיב בושמי, אידי פלקו ואלן אלדה. זו סדרת חובה לכל מי שאוהב טלוויזיה, את לואי סי-קיי, או סתם שמגרים לו את המוח.

(מיכל ישראלי)

"The Grand Tour" (אמזון)

יותר מ-200 מיליון דולר - זה הסכום שהשקיעה אמזון בהפקת שלוש העונות של "The Grand Tour", מגזין הרכב החדש של ג'רמי קלארקסון ושאר יוצאי "טופ גיר". התוצאה: "המסע הגדול" הפכה מיד לתכנית המורדת ביותר (באופן לא חוקי) אי פעם בבריטניה, ואחת המורדות ביותר בעולם אי פעם. אז האם קלארקסון פוצץ 160 מיליון פאונד (773 מיליון שקל) רק כדי לכסח את "טופ גיר", הסדרה שזרקה אותו? לא בטוח שזה משנה. פרק פתיחת עונה של סדרה שבה הוציאו 3.2 מיליון דולר בשביל לגייס 150 מכוניות, 2,000 אקרובטים ושישה מטוסי סילון זה לא משהו שאתם רוצים לפספס.

(תומר קמרלינג)

״HarmonQuest״ (Seeso)

ברברית רצה בסערה לכפר של אורקים, הורסת עגלת חציר בגרזן וצועקת בבהלה שהיא נרדפת וחייבת עזרה עכשיו או שכולם ימותו. נציג האורקים מישיר אליה מבט ואומר: "את צריכה לשלם על העגלה שהרסת".

ההרפתקה הזאת, שמשלבת בין עולם הפנטזיה של משחקי ה-D&D של החנונים לבין אלתורים סטייל "של מי השורה הזאת?", היא תחילת הדרך של "הרמון קווסט" - סדרת אנימציה שמבוססת על משחק אלתורים פנטסטי שנעשה על במה מול קהל, וממש לא מיועדת רק לחנונים, אלא לכל מי שאוהב הומור נונסנס משוגע.

ספנסר, הגיים מאסטר שהגה את העולם ושמוביל את הדפקטים שמשחקים לסוף ההרפתקה ומנסה ליישר אותם, הגיע לזה ממש במקרה. לדן הרמון, יוצר "קומיוניטי" ו"ריק אנד מורטי", יש מופע שבועי שגם מופץ בפודקאסט, ובו הוא משתכר על הבמה, מקשקש על החיים ועל כמה קשה להיות יוצר טלוויזיה מצליח. באחד הפרקים הוא שאל אם יש בקהל דנג'ן מאסטר. לבמה עלה אדם גדול ממדים וארוך זקן, חנון אמריקאי קלאסי, ומאז הם התחילו לשחק D&D על הבמה מדי הופעה. "הרמון קווסט" הוא הספין אוף של הטירוף הזה.

(אהוד קינן)

"Fleabag" (אמזון)

אחד הגאגים החוזרים של קרטמן בעונה הנוכחית והנבואית של ״סאות׳ פארק״ הוא המשפט ״נשים כן מצחיקות, תתגברו על זה״. כאילו כדי לאשש את הטענה הזו, אל הגל הטלוויזיוני המרתק של דמויות נשיות בוטות, כנות, פגיעות ומצחיקות בקול רם הצטרפה השנה בגאון פיבי וולר-ברידג׳. ב"פליבאג", קומדיה עכשווית עם שישה חלקים והמון רבדים, היא מגלמת גיבורה לונדונית נטולת שם שמנסה להתמודד עם ניהול של בית קפה עם קונספט מוזר, משפחה לא תומכת, גברברים לא מתאימים, וטרגדיה אישית טרייה ולא פתורה. בעולם הביקורת הייתה הסכמה גורפת למדי שמדובר בשילוב מחוכם בין הומור חד לדרמה פוצעת, והדבר היחיד שהשתנה הן ההשוואות - מ״ברידג׳ט גונס״ ל״גירלז״ וחוזר חלילה. אבל האמת היא שכפי שכבר כתבה כאן מיכל ישראלי, מדובר ביצירה ייחודית העומדת בפני עצמה.

כבר מסצנת הפתיחה אפשר לראות ש״Fleabag״ היא לא סדרה שגרתית. זה מתבטא, למשל, בישירות שבה הדמות הראשית מדברת אל המצלמה ומתעלמת משאר הדמויות על המסך, מכניסה אותנו כמעט בכוח אל עולמה עתיר הרגשות המודחקים ורווי ההומור הברוטאלי. וולר-ברידג׳, היוצרת והכוכבת, נושאת את הפרויקט על כתפיה, או יותר נכון על פניה - הפרצופים שהיא תוקעת במצלמה באמצע כל סצנה שנייה כתגובה למתרחש הם הנשק הסודי שלה. אבל מה שהופך את היצירה הזו להמלצה עבור מי שמאס בטלוויזיה סטנדרטית הוא האיכות הסיפורית - האופן בו הסדרה הולכת וחושפת באמת את כל הקלפים של מי שלכאורה חלקה עמנו את מחשבותיה הכמוסות והמטונפות ביותר, עד לסיום המפתיע בעוצמתו הרגשית.

(אורון שמיר)

״Crashing״ (Channel 4)

לפיבי וולר-ברידג' מההמלצה הקודמת הייתה שנה עמוסה במיוחד. מלבד "פליבאג" הנהדרת היא הוציאה בתחילת השנה גם את "Crashing", שלא יצאה עדיין מגבולות המסך הבריטי. "Crashing" מתרחשת בבית חולים ענק ונטוש שהמתגוררים בו משמשים כמעין שומרי ביניים תמורת שכר דירה נמוך. לולו, בגילומה של וולר-ברידג', היא המצטרפת הטרייה למגורים המשונים האלה, ומביאה איתה כאוס לדינמיקה הקבוצתית שכבר הייתה קיימת. אם לשים את "Crashing" במינוחים טלוויזיוניים קלים לפרשנות - תחשבו על "חברים", רק בריטית, עכשווית ועם דמויות חביבות וגם אקסצנטריות בהרבה.

(מיכל ישראלי)

"בנות גילמור: שנה בחיים" (נטפליקס)

התחייה של "בנות גילמור" (שאמנם הגיעה אלינו כשנטפליקס כבר החלה לשדר בישראל, אבל נכנסה לרשימה לצד אחיותיה לשירות הסטרימינג שהיו שם עוד קודם לכן) ככל הנראה לא הייתה מושלמת מאף בחינה, אבל היא הייתה אחד מהאירועים הטלוויזיוניים המדוברים של השנה. ארבעה פרקים בני תשעים דקות בנטפליקס שהעולם בלע בבינג' לילי אחד ארוך. בגל הריבוטים האיומים שפוקדים אותנו היא הצליחה לשמור על כבודה של סדרת המקור ולהיות חיננית, מתוקה, מרגשת ונוסטלגית.

(נטע חוטר)

"בוג'ק הורסמן" (נטפליקס)

העונה השלישית של "בוג'ק הורסמן" (שגם מיכל ישראלי התלהבה ממנה) הוכיחה (שוב) שמדובר באחת הסדרות המופלאות של התקופה. הפרק המדובר ביותר מתוכה, "Fish Out Of Water" התת-ימי ונטול הדיאלוגים, היה רק חלק משרשרת של שיאים והברקות בעונה שכל פרק מתוכה מצוין ויוצא דופן. העולם שיצרו רפאל בוב ווקסברג והמעצבת ליסה האנהוולט כל כך עשיר ומקסים שקשה שלא לרצות לצלול עוד ועוד לתוכו. אבל הוליווד החייתית היא לא רק ארץ פלאות של צבעים ובדיחות, וכל ביקור אצל החברים הפרוותיים הוא מלנכולי כמו שהוא כיף. אין קו עלילה מצחיק שלא כרוך גם בטרגדיה וכאב, אין סיידקיק מרים שלא נופל בעצמו לתהום לפעמים. "בוג'ק הורסמן" היא רכבת הרים משוגעת שאפילו, גוועלד, מצליחה ללמד אותנו משהו על החיים ועל עצמנו. ועוד לא דיברנו על פרק ההפלות המושלם.

(נעמה רק)

״Naked Attraction״ (Channel 4)

בעיני ישראלים רבים נחשב "צ'אנל 4" הבריטי לאורים והתומים של שידור ציבורי מוצלח. השילוב המוכר בין תכניות בעלות הומור מתוחכם ("The I.T Crowed")  לסדרות ריאליטי מטופשות במיוחד ("החתונה הצוענית שלי") הפך את צמד המילים "צ'אנל 4" למותג שמסמן הצלחה. רבים, אם כן, הרימו גבה כשביולי עלתה לשידור תכנית השידוכים "Naked Attraction", שבמסגרתה מנסים מדי שבוע צמד רווקים (או רווקות) למצוא את אהבת חייהם מבין שישה מועמדים עירומים שעומדים בתוך תיבות צבעוניות. פורמט התכנית פשוט וביזארי: מנחת התכנית, אנה ריצ'רדסון (דו-מינית מוצהרת), מבקשת מהרווקים לנפות בכל סיבוב את אחד המועמדים שמסתתרים בתיבה. בכל שלב הם נחשפים לחלק נוסף מגופם, כאשר החשיפה מתבצעת מאיברי המין ומעלה. בקיצור, אם יש לך זין קטן במיוחד וחיוך הורס, סביר להניח שהאחרון לא יעביר אותך לשלב הבא.

לאורך התכנית הצופה נחשף לכמות אדירה של ציצים, ישבנים, ואגינות ובולבולים, שלא עוברים אפילו טשטוש מינימלי. כאן גם נמצאת הגדולה של "משיכה בעירום" - בהתאם לרוח הלא מתייפייפת של הטלוויזיה הבריטית, המועמדים בתכנית הם אנשים בעלי מראה ממוצע שמרגישים בנוח עם הגוף שלהם. זאת בדיוק התכנית שנותנת קצת פרופורציות לנשים שמתפדחות משד לא סימטרי או לגברים שסובלים מתסביך פין - זה לא שהזין שלכם לא קטן, אבל מה זה לעומת בחור פקיסטני עם איבר מזערי שמודח ראשון מהתכנית בגלל שהרווקה חושבת שהוא לא יצליח "לענג" אותה, ונאלץ לחצות את האולם בעירום בדרכו החוצה. אבל עכשיו, כשהרווקה כבר יודעת שהוא מהנדס בכיר באפל, היא בטח מתחרטת.

(בן בירון)

״Adam Ruins Everything״ (College Humor)

בכל דיון על ברית מילה באינטרנט יהיה מישהו שיספר התלהבות שאמריקאים בכלל עושים ברית כי ההוא שהמציא את הקורנפלקס רצה למנוע מילדים לאונן, ואז יהיה מי שיגיד לו שזה שטויות במיץ. זה באמת שטויות במיץ, ואני יודע את זה בזכות מערכון מבוסס תחקיר מ"אדם הורס הכל" – תכנית הרשת שבה הקומיקאי אדםם  קונובר מנסה לשבור לנו מיתוסים באמצעות רצפי מערכונים.

בעונה השנייה אדם מעמת אותנו עם האמת על ריאליטי (עושים מניפולציות בעריכה! אנחנו בשוק!), כליאה כאמצעי מיגור פשע, גידול חיות בית, קניונים, המלחמה בסמים ועוד כל מיני נושאים שחלקם מאוד אמריקאיים, אבל רבים מהם מעניינים גם אותנו.

(אהוד קינן)

"קימי שמידט" (נטפליקס)

הקומדיה העליזה עם האופל הסמוי של טינה פיי שבה לעונה שנייה שהתגלתה כדומה עד זהה לזו שקדמה לה. קימי עדיין מדחיקה, טייטוס עדיין אכזרי אבל מתוק, וג'קלין עדיין אגואיסטית - אבל בעצם, הרבה פחות. זו העונה שבה קימי למדה שאם לא מאווררים דברים עלולים לגמור כמו רוברט דרסט מ"הג'ינקס" (שמככב באחד מקווי העלילה המוזרים והמצחיקים של העונה), טייטוס למד לאהוב בלי ציניות וג'קלין למדה לעמוד על הרגליים, כמעט. למעשה, שני האחרונים הם אלה שהחזיקו את העונה הזו על כתפיהם, עם עלילות מרגשות, מעניינות ומפתיעות יותר מהטלנובלה של קים ואהובה דונג. זה גם אחד מהתוצרים היחידים של תרבות הפופ שהצליחו לדבר באמת, בלי בושה אבל גם בלי לפגוע, בנושאים נפיצים כמו ייצוג וניכוס תרבותי. הופעת האורח של פיי עצמה כפסיכולוגית עם חיי לילה סוערים היא רק בונוס.

(נעמה רק)

״Blunt Talk״ (Starz)

כשבוטלה "משועמם" - סדרת הביכורים של ג'ונתן איימס בכיכובם של ג'ייסון שוורצמן, טד דנסון וזאק גאליפאנקיס - זעקו מעריציה לשמיים. משום מה, הם לא מביעים את אותה ההתלהבות מ"Blunt Talk", הסדרה הנוכחית שלו. טעות בידם.

נכון, "משועמם" תפסה את רוח התקופה באופן מופלא ופנתה באופן ישיר להיפסטר האינטלקטואל שעד אז נאלץ לחפש את היצירות שלו בשוליים או לחבב מיינסטרים באופן אירוני. היו בה גם שלושה כוכבים חזקים שגילמו דמויות מעולות ושלוש העונות שלה הן מהטובות שנראו על המסך. אבל "Blunt Talk" לא נופלת מ"משועמם" בדבר - היא מצחיקה יותר, משונה לא פחות, מכילה מגוון רחב יותר של דמויות, ויש בה פטריק סטיוארט אחד, שהסטאר פאוור שלו חזק מספיק כדי לסחוב קאסט פחות מוכר (אך מצוין). סטיוארט הוא וולטר בלאנט - מנחה טוק שואו פוליטי ליברל ואקסצנטרי שלא מפסיק להגיד את הדבר הלא נכון, אבל מנהל סדרה של מערכות יחסים נוגעות ללב עם הצוות המקצועי שלו. אם אתם מחובבי הקומדיות המשונות והחכמות, אסור לכם לפספס אותה.

(מיכל ישראלי)

ועוד סדרות מומלצות שאולי לא ראיתם השנה:

• לא שכחנו את הרגע שכולם דיברו על "Stranger Things"
• וכשכולם דיברו על העונה השלישית של "מראה שחורה"
• אם "אטלנטה" לא הייתה מגיעה השבוע לטלוויזיה היא לגמרי הייתה ברשימה הזאת
• הוועדה לקליטת סדרות: התכניות הכי טובות שצריך להביא לישראל (וגם אלה שאפשר לוותר)
• איך נטפליקס שינתה את הגיבורים של הטלוויזיה?
• מבחן מסך: כל ביקורות הטלוויזיה של mako תרבות

השתתפו בבחירה: אופיר ארצי, בן בירון, נטע חוטר, מיכל ישראלי, אהוד קינן, תומר קמרלינג, נעמה רק, אורון שמיר