ג'ימי פאלון מצליח לייצר סרטונים ויראליים ששוברים את האינטרנט. אבל האם לקליקים והלייקים האלה יש ערך מוסף? למה נמאס לנו מהמנחה של ה"טונייט שואו", ולמה ג'ימי קימל עושה את אותו הדבר, רק הרבה יותר טוב
לדבר על מקוריות וחדשנות בתוכניות לייט נייט זה סוג של מלכודת. הרי התוכניות האלה הן סמל של בינוניות. אפילו קונן אובראיין אמר פעם שהדרך לשרוד תכנית יומית במשך שבוע היא לשאוף לממוצע. חובבי הז'אנר יודעים שהערך שלהן הוא מצטבר - אתה לא שופט לייט נייט פר תוכנית, אלא מחכה לסוף העונה. ובכל זאת, גם בתחום שמורכב מציפיות נמוכות, ג'ימי פאלון הצליח - בשבוע אחד - לשבור שיאים של מחזור.
שלושה מערכונים של פאלון, מנחה ה"טונייט שואו" ב-NBC, זכו בשבוע החולף למיליוני צפיות: באחד הוא המשיך את מסורת הליפ סינק שלו ונתן לוויל פארל לשיר שיר של ביונסה; בשני הוא עשה מחווה ל"נסיך המדליק מבל אייר"; ובשלישי הוא הציג איחוד של כוכבי "הצלצול הגואל". המשותף לשלושת הסרטונים הוא שהם מבוססים על יצירות שכבר קיימות. נכון שרוב התוצרת ביוטיוב מבוססת על קאברים, רמיקסים ומש-אפים, אבל במקרה של פאלון, קשה לראות מה הערך המוסף.
לא התרגשנו. כוכבי "הצלצול הגואל" עם פאלון
כמו יוטיוב, רק עם כסף
המערכונים שעושה פאלון בשנים האחרונות, ושרבים מהם זכו להצלחה גדולה, לא משאירים הרבה מקום לשאלות: הם מיועדים להיות ויראליים. כדי להגיע לקליקים והלייקים שהוא כל כך מחפש, פאלון נותן לסלבז להתנהג כמו כוכבי רשת: אריאנה גרנדה שרה גרסאות ברודוויי לשירי היפ הופ, כוכבים שרים בא-קפלה את "We Are The Champions", אפילו ההעמדה שלהם בפריים מושאלת ממערכוני רשת. זה חיקוי של מערכוני יוטיוב בתקציב גבוה. הוא משתמש בכוכבים כדי להסב את תשומת הלב לסרטונים שלא מציגים שום דבר מקורי.
חלק מהעניין ביוטיוב זה התקציב הנמוך. הסיבה שהאינטרנט מלא בחתולים היא שמדובר בבידור שכל אחד יכול לצלם אצלו בבית. מופע נודד ודל תקציב. אבל מה שנראה מצחיק וחינני בתקציב נמוך, הופך למתאמץ ולא מקורי כשיש לך צוות כותבים ומלא כסף. לפעמים התחושה היא של גניבה ממש: במקום לצפות בליפ סינק במרתף של ילד בן שמונה, אנחנו צופים באמה סטון עושה את אותו הדבר. סטון אמנם מגניבה וחיננית, אבל בטוח שיש שימוש טוב יותר לכישורים שלה. אם היא רוצה לעשות ליפ סינק, עדיף לה לצלם אחד בבית.
השבוע עלה ג'ימי רמה. אם עד עכשיו הוא רק הפיק סרטוני יוטיוב בתקציב NBC, מהשבוע הוא גם ממחיז כתבות של באזפיד. "צפו: כיצד השחקנים של 'הצלצול הגואל' נראים היום?" - זאת הייתה צריכה להיות הכותרת של המערכון המצליח האחרון שלו. התשובה: לא רק שהם נראים אותו דבר, הם גם יגידו בדיוק את כל השורות המיתולוגיות. חלילה שנראה את אליזבת' ברקלי בתור ג'סי ולא נשמע אותה אומרת "Im So Excited"', אפילו שכבר ראינו אותה עושה את זה ב"רוקדים עם כוכבים", ממש לא מזמן. זה היה מערכון מסומן. כולם עמדו במקומות בהם הם צריכים לעמוד כדי לעורר בכם נוסטלגיה משומרת.
די למחזור. פאלון
הג'ימי הלא נכון
בניגוד לפאלון, ג'ימי קימל משתמש בפלרטפורמה כדי לאתגר את הרשת. קימל - מנחה "ג'ימי קימל לייב" ב-ABC - עושה גם הוא סרטונים ויראלים. אבל בניגוד לפאלון, קימל משתמש בתקציב הגבוה ובעובדה שהוא משודר בטלוויזיה כדי לייצר תוצאה מעניינת: האתגרים השונים, סלבים מקריאים ציוצים מרושעים - דברים שכוכב היוטיוב הקרוב לביתכם באמת לא יכול לעשות. לפעמים גם הוא נופל במלכודת הפאלונית (למשל באיחוד של "חברים"), אבל לרוב הוא מרגיש כמו בן שיח ברשת, ולא כמו חקיין.
פאלון נוהג להתרגש מעצמו. כל שנה הוא בוכה יותר מסיפוריו וצוחק חזק יותר מהבדיחות של עצמו, עד שהשנה במהלך תחרות הליפ סינק הוא ממש היכה את קווין הארט מרוב צחוק. זה התפקיד שלקח על עצמו מאז "סאטרדיי נייט לייב" - האיש שמבהיר לך מה אתה אמור להרגיש כלפי מה שאתה רואה (צחוק חזק, דמעות מרגשות). ככה נראים המערכונים שלו - כמו הוראה. "צפו!", "שתפו". זה ההבדל בין סרטון ויראלי למלכודת קליקים. פאלון, בלי ספק, שייך לסוג השני.
