בסוף צפיתי ב"סיפורה של שפחה". תכננתי לוותר, גם בישרתי על כך לעולם בתוספת כל הסיבות הלגיטמיות: אין לי חשק לסדרה מדכאת, קראתי את הספר וזה מספיק, אני אמא ויש לי טריגרים. האמת פשוטה יותר - נמאס לי מסדרות שבהן קורים לכולם דברים איומים. יש לי תיכף עונה של "משחקי הכס" על הראש, האם אני באמת זקוקה לעוד מנה של פורנו עינויים במסווה איכותי? לא, מספיק, הגזמתם (ככה, אגב, אני מרגישה גם כלפי ליין ה"ליבה" של בן אנד ג'ריס). גם הדיווחים מהשטח לא בישרו טובות. השתדלתי להימנע מקריאת אייטמים וצריכת מידע מיותרת, אבל פה ושם קפצו לי כל מיני סטטוסים על עקירת עיניים, אונס וכמובן "אומג אני לא מאמינה שכרתו לה את הדגדגן". עכשיו, זה לא שאני מצפה שכל הסדרות יהיו חמודות וכיפיות ומצחיקות (כלומר אני כן אבל אני ריאלית) פשוט יש משהו בריבוי הזוועות הזה בכל תוצרת תרבותית אפשרית, במיוחד כלפי נשים וילדים, שנדמה לעתים כמתקפה אישית.
הסיבה שבגללה החלטתי בסוף כן לצפות היא לא כזאת שאני גאה בה: פומו. כולם דיברו על זה ורציתי גם. מאקו היא לא סביבה טולרנטית לאנשים שלא עומדים בקצב ואף אחד לא רוצה להיות מודר מהשיח, אישיותי הרופסת לא הותירה לי ברירה. כצפוי, נהניתי. בסדר, קצת זוועות פה ושם, אבל לא במינון נוראי (בטח לא לבוגרי "המתים המהלכים"). ובכלל, חוץ מדידקטיות ופשטנות יתר, באמת מדובר בסדרה כיפית. כן, כיפית. זה הרגע שבו אתם מגלגלים עיניים וטוענים שמדובר בדיסטופיה קודרת ואיומה ושרפובליקת גלעד היא נבואת זעם מעוררת חרדה. אבל האמת? לי היא די הרימה.
ואני לא היחידה. כחלק ממאמציי להשתלב, הצטרפתי לקבוצת פייסבוק חו"לית שדנה בסדרה. היא נקראת "The Handmaid's Tale: Thoughtful Discussion" והיא סגורה כך שאינני יכולה להעלות ממנה צילומי מסך, בכניסה אליה תתבקשו למלא שאלון. האדמיניות של הקבוצה קוראות לעצמם ה"דודות" שזה כבר נחמד כי דודה לידיה היא הדמות האהובה עליי בסדרה, משם זה הופך למוזר יותר. נגיד פוסטים בסגנון: "היי בנות, אז מה יהיה שם השפחה שלכן?", או אינספור נשים שמעלות תמונות של צמידי חרוזים, ציורי אבן ועבודות רקמה בהשראת הסדרה שהכינו בעצמן, מעין גרסה חו"לית מטורללת לקבוצות אמהות. "שפחות משקיעות ביחד", נגיד. בקבוצה אחרת ראיתי גם פוסטים שמעלים לדיון את העובדה שיש מלא דברים טובים בגלעד, למשל העובדה שמדובר ברפובליקה אקולוגית ושדואגים שלכולם תהיה עבודה. כן. כאילו, ברור שחיי עבדות, אונס, מכירה והתעללות זה לא קול, אבל חייבים להעריך את טביעת הרגל הפחמנית.
ויש גם את הדבר המדהים הזה:
יש עוד הרבה כאלו ביוטיוב. מונטאז'ים רומנטיים על רקע שיר פופ מדכדך הם קונספט שגור למדי, ראינו את זה לא מעט עם "דמדומים", עכשיו יש גם לשלפרד וניק. שזה משונה, זה כמו לעשות מונטאז' רומנטי מ"רשימת שינדלר". סביר שהיוצרים ניסו לגרום לצופים לקשת של רגשות – פחד, עצב, צמרמורת, ייאוש או תקווה, אבל הם לא ציפו שהיא תחרמן מישהו. זה לא. יכול להיות ש"סיפורה של שפחה" היא למעשה סדרת בנות? אולי זאת בעצם "האנטומיה של גריי" רק עם זוועות (לא שחסרות זוועות ב"האנטומיה"), יומרות איכות ואסתטיקה מהפנטת? או, אולי, אנשים שמחפשים רומנטיקה פשוט ימצאו אותה בכל מקום? הרי אפשר די בקלות לערוך רגעים מהסדרה כטריילר לקומדיה רומנטית, כולל לחבר מילים אקראיות ששלפרד אומרת לכדי המשפט "אני רק שפחה, שעומדת מול מפקד, ומבקשת ממנו שיבורך הפרי". זה יהיה ויראלי, אגב, אם למישהו יש כח להרים את הכפפה.
יוצרי הסדרה, כמובן, לא התכוונו שיצא להם צ'יט ליט כיפי, הרוב שם די מחריד. אבל הגלימות האדומות האלה עם השירים היפים והרגעים העוצמתיים של סולידריות נשית, גורמים לכך שבין זעזוע לזעזוע הצופה הממוצעת חושבת לעצמה "הייתי יכולה להסתדר אם לא היו לוקחים לי את הילדים" או "טוב המפקד די חתיך". הסיבה לעיוות הזה ככל הנראה די פשוטה. ההקבלה בין "סיפורה של שפחה" לסרט שואה אינה מקרית, היא מעוררת בכל אדם עם יכולת אמפתית את אותה שאלה – האם הייתי שורד? מה היה לי הכי קשה? האם יש בכלל נקודות האור בחיים של דיכוי מוחלט, אונס קבוע וקריעה ממשפחתך? מדובר, יותר מהכל, בהגנה עצמית, רגשית. הדיסטופיה המתוארת כל כך ברורה ונדמית, לרגעים, כאפשרית לגמרי, שאי אפשר שלא דמיין את עצמנו שם. אף אחת לא רוצה להימכר, להשתעבד ולהיאנס, אבל כל אחת זקוקה לאיזושהי תקווה קלושה שהייתה מצליחה, איכשהו, לשרוד.
mako תרבות בפייסבוק