בפרק הראשון של "אנימלס", סדרת האנימציה החדשה של HBO, הצופים מקבלים בפחות משלושים דקות סיפור על הניכור שבחיים העירוניים, חוסר משמעות קיומי, הורות, התבגרות, חברות ובגידה, שימוש בסמים, הטרדות מיניות ומוות בטרם עת. איך זו עדיין קומדיה ולמה שמישהו ירצה להמשיך לראות את זה בשביל הכיף? כי כל הגיבורים של הפרק הם לא בני אדם, הם עכברושים, ועכברושים שעושים סמים והולכים למסיבות זה מצחיק.
כל הפרקים של "אנימלס" מתעסקים רק בחיות. בני האדם הם מין דבר כזה שמופיע ברקע, כשבקדמת הבמה יש פעם אחת חתולים, אחרי זה כלבים, פעם אחרת יונים. אבל דווקא הדמויות של החיות האלה הן לפעמים אנושיות יותר מהרבה דמויות אחרות שראינו על המסך.
היתרון הכי גדול של סדרות אנימציה זה שהיוצרים שלהם יכולים לעשות מה שבא להם. מגבלות הפקה או תקציב לא משנות לעלילה של הפרק - באותו כסף ומאמץ עושים סיפור על אנשים שיושבים בבית קפה או על שני גזעי חיזרים במלחמת חורמה על כוכב הקסם שעשוי מאצטרובלים.
סדרות אנימציה למבוגרים זה לא עניין חדש, אבל נראה שאם פעם השתמשו ביתרון של חוסר המגבלות בשביל סתם ליצור קומדיה מופרעת, או כדי להעביר ביקורת חברתית, היום עושים בו שימוש הרבה יותר מורכב לתהות על המהות של הקיום שלנו. עם בדיחות פלוצים. סדרות כמו "הסימפסונים", ובטח ש"איש משפחה" ו"סאות'פארק" כבר הראו תכנים קיצוניים. עוד בעונות הראשונות של "סאות'פארק" בניינטיז הם היו מראים את המוות מזוויע של קני כל פרק, והם המשיכו משם לאינספור עלילות אלימות, חולניות ומזעזעות. המטרה של הדברים האלה היתה או לזעזע וככה להצחיק, או כדי ליצור סאטירה חברתית-פוליטית. כשרואים פיגועים בארץ הדמיון, וחלקי גופות מדממים של חדי-קרן עפים לכל עבר, ברור שיש כאן אמירה על ההתמודדות של החברה האמריקאית עם טרור.
היום אנחנו כבר רגילים לתכנים הארדקור, לכן סדרות האנימציה החדשות חייבות להציג אירועים עוד יותר קיצוניים. אבל זו לא רק שאלה של כמות, זו שאלה של מהות. לאלימות הקיצונית וההרס ב"איש משפחה" או ב"סאות'פארק" אין השלכות: כל פרק עולם הסדרה חוזר למה שהוא היה (קני שנרצח בפרק הקודם שוב מופיע בריא ושלם בתחילת הפרק הבא). הדור החדש של סדרות האנימציה רוצות שנתמודד עם המשמעות של כל מה שקורה בהן. ככה למשל ב"ריק ומורטי" של Adult Swim - קומדיה עם ווייב מדע בידיוני על סבא מדען מטורף והנכד שלו שיוצאים להרפתקאות בחלל - בפרק אחד צמד הגיבורים מחריבים את העולם בו הם חיים, ונאלצים לברוח ליקום מקביל בו הכל בסדר. אבל ביקום הזה הגרסא של שניהם נהרגת בתאונה מזעזעת ורק ככה הם יכולים לתפוס את מקומם. ריק ומורטי נאלצים לקבור את עצמם, ובפרקים הבאים לעבור כל פעם ליד הקבר שלהם בחצר הבית, עד לרמה שמורטי מתייחס לנושא ומבהיר לאחותו "אף אחד לא קיים בכוונה, אף אחד לא שייך לשום מקום, כולנו הולכים למות" (והפתרון שלו - בואי לראות טלוויזיה).
אם סדרות האנימציה הישנות חירבנו על המסך כדי לזעזע אותנו, הסדרות החדשות דוחפות את הפנים שלנו אל תוך החרא ומכריחות אותנו להתמודד איתו. אף אחד מאיתנו לא רוצה להתמודד עם החרא שלו, אבל הסוד של הסדרות האלה הוא שהן מביאות אותנו למקומות האלה בלי שנשים לב. הפרקים הראשונים של "בוג'ק הורסמן" של נטפליקס הם קומדיה לפי הספר: פאנצ' אחרי פאנצ'. הסיפור הוא סיפור קליל ומטורלל על כוכב סיטקום מהניינטיז שהיום הוא אלכוהוליסט עשיר ומשועמם שמתמודד עם משבר אמצע החיים ורוצה לזכות באהבה של כולם למרות שהוא מתנהג כמו זבל, והוא בכלל סוס! אבל ככל שהעונה הראשונה מתקדמת, בין הסוכנת החתולה, החבר הכלב והמלצרית הפרה בדיינר שמגישה חלב סחוט טרי מהעטין - הצופים לא שמים לב שהסדרה נהיית פחות ופחות קומית. הבדיחות נהיות מעטות יותר והבדידות, הטראומות מהילדות והפחד מהמוות של בוג'ק, הגיבור, הולכים וממלאים את הסיפור. הסדרה עדיין ביקום מטורלל של חיות מדברות ובני אדם, ובוג'ק הוא עדיין סוס וזה מצחיק - אבל פתאום אנחנו רואים אותו מתחנן מסופרת הצללים שלו, דיאן, שתגיד שהוא אדם טוב, והפרק מסתיים עם השתיקה שלה והמחנק בגרון שלנו. הצופים מגיעים בשביל הקומדיה המטורפת, ונשארים בשביל הדמויות העמוקות והדילמות האנושיות הקיומיות, שהיו עד לא מזמן זרות לגמרי לז'אנר.
יש משהו באנימציה הבדיונית והעקורה מהמציאות שלנו שגם מאפשר לצופים להתחבר שוב לסיפורים שהם נהיו כהים אליהם. אי אפשר אפילו לספור כמה התוודויות על אהבה ראינו על המסך שלנו, אין סצנות יותר שחוקות מאלה, אבל כשב"בוג'ק הורסמן" הדמות של הכלב, מר חמאת בוטנים, מספר לאהובתו בת האדם שאחרי שהיא הולכת לעבודה הוא מבלה את כל היום בישיבה מול הדלת, ממתין לה שתחזור - דווקא התיאור הזה של התנהגות כלבית אופיינית מרגיש כל כך אנושי ומצליח לגעת יותר מכל הקלישאות שכבר שמענו. וזה ככה לכל אורך סקאלת הרגשות: הקהל ראה כבר כל כך הרבה סצנות אלימות שגובלות בפורנו עינויים ששום דבר כבר לא מזעזע אותו, אבל כשב"אנימלס" זוג חתולים לוכד חתול שלישי והם מתכוננים לענות אותו כשהם לבושים בתלבושות סיוטיות ומחזיקים בסכינים משוננים - הצופה מוצא את עצמו נע באי נוחות כאילו זו היתה הפעם הראשונה שהוא נתקל בתוכן הזה. הצורה יוצאת הדופן בה סדרות האנימציה יכולות לספר סיפורים יוצרת אצל הצופים תגובה רגשית שהטלוויזיה הרגילה כבר מתקשה ליצור.
הסיפורים הקיצוניים, התכנים העמוקים ומספר הצופים שגדל בהתמדה לא רק שמראה על תור זהב של סדרות האנימציה, אלא יכול לרמוז כי זה אולי הז'אנר שירש את הדרמות כגולת הכותרת של המסך הקטן. אפשר לראות סימנים לזה ביוקרה שהסגנון מתחיל לקבל. לפני שני עשורים, אף שחקן או יוצר רציני לא היה מתקרב לטלוויזיה, כולם רצו לעשות רק סרטים, רק אחרי ש"הסופרנוס" הופיעה פתאום שמות מוכרים התחילו להתעניין בסדרות דרמה כי פתאום זה ז'אנר שקיבל יוקרה וכבוד מצד המבקרים והקהל. אפשר לראות תהליך דומה קורה עכשיו בסדרות האנימציה: מה שהיה המגרש של שחקני קול אנונימיים מתמלא עכשיו בשחקנים "אמיתיים" ומפורסמים אחרים - מוויל ארנט וארון פול ב"בוג'ק הורסמן" דרך ג'ון אוליבר ב"ריק ומורטי" ועד לעזיז אנסרי ולראפר אייסאפ רוקי ב"אנימלס". יוצרים מכובדים שכבר הובילו להיטים טלוויזיוניים הולכים לעשות אנימציה - למשל דן הרמון, יוצר הקומדיה "קומיוניטי" שעומד מאחורי "ריק ומורטי". כשכל הסדרות האלה מתוכננות להמשיך לעוד עונות, וסדרות חדשות נמצאות בקנה של כמעט כל חברות הטלוויזיה האמריקאיות, נראה שהעתיד המצויר ורוד.