האמונה בגורל
כבר שנים רבות ש"הרוק הנוצרי" הוא אחד מהז'אנרים המוזיקליים המצליחים אך לא מדוברים בארצות הברית. אותו עם שעל שטרות הכסף שלו מופיע הכיתוב "In God We Trust", אוהב לשמוע להקות כמו פארמור, Three Doors Down ואפילו סיקספנס נון דה ריצ'ר (מהלהיט "Kiss Me") שנותנות בראש עם גיטרות מלאות דיסטורשן אך כותבות שירים על "האור בקצה המנהרה". כמוהם, גם להצלחה הגדולה של "החיים עצמם" יש ביסוס ברוחניות ובנוצריות שבה. לפעמים נדמה שקלישאות דוגמת "כשאלוהים סוגר דלת הוא פותח חלון" או "להפנות את הלחי השנייה", כאילו נכתבו באותיות קידוש לבנה על לוח בחדר הכותבים.
בפרק הראשון, ג'ק ורבקה פירסון (מיילו ונטמיליה ומנדי מור) מצפים בהתרגשות ללידת השלישייה שלהם, אך מתמוטטים כשהם מגלים שאחד התינוקות לא שרד את הלידה. הרופא המיילד, ד"ר קיי, מסביר לרבקה שגם את הלימון החמוץ הזה היא צריכה לאמץ לחיקה ו"להפוך אותו בעתיד ללימונדה". וכך, רצה הגורל ובדיוק באותו יום ננטש בכניסה לבית החולים תינוק קטן וחמוד, בלי שום דבר חוץ מהבגדים שלגופו, מה שמביא אותם להשתמש בחלל הגדול שנותר בליבם כדי לקבל את הילד לחיק המשפחה. ג'ק ורבקה יחזרו מבית החולים עם שלישייה, בדיוק כמו שתיכננו גם אם לא באותה הדרך.
את כמות האירועים בסדרה שמקבלים חיזוק מסוג "הכל זה מלמעלה" אפשר היה להכניס לכתבה נפרדת. אבל בכל זאת אנסה למנות כמה: רנדל (סטרלינג קיי בראון), האח המאומץ, למשל, מבקש לפגוש את האב הביולוגי שנטש אותו, ומוצא אותו רק כדי לגלות שהוא גוסס מסרטן. מצד אחד - המפגש הזה מקבל מיד גוון טרגי כי ברור לכולם שלא נותר להם הרבה זמן לשקם את היחסים; אך מצד שני - איזה מזל שהם נפגשו עכשיו כדי שיספיקו לסגור מעגל.
האמונה של יוצר הסדרה, דן פוגלמן, בגורל באה לידי ביטוי במיוחד בפרק בשם "חג המולד האחרון" - קייט הצעירה סובלת מדלקת באפנדיציט בדיוק בערב החג, הערב שאמור להיות השמח ביותר של השנה. אמה מרגיעה אותה ומסבירה ש"שום דבר רע לא קורה בערב חג המולד, אף פעם". המשפט הזה יוכיח את עצמו כנכון גם באותה סיטואציה וגם בהווה, כשהיא מגלה שבן זוגה, טובי (כריס סאליבן), קיבל התקף לב בערב חג המולד - אך במהרה מתברר שלא מדובר באירוע מסכן חיים.
ככה זה. "החיים עצמם" - כמו.. טוב, החיים עצמם - מלאה ברגעים עצובים אבל היא גם מלווה תמיד בידיעה שלכל דבר יש סיבה ואחרי כל העצב, הפרידות והמוות - יש גם שמחה, חברות ולידות. לא סתם עשרות מיליוני אמריקאים חזרו בכל שבוע לראות את אותו קתרזיס ארוך ונעים.
הטוויסטים
תכונה אחת מבדלת במיוחד את "החיים עצמם" מכל דרמה משפחתית אחרת: אחרי שמנקים את הקאסט המגוון, הקונספט שעוסק בארבעה שאנשים חוגגים את יום הולדתם בדיוק באותו התאריך והדילוג המתמיד בין העבר להווה - אנחנו נשארים עם הטוויסטים הייחודיים. כמות הטוויסטים שקרו ב-18 פרקי העונה הראשונה של הסדרה, היו יכולים למלא בכיף עונה ממוצעת של סדרות כמו "24", "הומלנד" או "הרשימה השחורה". החל ברגע בו הבנו שרבקה וג'ק הם בעצם ההורים של קייט, קווין ורנדל (כריסי מץ, ג'סטין הארטלי ובראון הנ"ל) ושהסצנה שלהם מתרחשת בשנות השמונים. ועד הרגע בו *ספוילר* הבנו שג'ק לא נמצא בהווה כי הוא מת. השואוראנר, דן פוגלמן, הצליח לגרום לכל התפניות העלילתיות הללו לספק רגעי שיא מבלי להרגיש שמדובר בהחלטה שרירותית שנועדה רק לגרום לנו לחזור לפרק הבא (למרות שגם זה כמובן קרה).
כל הסדרות שיכולות להתחרות ב"החיים עצמם" בכמות הטוויסטים שייכות לז'אנר המתח-פעולה ולרוב עוסקות באירועים הרי גורל בתולדות המדינה והאנושות (נשיאה חדשה עומדת להיכנס לבית הלבן? בואו נהרוג אותה!) ולמען האמת אחרי שנים של צפייה בטלוויזיה אנחנו גם לגמרי מצפים לטוויסטים בסדרות דרמה. אבל דרמה משפחתית שמתנהגת ככה? זה כבר מיוחד. בית החרושת שהוא שונדה ריימס ("האנטומיה של גריי", "סקנדל", "המדריך לרוצח") שחולש על הדרמות הכי מצליחות בטלוויזיה האמריקאית יודע לספק לנו טוויסטים טובים בכל עונה אבל כדי לקבל אותם צריך להמתין לרגעים משמעותיים כמו עונת הסוויפס או סיום העונה. פוגלמן הבין טוב מאוד שחיי היום-יום של כולנו מלאים בכמות הפתעות שיכולות להחזיק סדרה, והוא צדק.
הקאסט
מיילו ונטמיליה, מנדי מור, סטרלינג קיי. בראון, כריסי מץ וג'סטין הארטלי - חמשת הכוכבים שמככבים בתפקידים הראשיים של "החיים עצמם", שונים זה מזו מהותית, ולא רק במראה. כולם הגיעו לסדרה המצליחה של השנה אחרי קריירות שונות באופן מהותי, ובהתאם, גם עם שק שונה של ציפיות.
ונטמיליה ומור הם כנראה השמות הכי מוכרים בצוות השחקנים. הוא (כבר בן 39, שאלוהים יעזור) עבר כברת דרך בטלוויזיה האמריקאית - בין אם אתם מאלה שזוכרים אותו כג'ס מריאנו המאוד חתיך מ"בנות גילמור" או כפיטר המטרחן מ"גיבורים", הוא כבר הפך לשם מוכר בזכות שילוב בין מראה מצודד ויכולות משחק סבירות למדי; היא - שהחלה את דרכה כמתחרה של בריטני ספירס בתחילת שנות האלפיים, בראה את עצמה מחדש כשחקנית בדרמות נעורים מתקתקות ("סיפור אהבה בלתי נשכח") ואף דובבה לרגע (את רפונזל ב"פלונטר"), אך לא הצליחה לבנות קריירה בעלת אופי. קצת מביך לומר אבל הדבר הכי איכותי שהיא עשתה עד הסדרה היו הנישואים לכוכב האלטרנטיב-קאנטרי-רוק, ראיין אדאמס, וגם ממנו היא התגרשה בשנה שעברה (אותה שנה בה עלתה הסדרה. הכל מכתוב).
ג'ק ורבקה פירסון, אותם הם מגלמים, הם מדמויות ההורים המורכבות שהגיעו למסך לאחרונה. כמה פעמים בחיינו אנחנו כועסים על עצמנו בגלל חוסר היכולת לראות את ההורים שלנו פשוט כ"בני אדם" - אנשים בעלי תשוקות, רצונות, אכזבות ושאיפות. ג'ק ואף יותר ממנו - רבקה, קיבלו מפוגלמן תסריט שמאפשר להם להוכיח את הוורסטיליות שלהם כשחקנים עם דמויות שמתבגרות על המסך. מור עושה עבודה מצוינת במיוחד כשאנחנו רואים אותה גם כרבקה הצעירה והחריפה שמורדת נגד הבית בו גדלה (תסביך אם קלאסי) וגם כרבקה המבוגרת - אישה שלמרות שהחיים שלה לא תמיד הלכו כפי שתכננה עדיין מפגינה זקיפות קומה מרשימה.
התפקיד הכי משמעותי של כריסי מץ (קייט) עד היום היה זה של ברברה וויגלס עצומת המימדים בעונה הרביעית של "סיפור אימה אמריקאי: פריק שואו", שם גילמה אישה שמגיעה לקרקס רק כדי שיפטמו אותה להנאת וגועל הקהל. גם ב"החיים עצמם", מץ לא הצליחה לברוח ממשקל גופה אך בזכות התסריט הרגיש כל כך של פוגלמן, היא מגלמת דמות שעיקר הכובד שלה לא מופיע על המאזניים. זה שהיא שמנה לא אומר שהיא דמות שחייבים לאהוב, מבין האחים היא זאת שקיבלה לא פעם יחס מועדף מהוריה ובאופן לא מפתיע גדלה להיות אדם לא קל ומלא דרישות. אבל, היי, אל תמהרו לשנוא אותה כי היא גם אדם מאוד מכיל. מערכת היחסים שלה עם אחיה קווין - במיוחד זאת שמוצגת בתחילת העונה - היא אחד הדברים החמודים ביותר על המסך.
אם כבר קווין, אז ג'סטין הארטלי שמגלם אותו עושה עבודה מעולה כשהוא מגלם דמות שקרובה מאוד לביוגרפיה שלו. קווין הוא שחקן חתיך שמנסה להוכיח כי הוא מסוגל לעשות הרבה יותר מלגלם סתם בחור יפה (הוא מככב בסדרה "The Manny" כבייביסיטר שמוריד חולצה נונסטופ), בעוד הארטלי גילם את אדם ניומן היפיוף ב"צעירים חסרי מנוח". וסטרלינג קיי. בראון (רנדל)? טוב, כל מי שראה אותו כעורך הדין, כריסטופר דארדן, ב"אמריקה נגד או.ג'יי סימפסון" כבר יודע שהוא שחקן אדיר שמצליח לנצח גם הדמות הצדקנית למדי שקיבל. בקיצור - מדובר בקאסט שמצליח להיות גדול בהרבה מסך חלקיו: סקסי במידה, יוצא דופן ובעיקר מלא כימיה שנותנת תחושה אמיתית של משפחה.
היכולת להעמיק
זמן הוא האלמנט החשוב ביותר באומנות הסיפור. בין אם ב"הרוזן ממונטה קריסטו" של אלכסנדר דיומא או בתסריט לסרט "התחלה" שכתב כריסטופר נולאן - ככל שניתן יותר יחס למימד הזמן, כך הדמויות והמעשים שקורים בו מקבלים עוד משמעות. דן פוגלמן, שנחשב לתסריטאי חכם במיוחד (כתב בין היתר את "טיפש, מטורף, מאוהב" וגם את את התסריט ל"רפונזל"), הבין שאם הוא רוצה ליצור דרמה משפחתית עם ערך מוסף - הוא צריך נשק סודי.
המעבר בין הזמנים הוא הכוח האמיתי של "החיים עצמם". אין כמעט פעולה שלא מקבלת הקשר בזמן עבר, והיכולת שלנו להבין את המניעים שהביאו את הדמויות להתנהג כפי שהן מתנהגות הפכה את "החיים" לסדרה יוצאת דופן. תשאלו כל כותב - מסופוקלס ועד עמוס עוז - כמה מורכב לכתוב יצירה בלי דמות מובהקת של אנטגוניסט. פוגלמן הצליח.
נכון לומר שב"החיים עצמם" כל אחת מהדמויות משמשת גם כאנטגוניסט של עצמה - רבקה של ההווה כועסת על רבקה של העבר כי לא ידעה לשמור על הנישואים שלה (אגב, האם ג'ק מת לפני או אחרי שהוא נפרד מרבקה? ללא ספק שאלה שחייבת לקבל תשובה). אבל מצד שני, אין אנטגוניסט טוב יותר מהעולם עצמו. למה אנשים צריכים למות לכל הרוחות?!
הסבוניות
סעיף הסבוניות לכאורה עומד בניגוד לסעיף הקודם, אבל לא באמת. ב"החיים עצמם" יש מורכבות ועומק שגורמות לזה שיהיה לנו אכפת מהדמויות בצורה יוצאת דופן, אך גם אלמנטים סבוניים שהיו יושבים נהדר גם בסופר סואפס אדירות כמו "עקרות בית נואשות", "מלרוז פלייס" ו"אחת שיודעת". אישה שעוזבת את בעלה לטובת החבר הכי טוב שלו? ילד מאומץ שמוצא את אביו הביולוגי בדיוק כשהוא על ערש דווי? והתגלית של סוף העונה - רבקה וג'ק "מנפנפים" את הדייטים שלהם רק כדי להיפגש במקרה בפאב בו היא עומדת לשיר והוא מתכנן לבצע שוד? הכל מאוד מאוד דרמטי ומלא חשיבות. אך גם לא מעט מהדברים שקרו שם מציאותיים לגמרי - הדרמות היומיומיות איתן מתמודדות הדמויות הן מסוג הדברים שיכולים לקרות לנו או למישהו שאנחנו מכירים - וזה בדיוק מה שהפך את "החיים עצמם" לכזאת סדרה ממכרת. בדיוק כמו "אנטונלה" ו"שושלת" ו"לחיי האהבה".