אחיותיי, עשינו היסטוריה. סוף סוף, לא רק נשים שעונות על אידיאל היופי הצר מככבות בטלוויזיה בתפקידים ראשיים, ולא רק בתור החברה המצחיקה של הגיבורה המהממת. לינה דנהאם ב"בנות", רייצ'ל בלום ב"האקסית המטורפת", שירי אפלבי ב"אנריל", מינדי קלינג ב"מינדי", ג'ינה רודריגז ב"ג'יין הבתולה", אבי ג'ייקובסון ואילנה גלזר ב"ברוד סיטי", ג'ולי קלאוזנר ב"מרושעים" - כולן יפות, כולן חכמות, אבל אף אחת מהן לא הייתה יכולה לעלות על מסלול דוגמנות. לא שנשים מהממות לא יכולות להיות גם שחקניות טובות (היי גל גדות!), אבל מכיוון שמשחק מצריך סט כישורים מספיק מורכב בין כה וכה, קשה להמשיך לשתף פעולה עם הדרישה ששחקנים יהיו גם אנשים יפהפיים.
לפני שאתם שולפים את הלפידים – נכון, גם גברים עומדים בסטנדרטים נוקשים של יופי כשמדובר בתעשיית הטלוויזיה. אבל בז'אנרים בהם המראה פחות משנה, כמו קומדיה, אפשר לראות פער ניכר בין המראה החיצוני של הנשים ושל הגברים שלצדן. לא סתם נעשו עשרות פרודיות על הסיטקומים המשפחתיים האמריקאים בהם תמיד מככבת אישה יפהפייה לצד בעל שמנמן. גם בפאנלים של תכניות ריאליטי מקצועיות לא נדיר למצוא אישה יפהפייה לצד גברים ממוצעים במראם, גם אם הבחירה בכולם מתבססת על הבנה בתחום. מיכל אנסקי ב"מאסטר שף" היא דוגמה מצוינת, וקרין גורן ב"בייק אוף ישראל" היא דוגמה מצוינת למה שקורה כאשר מישהי מלוהקת לשפוט בריאליטי רק על בסיס מקצועי. הקהל לא קיבל כוסית - וסער בהתאם.
לינה ואיימי
אם כך, אפשר לשמוח, אבל בזהירות. הסיבה שבגללה אנחנו עדים לעלייה חדה בכמות הנשים ממוצעות המראה בטלוויזיה היא לא מאמצים של אנשי מפתח להרחיב את אידיאל היופי ולייצר תכנים שהאיכות שלהם לא תלויה ביחס המתמטי בין איברי הפנים של הנשים שמופיעות בהם. הסיבה, משמחת לא פחות, היא שיותר ויותר נשים מקבלות במה כיוצרות טלוויזיוניות, ולרוב מלהקות את עצמן, או נשים אחרות שהן רואות כמתאימות לתפקיד. למרות שאנחנו לא נחשפים לכל רעיון או פיילוט לסדרת טלוויזיה שנדחה על ידי הרשתות, אפשר רק להניח שזה לא מקרי שלאחר עשורים של שליטה גברית כמעט אבסולוטית בתעשייה, לפתע כל כך הרבה נשים מקבלות סדרות משלהן, ובעיקר קומיקאיות.
זהו שיא של תהליך שנמשך שנים רבות, ויש לו חלוצות מפורסמות: ג'ואן ריברס, רוזאן בר, שרה סילברמן, ג'נין גרופלו והנשים של "סאטרדיי נייט לייב" - כולן סללו את הדרך למצחיקניות-הלא-כוסיות. כשלינה דנהאם ואיימי שומר הפציעו בסצנה, הן כבר ניצלו את המראה שלהן וניגשו לרשתות הטלוויזיה עם חומרים שמתייחסים לעובדה שהן לא נראות כמו כוכבת המסך הקטן הממוצעת. "בנות" ו"בתוך איימי שומר" נחשבו להימור, אבל ההצלחה המסחררת שלהן גרמה גם לרשתות הכבלים השמרניות יותר להבין שנשים ממוצעות מביאות רייטינג, ואולי אפילו יותר מהחטובות. הסיבה היא אולי כלכלית, אבל התוצאה טובה לכולם.
ג'ינה ורייצ'ל
הדוגמה הכי טובה לכניסה של האג'נדה הפמיניסטית למיינסטרים היא "ג'יין הבתולה". בניגוד ל"בנות", "בתוך איימי שומר" ו"ברוד סיטי", "ג'יין הבתולה" היא לא סדרה ביקורתית במהותה, אלא קריצה חמודה ומודעת לעצמה לעולם הטלנובלות, עם שילוב מדויק בין דרמה מופרכת לסאטירה על הז'אנר כדי שהצופים יוכלו גם להיות במתח וגם להרגיש בסדר עם זה שהם מאמינים לקווי עלילה מגוחכים. אבל היוצרת ג'ני סניידר אורמן לא חששה להכניס לקלחת הזאת גם המון ביקורת פמיניסטית אינטליגנטית ועוקצנית, גם אם על פניו היא מנותקת לחלוטין מהסדרה.
הדמות הראשית, ג'יין (ג'ינה רודריגז), היא אישה לטינית צעירה, חזקה, אינטליגנטית, שאפתנית ובטוחה בעצמה. היא אמנם יפהפייה, אבל לא בסטנדרטים של הוליווד. גם אם בסדרה לא מתייחסים לכך, זה לא צירוף מקרים שרודריגז מקבלת אינספור שערים במגזינים של בריאות וכושר, אבל תחת כותרות של העצמה נשית ובולשיט כמו "יפה בכל מידה". היא גם מקפידה לתחזק תדמית של אקטיביסטית גוף ברשתות החברתיות, ממש כמו איימי שומר ולינה דנהאם. הסדרה עצמה עוסקת בפמיניזם באופן מוצהר - ג'יין היא רומנטיקנית שחולמת על יום חתונתה, אבל במקביל עומלת על תואר שני בספרות ככותבת של רומנים רומנטיים. פרק שלם סובב סביב "מבחן בכדל" והאם התזה של ג'יין - ובעצם הסדרה עצמה - עומדת בו. בפרק אחר אמה של ג'יין מהרהרת בקול רם האם זה פמיניסטי לחכות שבן זוגה יגיד ראשון "אני אוהב אותך", ואפילו מוצאת פתרון שמתיישב עם האמונה שלה בשוויון מגדרי.
במובן מסוים, "ג'יין הבתולה" חתרנית בהרבה מאחיותיה, כי אין בה התייחסות בלתי פוסקת למראה של הכוכבת הראשית – בניגוד ל"האקסית המטורפת", למשל, שם הביקורת העצמית של דמותה של רייצ'ל בלום צורמת במיוחד מכיוון שמדובר בבחורה שנראית מעולה, רק לא לפי הסטנדרטים של הוליווד. המהפך האמיתי יקרה כשעוד נשים שלא יכולות לבנות על דוגמנות כקריירה חלופית יופיעו בתפקידים ראשיים מבלי שהמראה שלהן יהיה עניין לדיון.
לזלי ומליסה
תעשיית הקולנוע, אגב, ממש לא שם. מליסה מקארת'י עדיין מקבלת יחס מיוחד בתור אישה שמנה שהצליחה להשתחל לתעשייה הזאת, אבל אף אחד לא מדמיין אותה בתפקיד רומנטי ראשי - ואם כן, הוא בהכרח יתייחס למראה שלה. שותפתה ל"מגרשות השדים", לזלי ג'ונס, זכתה להיות מושא ללעג ברשתות החברתיות לאחר יציאת הסרט, כשצופים חמודים השוו אותה לקוף - השוואה שאמנם נטועה בגזענות ולא אפליה על בסיס מראה, אבל אנחנו לא שומעים שהאלי ברי נתקלת בתגובות מהסוג הזה כשהיא מופיעה על המסך. נדמה שבקולנוע שום דבר לא השתנה ב-20 השנים שעברו מאז "על גברים, נשים וחיות אחרות", הקומדיה הרומנטית בה ג'נין גרופלו החמודה למראה נאלצת לבקש מאומה תורמן, שמגלמת בסרט דוגמנית, שתתחזה לה, רק כדי שגבר חתיך יסכים לצאת איתה. דמותה של גרופלו לא רק נראית בסדר גמור, היא גם אינטליגנטית, מצחיקה ומתוקה, אבל בקיום הקולנועי כל זה לא משנה, מכיוון שהיא נמוכה ולא מאוד רזה. רק תחשבו איזה מסר מקבלות נערות שצופות בסרט כזה, בו הבחורה החכמה זוכה בגבר (אבל לא בהערכה העצמית שמגיעה לה) רק אחרי שהוא מכיר את האישיות שלה, והבחורה היפהפייה מפסידה אותו כי היא לא מספיק חכמה או עמוקה עבורו. רק ביחד הן יכולות להרכיב את המושא הרצוי של הקומדיה הרומנטית - האישה המושלמת.
אם הסטנדרטים האלה היו נשארים בקולנוע, מילא, אבל כל מי שמשחקת בעולם הדייטינג הקשוח יכולה להעיד שהדרישות האלה מחלחלות הלאה. נדמה שכל עוד ימשיך השלטון הגברי בתעשייה, הדמויות הנשיות יוסיפו להיות וריאציות שונות על הפנטזיה הגברית. עצוב במיוחד לראות זאת בקומדיות רומנטיות, ז'אנר שדווקא פונה לנשים כקהל עיקרי וכמעט בלעדי. אל תגידו שזה לא אירוני שהמקום היחיד בו אפשר למצוא ייצוג לנשים מכל הסוגים הוא בעולם הפורנו.