"זאת לא הסדרה הכי טובה בטלוויזיה. זאת התשובה שלי. בסדר, כולם אוהבים דו-קרב מילולי שנון, אבל אי אפשר לבנות תכנית שלמה על יכולתו של שחקן לדחוס כמה שיותר מילים לכמה פחות דקות באופן הכי סורקיני שיש. ואתה הולך לשבת שם בפנים רציניות ולהגיד לי ש'חדר החדשות' כל כך מעולה, כאילו היא התכנית היחידה בעולם עם דיאלוג מחוכם? ב'שרלוק' יש דיאלוג. ב'בנות גילמור' יש דיאלוג. 'האוס', 'ורוניקה מארס'. אפילו ב'באפי' יש הברקות פה ושם"
(מתוך "מסר לארון סורקין" – סרטון פרודיה מ"Funny or Die")
אם יש משהו אחד שכולם מסכימים אליו בקשר ל"חדר החדשות", זה הדבר: זאת לא הסדרה הכי טובה בטלוויזיה. למעשה, הקונצנזוס יושב רחוק משם. במהלך שלוש עונותיה הוטחו בסדרה של סורקין עלבונות שאפילו "ג'ואי" לא חטף. אמילי נוסבאום מ"ניו יורק מגזין" כתבה ש"היא נהייתה כל כך גרועה כל כך מהר, שנשמטה לי הלסת", וגלן מילר מ"המיאמי הראלד" טען שהסדרה "נדונה להיכלל ברשימת סדרות המה-לעזאזל-הם-חשבו-לעצמם של כל הזמנים". אפשר להסכים על זה: כולם אוהבים את ריימונד, וכולם שונאים את "חדר החדשות".
ובכל זאת, "חדר החדשות", שתחזיר ביום ראשון הקרוב (שידור אצלנו בשני לפנות בוקר ב-Yes Oh) את נשמתה ל-HBO, סגרה שלוש עונות. וזה לא קרה בזכות הדיאלוגים. כן, הדיאלוגים שלה באמת מרהיבים כפי שרק דיאלוגים של ארון סורקין יודעים להיות. אבל דיאלוגים מרהיבים לא עושים טלוויזיה טובה.
אני לא מכיר אפילו אדם אחד שאוהב בלב שלם את "חדר החדשות". אני לא מכיר אפילו אדם אחד שמוכן להישבע בשמה כפי שאנשים נשבעים בשמותיהן של "הסמויה", "הסופרנוס" או "משחקי הכס", ואפילו "אבודים" או "חברים". באופן אישי, מצאתי את עצמי לא פעם מתפתל בעצבנות מול המסך ומקלל את סורקין שמתעקש לפזר את הכישרון שלו במידה שווה בין כל הדמויות, עד שכולן מדברות בדיוק אותו דבר. עיתונאי בכיר ובוגר בית ספר למשפטים מנברסקה, מתמחה קלולסית, מפיקת חדשות מקיימברידג'; כולם שנונים, כולם מבריקים, כולם יודעים את התורה ויירו לך אותה בפרצוף בקצב של שלוש מילים לשנייה.
אבל הדיאלוגים הם רק התסמין הסגנוני של המחלה הסורקינית שבה לוקה "חדר החדשות". מתחת לסימפטומים דוגר החיידק התמאטי שמתפרץ אחת לשלוש דקות בפרץ של ליברליות נאורה אך זחוחה, דידקטית ובלתי נסבלת. שהרי "חדר החדשות" היא "הבית הלבן" בתוך תאגיד תקשורת: מה היה קורה לו רק ניתן הכוח בידי האנשים הנכונים. ג'ד ברטלט היה מנהיג העולם החופשי, וויל מקאבוי הוא אביר העיתונות החופשית. בעונה האחרונה מקאבוי הוביל את המלחמה על חופש העיתונות מול רשויות החוק שאיימו לקעקע את מתודת העבודה העיתונאית. במקביל, ג'ים הארפר הסתכסך עם חברתו היילי שערקה לניו מדיה הזולה והחושפנית; וצ'רלי סקינר נאבק במיליארדר שהשתלט על התחנה והפך את הצופים בה ליצרני תוכן חובבנים וחסרי אחריות. בכל הקרבות האלה היה ברור היכן מצוי ליבו של סורקין, ואיפה הוא היה רוצה שנעמוד ביחד אתו.
עם האידיאליזם הזה קשה להתווכח. בדרכה המרגיזה, "חדר החדשות" אמרה דברים נכונים וצודקים: על אמריקה, על עיתונות, על קפיטליזם, על החברה האנושית. וויל מקאבוי היה נער פוסטר מושלם לאידיאולוגיה הזו: רפובליקאי, אבל דמוקרט. אוהב את המדינה, אבל ביקורתי כלפיה. פטריוט נאור. חיה שאפשר למצוא בדרך כלל רק בטלוויזיה, בתסריטים של ארון סורקין. שם היא יכולה לחיות, במרחק מספיק גדול מהמציאות כדי להצדיק את השקפת עולמה. זה גם מה שהפך אותה לא פעם לצדקנית.
אז האידיאליזם קורץ, והדיאלוגים מלוטשים. אבל לא בגלל זה צפיתי במשך שלוש עונות ב"חדר החדשות". לא בגלל זה היא הפכה לגילטי פלז'ר שלי, למה שמכונה באנגלית "Hate Watching". לא בגלל זה היא הפכה עבורי להתמכרות טלוויזיונית שלא רציתי להכיר בה, לא רציתי להודות בה ולא רציתי להסביר אותה. לא בגלל זה ראיתי את "חדר החדשות" והתעצבנתי, וחייכתי (אבל במרירות), וצחקתי (אבל עליה), וסבלתי – וחזרתי כעבור שבוע כדי לראות מה יהיה האקט הנאור התורן של העיתונאים האמיצים מ-CAN.
בסופו של דבר, צפיתי ב"חדר החדשות" בגלל שהכשלים שלה ריתקו אותי. צפיתי בה כי חיכיתי לרגעים האלה שבהם אניד בראשי כלא מאמין, אליט את פני בכף היד, אפלוט אנחת ייאוש. זאת הייתה "חדר החדשות" בשבילי: תאונת רכבת טלוויזיונית של כישרון עצום ויומרות נפוחות שאי אפשר היה להתיק ממנה את העיניים.
HBO The Newsroom Farewell Featurette from Matt Hesse on Vimeo.