על הטלוויזיה הישראלית
"בואו לא נעמיד פנים כאילו לישראל אין השפעה בינלאומית על תעשיית הבידור, בייחוד בהתחשב בכמות האנשים פה, וכמה קטנה וצנועה התעשייה הזו יכולה הייתה להיות. הוליווד והקהל האמריקאי מאוד מתעניינים בעבודה שנעשית כאן, גם אם צריך להוסיף כתוביות. אם תשווה את זה לאנגליה, למשל, אני חושב שלישראל יותר השפעה מהם על טלוויזיה ובידור בארה"ב"
חייו של יוצר סדרה
"הכותבים עובדים הרבה בלעדיי, אבל אני מגיע לפגישות בקשר לשיער, לאיפור, לתלבושות, ללוקיישן. יש לנו פגישות קונספט. אני קורא כל תסריט, אני מעורב בכתיבה, ואני גם משכתב את התסריט כל פרק ועורך את התוצר הסופי אחרי שהבמאי מסיים איתו. אני משתתף בכל פגישת ליהוק לכל שחקן לסדרה, לא משנה מה גודל התפקיד. אני לא מלהק לפי צילומי וידיאו. היה רק שחקן אחד שלקחתי לסדרה בלי אודישן. ולא, זה לא היה הבן שלי, גם הוא עשה אודישן"
"אישה פנתה אליי פעם במטוס - האישה היפה היחידה שאי פעם ישבה לידי בטיסה. זה תמיד החלום, אבל זה אף פעם לא קורה. אחרי הרבה משקאות ועיכובים, ישבנו בחושך, והיא סיפרה לי שהיא בדיוק התגרשה. זו הייתה סיטואציה מאוד רומנטית, והרצתי לעצמי בראש את המחשבה מה היה יכול לקרות. היא אמרה: 'אני אוהבת להיות רעה, ואז לחזור הביתה ולהיות טובה'. השתמשתי במשפט הזה והוא מופיע בפרק הראשון של העונה השביעית, שבו דון יושב במטוס ליד נוסעת יפה ומשוחח איתה. רק שבמציאות היא לא הייתה אלמנה. רגע, היא דווקא כן הייתה"
"אני לא הולך לפיצ'ים (אירועים שבהם אנשים מספרים על רעיונות לסדרות וסרטים). אני לא רוצה שאנשים יבינו מזה שפיצ'ים הם לא לרמה שלי. אני פשוט אגנוב. אתם לא רוצים לספר לי את הרעיון שלכם ואני לא רוצה לשמוע אותו כי אני לא רוצה שיתבעו אותי. אני אפילו לא אזכור שזה קרה, ואז אני אריב איתכם ואתעקש שאני חשבתי על זה. כמות הדברים ששמעתי במקרה, במיוחד בהתחשב בעובדה שאני מדבר כל כך הרבה, היא די מדהימה. לפעמים אני מרגיש שאני מחליף סיפור בתמורה לסיפור של מישהו אחר. יש לי זיכרון מאוד טוב לדיאלוגים, אתה לא רוצה לריב איתי, כי אני אשלוף פתאום משהו שאמרת, מילה במילה, בשיחה שהייתה לנו לפני עשר שנים. מצד שני, יש לי זיכרון הרבה פחות טוב לדברים אחרים, כמו למשל מי חשב על הרעיון"
"עשו מחקר על כותבים וגילו שהם מאוד חסרי ביטחון, נפגעים בקלות, רגשנים. אין להם ביטחון בהרבה תחומים, בעיקר בקשר למראה שלהם, אבל יש להם ביטחון מופרז עד כדי גיחוך בעבודה שלהם. אתה יכול לפגוש הומלס ברחוב והוא יגיד לך 'אני אלכוהוליסט, אני לא מצליח להתארגן על החיים שלי, בגדתי באשתי והיא עזבה אותי עם הילדים, איבדתי את העבודה שלי, גרתי במכונית שלי, עכשיו אין לי כלום. אבל הנה, כתבתי את השיר הכי טוב אי פעם'"
טיפ לכותבים מתחילים
"השראה היא דבר מוזר. הבעיה הכי גרועה שיש לך כשאתה לומד באוניברסיטה זה שהרעיונות שלך איומים. האמת היא שאתם לא מנסים מספיק. וכשאתם מקבלים משימה ולא קיבלתם הרבה זמן כדי לסיים אותה, המרצים עושים את זה כדי שתשתדלו יותר"
הדמויות
"דון דרייפר ושאר הדמויות, יש להם חיים מרגשים יותר משלנו, אבל הם נמצאים בהתדרדרות קבועה. דון מעשן 70 סיגריות בפיילוט, לאן כבר אפשר להמשיך משם? הייתה לי בעיה מסוימת כשסביב העונה השלישית הבנתי שאני צריך להסביר לקהל שהאיש הזה הוא אלכוהוליסט. זה עלול להרוס בשביל חלק מהצופים את הסדרה, כי הם נהנו מהעונג העקיף שבצפייה בחיים האלה. כשמכרתי את הסדרה הצגתי אותה כעולם פנטזיה: 'דמיין עולם שבו אתה יכול לאכול סטייק מתי שבא לך, לעשות מין לא מוגן, לעשן סיגריות, לשתות כל הזמן, בלי להתמודד עם ההשלכות' - וזה כמובן לא נכון. רוב האנשים שביססתי את הסדרה עליהם מתים או גוססים. הנשים עדיין בחיים, הן לא שתו ועישנו כל כך הרבה"
בניית הסיפור
"אני לעולם לא אוכל להסביר את 'מד מן' בכמה שורות. היה לי את התסריט שבע שנים לפני שהסדרה עלתה לאוויר. אחת הבעיות הייתה שאמרתי 'זה על הרבה דברים', סירבתי להסביר את הסדרה לפני שעשיתי אותה. בין הרגע שסיימתי את הפיילוט ועד שכתבתי את הפרק השני עברו חמש או שש שנים. אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי כשכתבתי ל'הסופרנוס' הוא שאני צריך לסמוך על הטעם של עצמי. אם זה מעניין אותי, זה כנראה יעניין גם אנשים אחרים"
על-טבעי
"אני באופן אישי אף פעם לא ראיתי עב"מ, אבל אני מאמין שאנשים רואים אותם. אני מאמין ברוחות רפאים, למה לא להאמין? כל מי שחושב שאין כזה דבר, שזה טיפשי, ברגע שתשים אותו לבד בחדר גדול בבית ישן, תוך חצי שעה יגיד שהוא לא אוהב להיות שם. למה? כי אתה לבד? כי החושך גורם לך לחשוב על המוות? לא, כי יש שם עוד דברים"
שתיקה שווה זהב
"בקולנוע, עולה הרבה כסף לצלם רגעים בלי דיבורים. 30 שניות של מרדף מכוניות עולות יותר מ-25 עמודים של אנשים יושבים בחדר ומשוחחים. אבל כשמוצאים רגעים כאלה, כשההתרחשות לא עוברת דרך השפה, זה מאוד משפיע על אנשים. למשל, הרגע שאחרי מריבה גדולה חזק יותר מהדברים שנאמרו במריבה"
סיום הסדרה
"הטריד אותי שאנשים אמרו על הפרק האחרון 'הו, מתברר שדון הוא בדיוק מה שחשבנו שהוא'. האמת היא שלדון תמיד היה סגנון אחר של פרסום משאר הדמויות בסדרה. זה הקונפליקט המרכזי כבר בפיילוט, כשפיט קמפבל מציג את המחקר שמוכיח שחברת סיגריות צריכה למכור את משאלת המוות, כמו מה שמרלבורו באמת עשו: 'הגבר הזה כל כך קשוח שלא אכפת לו שהסיגריות יהרגו אותו'. ודון אומר "It's toasted", שזה ממש לא קשור. לפעמים פרסום יכול להיות מלא השראה. האנשים שיוצרים פרסומות הם ממש כמוכם, חלקם תמצאו את עצמכם בתחום הזה. אלה אנשים יצירתיים שיש להם סיפור לספר. כולנו הרי מוכרים משהו. הצחיק אותי שאנשים התחילו לדבר על קוקה קולה וכמה דון מושחת ושזה מה שהוא מצא בנסיעה שלו, ואני שואל: צפיתם בתוכנית? אתם רואים מה המשמעות של פרסום בשבילו? זה האיש שלא נתן לאף אחד להשתמש במילה 'אהבה' במשך עשר שנים, ופתאום הוא מוכר אהבה. זה מישהו ששינה גישה שלו לגבי טבעם של אנשים. פרסום משקף את התרבות, לא מוביל אותה. היינו רוצים שהוא יוביל אותה, אבל זה כמו מראה. הלקוח והפרסומאים לא אומרים לנו מה לאהוב. הם מנסים לנחש. אני כמובן לא רוצה לקחת את הקרדיט מהאנשים האמיתיים שיצרו את הפרסומת הזו. יש בה כמה דברים מהפכניים, ויש לה מסר שכמעט לא קשור לקוקה קולה. המסר הוא גדול יותר מקוקה קולה"
גאולה מין הביבים
"הצרות שאתה חווה בחיים יכולות להפוך ליצירה. בגלל זה אנחנו עושים את זה, לא? החיים לא כאלה רעים, אבל כשהם כן, אפשר לזקק את זה ולחלוק את המצב עם אחרים. זו הייתה המטרה שלי, לתת לאחרים מה שאני מקבל מבידור. בידור טוב באמת גורם לי להרגיש פחות לבד"
טיפים להתמודדות עם דחייה
"זה אף פעם לא עובר. אתם רגישים מדי, אחרת לא הייתם בתחום הזה. הרגישות היא זו שמאפשרת לכם לעבד את העולם בצורה הבידורית, והיא זו שעשויה לגרום לכם להפסיק, כי זה כל כך קשה לשמוע אנשים אומרים לך שוב ושוב שאתה נוראי. במיוחד כשהם טועים, ואתם יודעים שהם טועים ומקווים שהם טועים. אל תחלקו את העבודה שלכם עם מי שרע לכם, לא רק בתעשייה אלא גם בחיים הפרטיים. צריך להיזהר מאוד עם האנשים שאתם בוחרים לשתף ביצירה, בייחוד בשלבים מוקדמים"
"עבדתי כמעט עם כל מי שדחה אותי. החלק הכי קשה הוא שאתה לא יכול לשנוא אותם למרות שהם ממש העליבו אותך. רוב הפעמים הם אפילו לא זוכרים שהם אמרו שאתה גרוע"
"אף אחד לא ייתן לכם את התשובה שאתם רוצים, שהיא 'זה מדהים, בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה, אל תשנה מילה'. כשאתם נותנים למישהו תסריט, אתם בעצם אומרים: 'בבקשה, תבקר אותי'. אפילו אם תגידו שזה גמור ואתם לא משנים מילה, הם יגידו: 'זה נהדר, הרי אמרת שזה גמור, למה שאני אגיד משהו?', ואתם מיד תחשבו 'אוקיי, מה לא אהבתם?'. בכל מקרה בכלל לא תזכרו את החלק הטוב, אלא רק את מה שהם לא אהבו. אבל החלק הטוב הוא בדרך כלל בולשיט בכל מקרה. הצד החיובי בכל הסיפור הוא שתראו שיש אנשים שתומכים בכם. חלקם במקרה אוהבים אתכם, מה שאומר שדעתם לא שווה כלום. אבל האנשים האלה חשובים מאוד, חייבים להיאחז בכל פיסה קטנטנה של אור שמש"
"לפעמים הייתי מגיע לחדר הכותבים ומקריא את הטקסט בקול רם. הצוות היה רושם הערות בלעדיי, באנונימיות. ואני הייתי קורא ואומר 'מי כתב את זה?! תמיד היא שונאת את הדברים האלה? אוקיי, אתם לא רוצים שאף דמות תהיה יהודייה, הבנתי, אבל הן יהיו יהודיות, חבל מאוד. זאת ניו יורק, היא מלאה ביהודים'. בסוף הייתי מסיים עם 'תודה, כן, אני אשנה את זה, תעזרו לי להוריד חמישה עמודים, מישהו כאן אהב משהו? אתם יודעים, בשישי לא היה כלום ועכשיו יש, אף אחד לא מתרשם פה? משהו?'"
"עד גיל 30 לא סיימתי שום דבר, אתם מבינים מה זה אומר? רק לסיים משהו זה דבר עצום בשבילי. מצאתי לאחרונה שיר שהגשתי בקולג' כדי להתקבל לקורס הכתיבה היוקרתי של בית הספר. לא קיבלו אותי, אבל על הדף היה כתוב 'Lovely', למרות שזה היה מכתב הדחייה. ונאחזתי בזה, בשיר שלא הכניס אותי לקורס, כי זו הייתה המחמאה הראשונה שקיבלתי על הכתיבה שלי. ואנחנו מדברים פה על השנה השנייה בקולג'"
"אתם יכולים לאמץ מנטור דמיוני. הוא יכול להיות מת, או מישהו חי שאתם לא מכירים. תלמדו את הקריירות של אנשים - אם הם כנים, הם יודו שהם לא עשו את זה ביום אחד. אפילו הביטלס ניגנו ביחד שמונה שנים לפני שהם הפכו לסנסציה בינלאומית. דיוויד צ'ייס עבד על 'הסופרנוס' כשהוא היה בן 55. קראתי את זה וחשבתי: אם דברים כאלה יכולים לקרות לך בגיל 55, אני אמשיך לנסות. תחזיקו מעמד ותיאחזו בכל מחמאה, לא משנה מאיפה היא מגיעה"
"תשתמשו בכל מה שקורה בחיים שלכם. לא מזמן קראתי שרואלד דאל גדל ליד המפעל של קדבורי. No shit, really? כבר יש לכם את הסיפור שלכם, אתם רק לא יודעים איפה להסתכל"
סמנטיקה
"הדבר הכי גרוע שאתם יכולים להגיד כשאתם מנסים למכור רעיון הוא לכנות אותו 'חדש' או 'מקורי'. עכשיו כל הזמן משתמשים במילה 'Groundbreaking' (פורץ דרך), שזה סוג של המקבילה של אנשי עסקים ל'מקורי', אבל זה לא באמת מקורי. כלומר, זה נראה כמו כל שאר הדברים אבל זו גרסה חדשה של זה'"
מדענים ואמנים
"הסבים שלי היו מהגרים, אבא שלי היה הראשון במשפחה שלו שהגיע לקולג', הוא פיזיקאי, ולנו הרשו להיות אמנים. היה לאבא שלי כבוד גדול לאמנות. בתסריטאות גם יש ממד מסוים של זוהר ותהילה. חוץ ממהגרים מסין ומיהודים, אני לא חושב שיש מישהו בעולם שבאמת רוצה שהילדים שלו יהיו פיזיקאים. אני מרגיש שזכיתי להיות חלק ממורשת, יש לי מנטורים דמיוניים, אני מנסה לשאוב השראה מכל מי שיש לי איתו משהו במשותף. למשל, גיליתי שסטנלי קובריק היה תלמיד זוועה, אבא שלו היה פיזיקאי והוא בקושי סיים תיכון. אולי זה לא נכון, אבל קראתי גם שהוא קרא את הספר 'שבילי התהילה', שהפך לסרט שלו, רק בגלל שהוא היה במשרד של אבא שלו, שאליו שלחו אותו בתור עונש. אני קורא את זה וחושב 'וואו, איזה לוזר, אני סטנלי קובריק!'"
"ככותב בסדרה של מישהו אחר, אתה צריך ללמוד לחקות את הסגנון של היוצר. הייתי קורא תסריטים של 'מד מן' שכתבו תסריטאים אחרים ומזדעזע. הו מיי גאד, זה מה שהם חושבים על התוכנית? שזה מין שנות ה-40, עם משפטים כמו 'היי דדיו' או 'She had the kind of legs that won't quit, yo'. מה? לא, מה, אף אחד... לא!"
"לפעמים המלהקים מבקשים שתתאר את הדמות, ואתה אומר 'יש לו משקפיים', והם עונים 'נו באמת'. אי אפשר סתם לומר שהוא שמן או גבוה או משהו, צריך להבין מאיפה האדם הזה מגיע ומה הוא רוצה. זה כל מה שצריך. אתם הרי מכירים את הדמויות שלכם, אז קחו דמות אחת, תבינו מה היא רוצה, תדאגו שהיא לא תוכל להשיג את זה, וזהו, יש לכם סיפור"
עצה ליוצרת מודאגת
"האם עשויים לגנוב את הרעיון שלך? כן, מה אני אגיד. הייתי באמצע מו"מ חוזי ואמרו לי 'הם לא יכולים לפטר אותך, מי יעשה את 'מד מן'?', ואני אמרתי: 'איזה מיליון אנשים'"
"אתה כותב בשביל הקהל האידיאלי, וכדאי לך להאמין שמה שאתה עושה הוא ממש טוב אחרת לא תסיים כלום. אה יופי, זו חתיכת חרא, אני הולך לנסות למכור את זה. יכול להיות שאתה חושב שזה טוב, אבל זה צריך להיות מצוין בעיניך. זה כמו ילד, אתה צריך להאמין שהילד שלך הוא הכי מדהים בעולם, או שאתה הורה רע. ואם הילד שלך לא יותר מדהים מהילדים האחרים אז חבל מאוד, אבל בשבילך הוא כן"
על "הנשים החזקות" של הסדרה
"אני לא כל כך חושב במונחים של חזק וחלש, אבל הרבה אנשים מתייחסים לדמויות של נשים כלא-מעניינות לכתיבה, תסריטאים וגם תסריטאיות. כמו רובנו, הדמויות בסדרה הן כולן אנשים די חלשים. לא רציתי מין דמות כזו של אישה שתשמח את הצופים כל שבוע כי היא יכולה להכין ארוחת ערב ולהזדיין עם מי שבא לה ולרדוף אחר הצדק, גם אם היא תפסיד מדי פעם. אני לא מכיר אף אחד שחי חיים כאלה. הרבה פעמים הטלוויזיה, ועולם הבידור בכלל, מנסים לברוא בשבילנו פנטזיות כאלה, אבל זו לא האמת, ולא רציתי את זה בתוכנית. רייצ'ל מנקן, בעונה הראשונה, לוקחת עוגיית מזל. יש לה רומן עם גבר נשוי, היא מנסה לנהל את העסק של אבא שלה, והעוגייה אומרת: 'את האויב הגרוע ביותר של עצמך'. אלה כל הדמויות בסדרה: חזקות אבל יש להן חיסרון - הן עצמן"
"האם הטלוויזיה היא מראה? ובכן, בין הפרסומות והתכניות המסך נעשה שחור ואפשר לראות בו דבר איום ונורא - את עצמכם צופים בטלוויזיה"
"העבודה שלי היא ללכוד את תשומת הלב שלכם, להסיח את דעתכם, כנראה לבדר אתכם, לגרום לכם להרגיש פחות לבד אם אני יכול. זה מאוד משתלם גם בשבילי, כי אני אוהב לספר סיפורים, זה עושה לי טוב. לפעמים אתה פוגש אנשים והם מודים לך, ואתה אומר: 'אני לא ממש יודע למה אתה מודה לי, אבל אני מבין למה אתה מרגיש צורך, וזה כל מה שאי פעם רציתי'"