"גשמי קאסטמיר" – פרק 9 בעונה 3 של "משחקי הכס"
כמו ברצח רבין, כמו בנשיקה הראשונה, כולנו נזכור איפה היינו ברגע שבו הסכינים נשלפו ב"חתונה האדומה". זה קרה אחרי מה שנראה כמו נצח של התחמקות מהנודניקים שהורידו ורצו לספר לחבר'ה והתעלמות מהנודניקים שהתווכחו איתם על אתיקה של ספוילרים. בסוף, מבין הרווחים של האצבעות שכיסו את הפנים, ראינו בית שלם של פייבוריטים נכחד באמא של כל הטוויסטים הטלוויזיוניים. זה היה הפרק שלימד אותנו לתת כבוד גם לדמויות האפורות והשכיחות ביותר, ולזרוק לפח את כל תבניות "הגיבורים נשארים עד הסוף" שליוו אותנו מאז ומתמיד. דקות אחר כך כבר התפנינו לקלל ג'ורג' מרטין, להישבע לא לצפות באף פריים נוסף מהאכזריות הבלתי נסבלת הזאת, ובמקביל לבדוק שכיוונו את המקס להקליט את פרק 10.
"מדינת הגרניט" – פרק 15 בעונה 5 של "שובר שורות"
למרות עונת סיום מופלאה ופינאלה שהמילה קטרזיס קטנה עליה, דווקא פרק 15, אחד לפני הסוף, השאיר עלינו את החותם הכי גדולה של העונה. וולטר מחליט להגלות את עצמו לאמצע שום מקום ולחיות מתחת לראדר, ולנו ברור מראש שזה לא הולך לעבוד. המשחק המעולה של בריאן קרנסטון נותן את התחושה כאילו אנחנו בעצמנו חנוקים בבקתה הקטנה באמצע השלג ורק מחכים לצאת משם. בסופו של דבר וכמו תמיד וולטר לא מצליח לעצור את הזעם שלו. הכעס על הדוד של טוד שלקח לו את חביות הכסף עוד לא נעלם, אבל האופן בו השותפים לשעבר שלו מדברים עליו בטלוויזיה הוא מה ששובר אותו סופית. וולטר מחליט לחזור ולהראות לכולם מה הוא שווה מה שמוביל לפרק הסיום הפנומנלי. בפרק 15 קיבלנו את וולטר בשיא תפארתו: הוא כועס. ואין דבר שאנחנו אוהבים יותר מאשר את וולטר כועס.
"בין שתי אימהות" - עובדה
כלב מי שלא בכה בתחילת השנה מול הפרק של עובדה שעסק בשרון בלוך, שאימצה פעוט סודני שננטש בבית יתומים. במשך שנה גידלה שרון את רם בישראל והפעוט החל כבר להסתגל לסביבתו, עד שיום אחד הגיעה סבתו מאוסטרליה וביקשה להחזיר את הפעוט לחיות עמה ועם יתר משפחתו. באופן טבעי קיבלה הסבתא הביולוגית את החזקה על הילד, שעבר לחיות איתה באוסטרליה. כולנו צפינו ברגעי הפרידה קורעי הלב של שרון מרם, שלמרות הפוטנציאל הסנסציוני טופלו בחכמה וברגישות והפכו לאחת התכניות הזכורות, המדוברות והמרגשות של עובדה, שאף זכתה בקטגוריה הדוקומנטרית בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של ניו יורק.
"אשפה של אדם אחד" - פרק 5 בעונה 2 של "גירלז"
העונה השנייה של "גירלז" התחילה עם הרבה ציפיות אחרי החיבוק שקיבלה הסדרה בעונה הראשונה ולפחות בתחילתה היה שלא תצליח לעמוד בהם. ואז הגיע פרק חמש. בפועל, פרק חמש מספר סיפור די בנאלי: בחורה מכירה בחור, מבלה איתו לילה בלתי נשכח, משחקת איתו פינג פונג בעירום ובוקר אחד קמה ומגלה ששום דבר מזה לא נשאר. לא משהו שלא חווינו עשור לפני עם קארי ברדשאו. אבל הסיפור שלינה מספרת חוצה את גבולות הרווקה הצעירה בעוד וואן נייט סטנד. דנהאם הצליחה ליצור פרק שיותר מכול מדבר על בני אדם ועל השבריריות של אינטימיות. בפחות מחצי שעה היא מגוללת סיפור שכל אחד יכול להזדהות איתו: לפעמים אנחנו פוגשים בני אדם, יוצרים קרבה שגורמת לנו להרגיש שעכשיו הכל יהיה בסדר ומאבדים אותם באותה קלות. האנה הרגישה יותר מדי בנוח עם הדוקטור החתיך כשהיא שוכחת שהם בסך הכל רק הכירו. בוקר למחרת היא קמה לעוד יום רגיל כאילו כלום לא קרה. למזלנו, אנחנו קיבלנו עם פרק שנשאר הרבה אחרי.
"השד העדתי" - אמנון לוי
אמנם לא מדובר בפרק אלא במיני סדרה תיעודית של אמנון לוי, שהחליט לחזור לנושא הנפיץ של השד העדתי, אבל היא עשתה כל כך הרבה רעש ששווה להזכיר אותה. השד העדתי, תמיד אנחנו חושבים שהתגברנו עליו ואז מישהו מושך אותנו בחזרה פנימה. לפני כמה שנים זה היה פולמוס הפרידמנים והבובלילים, ועכשיו הגיע אמנון לוי כדי להזכיר לנו שאלו שנדפקו עדיין דפוקים ואלו שדפקו עדיין דופקים. הנתונים הסטטיסטיים לא השאירו מקום לספק – העוול שנעשה למזרחיים כשעלו ארצה גובה את מחירו עד היום. חוץ מלבאס את כולנו לוי לא הציע יותר מדי פתרונות, אבל כן האיר שוב את הנושא האמוציונלי והחשוב הזה באופן שיצר דיבור ציבורי כמעט חסר תקדים, וזה כשלעצמו חשוב מספיק.
"הלכנו רחוק מדי" – פרק 8 בעונה 4 של "המתים המהלכים"
זה היה באוויר כל הזמן. לא, לא השפעת שגרמה לכל נזלת חולפת להפוך לאוכל אדם מחרחר עם עיניים מדממות, זה היה המושל. סוציופתים רצחניים לא נפרדים תוך נסיעה פסטורלית אל עבר השקיעה (רגע אחרי שטבחו בכל אנשיהם), הם רוצים פייבאק. רצוי עם טנק. החשבון הזה נפרע באחת הפרקים הכי שוברי לב, מדממים ואינטנסיביים בתולדות הסדרה. הקרב על הכלא לא רק גבה את חייהם של הרשל, המושל, שני ילדים (!) ועשרות ניצבים חסרי משמעות, הוא גם הוציא סוף סוף את הסדרה בשיא הסטייל מתחושת התקיעות שהחלה להיווצר בתוך גדרות התייל והתאים האפורים. הגיע הזמן לארוז את הפקעלך ולצאת שוב לדרכים שורצות המתים, חמושים בילד פסיכופת, רדוף טראומה ואחוז תחושת נקם.
"ספיישל גיל הזהב" – פרק 6 בעונה 2 של "דייט בחשיכה"
בעונה השנייה שלה ניסתה "דייט בחשיכה" למצות כל גימיק אפשרי ובכל גימיק אפשרי הכוונה הייתה לכל פליט ריאלטי אפשר שהיה אפשר לארגן. מזל שליהיא גרינר כבר התחתנה. אבל עם כל הכבוד לכל המיני סלבס הצעירים את הפתעת השנה סיפק דווקא הפרק שניסה למצוא אהבה בחשיכה לגיל הזהב. עם ליהוק מושלם שכלל כמה מהדמויות הכי כיפיות שהכרנו השנה, גילינו שבעולם הדייטינג שום דבר לא משתנה חוץ מהגיל. גם בגיל 70+ גברים עדיין מחפשים מישהי שתשכב איתם פעמיים ביום, נשים עדיין רבות על בחורים, וגם להם יש את הבחורה המגניבה עם עור הפנים המוצלח שמסובבת את כולם על האצבע. בשונה מהפרקים הרגילים בהם הבחורים והבחורות בעיקר גורמים לרווקים שביננו לרצות לא לצאת יותר לדייטים לעולם ולהתחרט שלא התחתנתם עם החבר מהתיכון, הפרק על גיל הזהב דווקא השאיר אותנו אופטימיים. אהבה עובדת בכל גיל.
"זכור את המפלצות" – פרק הסיום של דקסטר
ככה כנראה מרגישים אנשים שרצים מרתון. בהתחלה אופוריה מדהימה, לקראת האמצע מתחילים להתעייף ובסוף רק מתים שזה יגמר. הסדרה שגרמה לכולנו להתרגש בעונות האחרונות ולהתעייף בעונות האחרונות הגיעה לסיומה באיחור של כמה עונות. למרות זאת, נשארנו עד הסוף ולו רק בגלל הרצון לראות את דברה מקבלת עוד התמוטטות עצבים. מי ששרד זכה לראות את דקסטר נשלח למקום אליו הוא שייך, אי שם באמצע שום מקום, את דברה נגאלה מיסוריה בצורה שבטח חלק מהצופים ייחלו לה הרבה לפני ורק האנה הבלתי נסבלת זכתה לסוף טוב. למרות שהסיום לא היה חף מפגמים, הוא הצליח לסגור את כל הפינות בעונה שהייתה אולי המוצלחת ביותר מכל העונות האחרונות ואחרי ששרדנו את עונה 6 הכל אפשרי.
"אהבה ונישואים" – פרק 8 בעונה 1 של "הסקס של מאסטרס"
לקח לה זמן ל"סקס של מאסטרס". הפרקים הראשונים נעו קצת לאט מדי לטעמם של חלק מהצופים, אבל מי שידע להתאזר בסבלנות גילה פנינה שפשוט הולכת ומשתבחת עם הזמן. הצילומים והשחזור התקופתי, הכתיבה המצוינת וליזי קפלן (הדמות הנשית הכי טובה בטלוויזיה שלכם השנה), הכל התחבר פתאום בפרק שדיבר על הכל: בגידה ושברון לב (מרגרט סקאלי), תקווה ואופטימיות (ליבי שמפיגה את הבדידות עם השרברב), קנאה ואינטריגות (ליליאן פול וביל מאסטרס), נישואים, גירושים, ורצון בלתי אפשרי להגשים את עצמך בעולם שבו גברים שולטים במוקדי הכוח. הכל היה מדויק להפליא ומוגש כך שיבלוט מספיק אבל לא כדי להאפיל על היתר. לטלוויזיה כזאת התרגלנו לצפות רק מ"מד מן".
"אצל..." - פרק 13 בעונה 6 של "מד מן"
האמת? היינו יכולים לבחור כמעט כל פרק בעונה האחרונה של "מד מן" ולשלב אותו ברשימה כזו בטבעיות: הפרק הראשון שטייל על הגבול שבין חיים ומוות, "הנפילה" שלקחה אותנו למעמקי התת מודע של דון או "טובות" שבו סאלי תופסת את אביה על חם. פרק הסיום הכיל הרבה מאד רגעים גדולים, אבל הייחודיות שלו היא בשינוי שהביא לתפיסה של הסביבה את דון ושלו את עצמו. לפתע, אחרי שנים של תחזוק חיי שקר ומסיכות בחברה, הוא מחליט לקבל את הדיק וויטמן שדיכא במקצוענות שכזו על השנים. מאותו רגע גם אגדת הקופרייטר הכל יכול מתמסמסת ואיתה גם ההכרה שאפשר להסתדר בלעדיו. רגע לפני הכתוביות אנחנו מבינים שכל מה שנותר לו הוא אותו עבר שממנו ניסה להיפטר, והתמונה שלו עם שני הילדים מול בית נעוריו היא השוט הכי קורע לב של השנה. והכל בגלל שוקולד.