(ג'יי. קיי. רולינג, מתוך ראיון ל"ניו יורקר")
אז ג'יי. קיי. רולינג רצתה לכתוב על סקס. ועל מוסר, ועל סוציאליזם, ועל פוליטיקה. בקיצור, על מוגלגים. אז היא הניחה בצד את הוגוורטס, את גריפינדור והפלפאף וסליתרין ורייבנקלו, ואת הקווידיץ' והסוהרסנים והסוכריות בטעם קיא, ואת כל אותם חלקיקי הפסיפס הדמיוניים והמופלאים ומפזרי הקסם שהשיגו לה מיליארד דולר ותהילת עולם, וכתבה ספר על עיירה בריטית אחת קטנה ורוחשת מניפולציות.
הספר, "כיסא פנוי" (ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 2013), זכה למה שנקרא "ביקורות מעורבות", וזה ברור ומובן בהחלט; ג'יי. קיי. רולינג היא אשפית בפנטזיה ובהרפתקאות וברקיחת כל המרכיבים הנכונים (כמו פנימייה, יתמות וצלקת בצורת ברק) במינונים הנכונים, אבל כשמדובר בצלילה לעומק, יש לה פחות אוויר מהדרוש.
כעת התגלגל הספר "כיסא פנוי" למסכנו (שבת ב-22:00 ב-yes Oh ובמלואה ב-yesBinge ב-yesVOD) בדמות מיני סדרה בת שלושה פרקים, תולדה של שיתוף פעולה בין HBO ל-BBC. ולכאורה יש לה את כל הסיבות למצוא חן בעיני אנגלופילים בעלי נטייה למלנכוליה: במאי מוצלח (ג'וני קמפבל האחראי ל"ספוקס" ול"דוקטור הו"); שחקנים מוכשרים כמו מייקל גמבון (דמבלדור!) וג'וליה מקינזי; והשילוב המנצח של "עיירה מנומנמת" ו"סודות כמוסים".
פרברים רפיוג'יז
אז מה בדיוק קורה שם ולמה זה לא בדיוק עובד? תושבי הכפר הירקרק ומעוטר הסמטאות פאגפורד מתכסחים בדבר גורלו של המועדון הקהילתי וקליניקת המתדון המקומית. חלק מהם - אלה שיש להם מה להרוויח כמובן - מבקשים להפכו לאתר ספא. הנרקומנים והעובדים הסוציאליים פחות בקטע. כשאחד העובדים הסוציאליים, בארי פרבראדר טוב הלב, מת במפתיע, מתפנה הכיסא שלו במועצת העיירה. מכאן מתחיל מאבק בין כל המתאווים להניח עליו את ישבנם: אחיו המרושע המתעלל במשפחתו, בנו חסר עמוד השדרה של אויבו הגדול, ומורה חדל אישים אחד. ומכאן מתחילים גם הטינופים המתבקשים. "עקרות בית נואשות" הרי כבר הראתה לנו מזמן איזה כיף לטנף בפרברים.
ובכן, תשכחו מ"עקרות בית נואשות" ותשכחו מכיף. "כיסא פנוי", המתנהלת באיטיות גמורה, לא מרחמת על עלובי החיים שלה, ומציגה מראות קשים רגשית כאילו היתה סרט של קן לואץ'. כאילו, אבל היא לא. היא צדקנית מדי, היא שטוחה מדי, והיא גם טיפ-טיפה קלישאתית מדי (ההתרפקות על "הקוסם מארץ עוץ" למשל). על כל סצנה צובטת לב בביתם של הנרקומנית, בתה התיכוניסטית ובנה הקטן, יש דיון במועצה או ארוחת ערב שבהם מסבירים למה צריך להציל את המרכז ולדאוג לתושבים האומללים. הרי הדברים החשובים באמת קורים מתחת לפני השטח. במילה אחת, במבט אחד, בנגיעה (היי, "אוליב קיטרידג'"). המניפסטים הרהוטים והוויכוחים הטרחניים הם הסיבה שאנחנו לא רצים למועצת העיר בעצמנו.
תיכון הלבבות השבורים
אבל חכו רגע, יש גם נקודות אור. הפנסים הבוהקים בעיירה האפלולית הזאת הם בני הנוער. הם הסיבה לצפות ב"כיסא פנוי", והם סיבה טובה. קריסטל, בתה הפוחזת של הנרקומנית, היא דמות מהפנטת; ארף, בנו המחוצ'קן של האח המתעלל, כובש בחוסר האונים שלו; ופאטס, חברו החרמן של ארף, הוא המוצלח מכולם. הוא זה שמגשים לג'יי. קיי. רולינג את הפנטזיות על סקס הרחק ממבטם של חדי קרן ומדקלם הגיגים פילוסופיים שטחיים נהדרים תוך כדי התמרדותו בבורגנות. "הכל זה סקס ומוות, זה כל מה שיש", הוא אומר לארף. "ומוזיקה", מוסיף ארף. "כן. אבל בעיקר סקס. כי כשזה מגיע, המוות, המחשבה האחרונה שלך לעולם לא תהיה 'חבל שלא זיינתי פחות'. אז צריך לחיות עכשיו". תכלס. והוא לא רק אומר אלא גם עושה. ובעיקר מפנטז. ופנטזיה, את זה אנחנו כבר יודעים, היא התחום החזק של רולינג.